יום שבת, 23 בספטמבר 2017

בחירות בגרמניה



מחר תהיינה בחירות כלליות בגרמניה ואני די מפחדת. תמיד אני מפחדת מבחירות במדינות גדולות יותר מאשר מהבחירות בישראל, כי לפעמים נדמה לי שהן ישפיעו עלינו יותר מהבחירות אצלנו. זה בוודאי נכון לגבי הבחירות בארצות-הברית, אבל גם לבחירות בגרמניה יש השפעה על כל אירופה וגם עלינו. אנגלה מרקל תיבחר לכהונה רביעית כקנצלרית, אבל בגרמניה כמו בישראל אין למפלגות רוב מוחלט, והן צריכות להקים קואליציה, ולמפלגות הקטנות יש השפעה גדולה על הבונדסטאג, כמו שבישראל למפלגות הקטנות יש הרבה השפעה בפרלמנט, בשונה מארצות הברית שבה אין בכלל מפלגות קטנות וגם בשונה מבריטניה וצרפת שבהן ההשפעה של המפלגות הקטנות זניחה. מאז איחוד גרמניה הגורמים הלאומנים בגרמניה כל הזמן מתחזקים – זה תהליך שנמשך כבר הרבה זמן ולא קרה בבת אחת, אבל בשנים האחרונות גם תנועת פגידה שמתנגדת להגירה הוציאה לרחובות אלפי אנשים, וגם קמה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, שהמנהיגים שלה משתמשים הרבה בביטויים נאצים כמו Ueberfremdung שהמשמעות של זה הזרה של גרמניה, מלשון זרים, כאילו הזרים משתלטים על גרמניה, והם גם משמיעים כל מיני אמירות של סימפטיה לנאצים. מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה מתנהל בגרמניה פולמוס על היחס לעבר, שאין לו שום דימיון לאופן שבו גרמניה אוהבת להציג את עצמה לעולם, כאילו התמודדה אי פעם עם עברה בהצטיינות מיוחדת. האמת היא שבשיח הגרמני על העבר יש הרבה מאד מאמץ לטהר את גרמניה מפשעיה, יותר מאשר להכיר בהם ולהתמודד איתם ביושר. אם מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה תקבל הרבה קולות כפי שמנבאים לה ויהיו לה הרבה מושבים בבונדסטאג, זה ישפיע על כל מה שיקרה בגרמניה, למרות שהיא תהיה מפלגה קטנה ביחס למפלגת הנוצרים דמוקרטים של מרקל ולמפלגה הסוציאליסטית. מפלגת ימין קיצונית חזקה תמשוך את כל המפה הפוליטית בגרמניה ימינה, כי כולם יצטרכו להתחרות בה על קולות המצביעים שלה, שבאים גם משורות הימין וגם משורות השמאל. ובמיוחד היא תשפיע על השיח בגרמניה, שהוא שיח מאד בעייתי גם ככה.
בתערוכת הדוקומנטה שנערכה בעיר קאסל לפני חודש אמור היה להתקיים מיצג של אמנים איטלקיים בשם "אושוויץ על החוף", שבו הם טוענים שמדינות אירופה מקימות לפליטים מחנות ריכוז שבהם מחליפים מי ים את גז הציקלון בי שבו הושמדו היהודים בתאי הגזים. בעקבות מחאות מצד הקהילה היהודית על ההשוואה שגורמת לזילות השואה, הודיעה הנהלת הדוקומנטה שהמיצג יבוטל ובמקומו יתקיים דיון, אבל כפי שכתב יפה קוליה רייכרט מעורכי ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", בעצם המופע התקיים, כי הדיון בעצם הבליט את אותה השוואה שנגדה מחו מנהיגי הקהילה היהודית בגרמניה. מנהל הדוקומנטה אדם סימצ'יק טען שהמופע בכלל לא התכוון לעסוק בפוליטיקה של הזיכרון, אלא במה שמתרחש היום בחופי אירופה, שזו היתממות מקוממת, כי כל השוואה של התרחשות כלשהי לאושוויץ היא חלק מהפוליטיקה של הזיכרון הגרמני, ואין זה מקרי שהמופע הזה היה אמור לעלות דוקא בגרמניה, גם אין זה מקרי שאיש בהנהלת הדוקומנטה לא חשב שהאנלוגיה לאושוויץ היא בלתי ראויה ושהמופע שכולו עסק בהשוואת היחס לפליטים להשמדת היהודים בשואה ולא היה בו דבר מלבד זאת איננו ראוי, עד שנשמעו מחאות נגדו מצד אנשי הקהילה היהודית, וגם אז לא באמת בוטל המופע אלא ניתנה במה ליוצריו לחזור על דבריהם כביכול במסגרת דיון. כל זה מעורר מחשבות מרות לא רק על הזיכרון הגרמני, אלא גם על מקומה של הקהילה היהודית בגרמניה, שלוקחת על עצמה תפקיד ללמד את הגרמנים איך לזכור את השואה, במין תקוה נסתרת שאחרי למעלה משבעים שנה הרוצחים וצאצאיהם יגלו סופסוף אחריות מוסרית, שזו תקוות שוא, אבל אולי תקוה הכרחית למי שבחר לחיות את חייו בקרב הרוצחים במדינתם. אותי מקוממת עצם העובדה שהיהודים צריכים לומר לגרמנים שהשוואת היחס לפליטים המגיעים לאירופה בדרך הים לרצח היהודים בשואה איננה ראויה ושזו זילות השואה, ומקומם אותי עצם התפקיד שניתן לקהילה היהודית בגרמניה להיות ממונה על הזיכרון, כאילו אם הקהילה היהודית היתה שותקת זה היה אומר שהמופע הזה ראוי. אם אחרי שבעים שנה שגרמניה כביכול מתמודדת עם השואה הגרמנים עוד לא מבינים בעצמם מה ראוי ומה לא, הגיע הזמן שהיהודים יבינו שמדובר במקרה אבוד ויעזבו את גרמניה, במקום להעמיד פנים שגרמניה נמצאת באיזה תהליך למידה שיסתיים אי פעם בהצלחה. גרמניה היא מדינה נאצית וזה לא התפקיד של היהודים לדאוג שגרמניה תפסיק להיות מדינה נאצית כי זה הרבה מעל לכוחנו. ומחר תתקיימנה בגרמניה בחירות שבהן יתחזקו המגמות הנאציות וזה מפחיד. זה מפחיד עוד לפני שיודעים בדיוק את התוצאה.

יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

ראש השנה לסבתות



השנה היתה בשבילי שנה מאד מאושרת, כי נולד לי נכד, והמון שנים חלמתי להיות סבתא ולטפל בנכד שלי, ולמרות שהחלום לא התגשם כמו שדימיינתי, כי הנכד שלי רחוק ואני יכולה לבקר אותו רק לפרקי זמן קצרים ורוב הזמן אני רואה אותו בתמונות או בסקייפ, בכל זאת אני מאד מאושרת להיות סבתא, ואני אוהבת להגיד לכולם שאני כבר סבתא, וכולם אומרים לי "באמת?" כאילו זה משהו מפתיע וכאילו אני נראית צעירה מדי בשביל להיות סבתא, ואני יודעת שאני לא, אבל אני שמחה לומר להם כן, באמת, יש לי נכד, והוא יפה ומקסים וחכם והוא הכי חמוד בעולם והוא ילד גאון. לסבתות מותר להתגאות בנכדים שלהן, וגם לאמהות מותר להתגאות בילדים שלהן, אבל לסבתות עוד יותר מותר, מפני שאנשים יותר סלחניים כלפי נשים זקנות, אולי בגלל שהם יותר סלחניים כלפי הסבתות שלהם עצמם. המון שנים רק רציתי שיוולד לי נכד, ועכשיו אני רוצה לראות אותו גדל. אני מדמיינת איך הוא יגדל וידבר איתי, ואני אלך איתו לטייל, ואני אקח אותו לגן החיות והוא יתפעל מהפיל והדב ויצחק מהקופים, ואני אקח אותו לים ואבנה איתו מגדל בחול. המון שנים דימיינתי איך זה להיות סבתא. זה דומה להיות אמא, אבל גם שונה, כי כשהייתי אמא הייתי מאד חרדה וכל הזמן היו לי ספקות, ועכשיו אני יותר רגועה, כי כבר גידלתי את הבנות שלי ועכשיו הן נשים בוגרות, אז יותר קל לי לדמיין איך ילד גדל ואני פחות מפחדת מכל דבר, ואם אני מפחדת יותר קל לי להגיד לעצמי שיהיה טוב, ואם הנכד שלי בוכה ולא רוצה לישון אני אומרת שככה זה תינוקות ובאמת ככה זה תינוקות, לא תמיד אפשר להבין מה מציק להם, כי הם עוד לא מדברים. כשהייתי אמא הייתי הרבה יותר עצבנית, ואחר כך הצטערתי על זה, שלא היה לי יותר ביטחון, אבל הביטחון מגיע תמיד באיחור וכנראה אין מה לעשות נגד זה. כשאת סבתא יש יותר זמן להתרגש ופחות זמן לדאוג.
כשנהייתי אמא זה שינה לי לגמרי את המחשבות וגם עכשיו כשנהייתי סבתא זה שינה לי את המחשבות. כשאני מתעוררת בבוקר אני חושבת על הנכד שלי ואני כל הזמן מצפה לראות איך הוא יגדל וישתנה ומה הוא יעשה. זה מוזר כי הבנות שלי עושות כל הזמן דברים שלא ציפיתי שהן יעשו וגם הן בעצמן לא ציפו שהן יעשו, והחיים שלהן מאד מפתיעים בשבילי, אז לכל מה שקורה להן אני מתייחסת רק בדיעבד, כי לפני זה אני לא יודעת למה לצפות, אבל הנכד שלי שהוא תינוק ידעתי כשהוא נולד שבעוד כמה שבועות הוא יחייך, אז חיכיתי לחיוך שלו, זה חיוך מקסים שאי אפשר לעמוד בפניו, ועכשיו הוא גם צוחק בקול, במיוחד כשעושים לו אמבטיה, ואני צוחקת גם כי זה צחוק מאד מדבק. וכל הזמן אני מחכה שהוא עוד יגדל ויתהפך ויזחל וידבר וילך. אמנם גם הוא מפתיע אותי לפעמים ועושה דברים שלא ציפיתי, כמו לנגן על הקלידים של אבא שלו שהוא מוסיקאי, ואני מאמינה שגם הוא יהיה מוסיקאי, אבל אבא שלו אמר לא, רק עורך-דין. אבל דוקא בגלל הדברים הצפויים, שאני מחכה להם, אני יכולה להינות מהם פעמיים, פעם כשאני מדמיינת איך זה יקרה ופעם כשזה באמת קורה. ילדים נותנים לנו את האפשרות הזאת, לצפות לעתיד ולשמוח עליו עוד לפני שהוא קורה, כי ילדים הם כמו האופק שלנו, שאנחנו צופים אליו כל הזמן והולכים אליו כל הזמן ביחד איתם. מי שיש לו ילדים חי יותר מאשר את החיים של עצמו, הוא חי גם את החיים של ילדיו, והוא חי גם את החיים של נכדיו, וככה החיים שלו נכפלים והולכים, ויש לו תמיד למה לצפות. לכן התקוות שלי לשנה החדשה הן קודם כל התקווה לראות את הנכד שלי גדל ומתפתח ולהיות איתו הרבה, כמה שרק אפשר, וגם לראות את הבנות שלי מאושרות, שנדמה לי שהן די מאושרות עכשיו, ואני מקוה שהכל יימשך כמו שהוא עכשיו, הציפיות שלי אולי לא ממש גדולות, אבל הדברים שהכי רציתי בחיים זה להיות אמא ואחר כך להיות סבתא, וזה כמובן רצון שלא נגמר כשהילדים נולדים אלא ממשיך לגדול איתם משנה לשנה, וככה החלומות שהתגשמו הם חלומות עד האופק, חלומות עם המשך, וכמו האופק הם כל הזמן מתרחקים הלאה מאיתנו, וככה האופק שלנו הולך וגדל עד אין קץ, וזה מה שאני מבקשת מאלהים לשנה החדשה שהכל יימשך לי, החלום והשמחה. ואני מאחלת לכולכם לשנה החדשה שיתגשמו לכם החלומות ושתזכו לשמחות.

יום שני, 18 בספטמבר 2017

אמנון נבות ז"ל



רציתי לקבור את הסיפור הזה לנצח. בזמן אמיתי הוא הביך אותי נוראות, אפילו השפיל אותי, ולא ידעתי מה לחשוב על האיש הזה, שכתב לי שאיננו אדם אנונימי, אלא אדם מוכר בתחומי הספרות, ועבר זמן עד שקלטתי במי מדובר. מעולם לא הבנתי וכנראה לעולם כבר לא אבין מדוע התייחס כפי שהתייחס והגיב כפי שהגיב לטקסט שפירסמתי, שלא היה פוסט תינוי צרות ובקשת עזרה בפייסבוק עם חשבון בנק למטה, אלא קודם כל טקסט ספרותי, שאמנם תיאר בלי כחל ושרק את מציאות חיי באותה עת, שבה נאלצתי להתמודד בה בעת עם שתי תביעות משפטיות זדוניות, האחת תביעת דיבה של אזרחי גרמניה שנועדה לסתום את פי, והאחרת תביעת הפחדה של קרובי משפחה שניסו לגרום לי ולבנותי לוותר על ירושה שהוריש להן אבי המנוח, שעל כך כתבתי כאן לא מזמן. זו היתה תקופה מאד קשה עבורי ועבור בנותי, לא רק בגלל הקושי הכלכלי לממן עורכי-דין בשתי תביעות בו זמנית, אלא בגלל שנאלצתי להבין שקרובי משפחתי שמעולם לא עשיתי להם רע, מוכנים לעשות הכל כדי לפגוע בי ובבנותי, והכל למען בצע כסף ונכסים, שאינם סובלים ממחסור בהם. הם לא הצליחו במזימתם, ולאחר מאבק משפחתי זכו בנותי בירושה המגיעה להן, וגם הזוממים והפועלים להשתיק את קולי לא ממש הצליחו במזימתם, והתוצאה העיקרית של תביעתם היתה החלטתי להתנדב לסייע לספריה הלאומית במשפט עיזבון מכס ברוד, כדי למנוע מגרמניה לגזול ממדינת ישראל את כתבי היד של פרנץ קפקא שנכללו בעיזבון, שלשמחתי ולצערם גם המזימה הגרמנית הזו נכשלה, ומדינת ישראל זכתה בכתבי היד שמלכתחילה יועדו עבורה ולא עבור רוצחי עמנו ימ"ש.  
בכל אופן פירסמתי אז את הרשימה שלהלן בבלוג שניהלתי אז ולימים הסרתי מן הרשת, בגלל שלא הצלחתי להגן עליו מפריצות זדוניות ובגלל שקצת נמאס לי באותה עת מכל מה שפגשתי באינטרנט, שכמובן לא היה שונה בהרבה ממה שפגשתי בעולם האמיתי, רק הכפיל אותו כמו מראה. חשבתי שאגרום לאנשים לחייך יותר מאשר להזיל דמעות. מה גם שבמרכז הטקסט עומד, או ליתר דיוק שוכב כלבי המנוח קאיקאי שהיה חולה באפילפסיה קשה ומת בשנת 2010, ובזמן כתיבת הטקסט עוד היה במצב סביר וחמוד להפליא:
אין לנו תקציב לחורף קר. פשוט אין כסף. חורף קר זה נורא יקר. צריך חימום, ומעיל גדול, ומגפיים. אין לנו תקציב בשביל זה. וגם לחמם מים לאמבטיה צריך, ומחיר החשמל עלה. וגם הכפכפים נקרעו, אלה מלפני שנתיים. כפכפים חדשים אפשר אולי להשיג בזול, אם קוראים להם נעלי בית. בתור נעלי בית אפשר לשלם מאה שקל פחות, אבל אם קוראים להם כפכפים זה כבר מוסיף עוד מאה שקל, ואם יש ציור או אבזם אז בכלל. וחצאית שחורה חדשה, כי בישנה כבר יש חור. חור שחור. בינתיים אצטרך ללבוש את החצאית הסגולה, אבל סגול אינני אוהבת. למה בכלל קניתי אותה. לרגע נתקפתי בצבעוניות, בין כל החצאיות בחנות, אבל כשיצאתי מן החנות הצבעוניות כולה פגה. קיפלתי את החצאית הסגולה בארון וחזרתי ללבוש שחורים, כמו שאני רגילה. יש לי המון בגדים שחורים ואני תמיד יכולה להחליף שחור בשחור. על שחור פחות בולט אם יש כתם, אז לא מוכרחים לכבס מיד, אפשר להמשיך ללבוש את החצאית גם אם הכלב קפץ על קערת המרק ושפך עליי קצת. נו, ככה הוא הכלב. אתמול הוא העיף את התרופה על הרצפה ולא ראיתי, אז הוא היה קצת מטורלל. קפץ עליי כל הזמן וחפר לי בכתפיים עם הצפורניים. מעצבן לאכול ככה, כמו חיה רדופה, אבל אני כבר רגילה, בגלל הכלב. בחורף הוא שוכב רק על המיטות. במיוחד הוא אוהב על המיטה שלי, מעל השמיכה. ככה הוא רגיל, על שמיכה של מוך, ואני צריכה להתחנן: בבקשה כלב, תרשה לי לשכב, אני עייפה, כי הוא לא רוצה לזוז. מאד נוח לו מעל השמיכה. כמו הנסיכה על העדשה. אולי אני אשים לו עדשה מתחת למזרון. נראה אם הוא ירגיש. הוא כלב עדין. אני בעצמי יכולה דוקא לשכב על כל דבר בלי להרגיש. כשאני עייפה לא אכפת לי מכלום, רק שיתנו לי לישון ולא יפריעו. והכי טוב אם לא מנקר שום דבר בראש, אם אין רעיונות ומחשבות. ככה לשקוע לתוך קהות חושים גדולה, לשקוע לתוך הכר, ולהתכסות בשמיכה, אם הכלב יסכים קצת לזוז, בבקשה כלב, תזוז. אני עייפה מאד, היה לי יום קשה, כלב. אבל הכלב מתעקש רק באמצע השמיכה שבאמצע המיטה. אני לחוצה בצד, הרגליים שלי קרות. בבקשה כלב, קר לי, אתה הדבר החם היחיד בבית הזה, אין לי הסקה וגם לא כסף לקנות. בקושי הרשיתי לעצמי גרביים. גרביים מוכרחים בשביל לא להלך יחפים בחורף. אני צריכה לשמור על עצמי, כי להיות חולה הכי אין לי כסף. להיות חולה זה מה זה יקר. ושרון אמרה שמחירי הדלק ירדו. כמה טוב שמחירי הדלק ירדו. אולי ירד גם מחיר הסוכר.  
אני זוכרת שמישהו מהמגיבים החמיא לי שהטקסט כתוב בצבעוניות שאיננה פגה, ובהכירי את המגיב מעט, אינני בטוחה שהתכוון לכך, אבל זה לא משנה. עוד כמה אנשים הביעו אהדה, אבל אז הגיעה לדואר הפרטי שלי ההודעה הבאה שתחילה עוררה בי אימה ובהלה:

מאת: א.נ.
דואר אלקטרוני:
תוכן המסר: צהריים טובים ענת פרי. קרראת [כך במקור, ע.פ.] ואני מדוכדך, כי אני מכיר והכרתי מקרוב, את הזבל של הסבל שאת מתארת. ולשלוח עידודים פומביים ריקים מתוכן לא נראה לי. כמובן, איני פוסל שום איש בדרכיו. שאלתי, וזו שאלה ישרה שאין אחריה שום כוונות אחרות, האם ניתן לשלוח לך המחאה בת כמה מאות שקלים בודדים? אם נכון בעינייך, נכון, אני מדגיש, כתבי בפומבי לא.נ. -  כן ונמשיך. כמובן,שום פנים אל פנים - בדואר ישלח הכל .אם תאשרי אתן לך את שמי וכתובתי או המייל שלי וכך אוודע לכתובת. אני לא אדם אנונימי, אני אדם מוכר בתחומי הספרות, לטוב ולמוטב. והכל יהיה, כמובן, חסוי לחלוטין

ברגע הראשון חשבתי שמדובר במישהו שמנסה לטמון לי פח או ללעוג לי. אינני זוכרת כמה זמן עבר עד שהתובנה היכתה בי, והיא היכתה בי כברק: הכותב הוא אמנון נבות, אדם שידעתי מיהו אך לא היכרתי אישית, ועם זאת היכרתי את סגנון כתיבתו ואפילו את החתימה הזאת בראשי תיבות שהופיעה לעתים על תגובות שהגיב לידידו הטוב שהלך לעולמו כמה שנים לפניו, המשורר והמתרגם המחונן גיורא לשם, שהיה האדם היחיד שנבות נהג בו כבוד. מבלי להכיר את אמנון נבות אישית לא חיבבתי אותו. חשבתי שהוא מתנשא לאין קץ, נפוח ונטול חוש הומור, שכולנו בעיניו כעפרא דארעא. הדו-שיח שהתנהל בינו לבין גיורא לשם בבלוג של גיורא, שבו הלינו ללא הרף וללא מעצורים על סצינת הספרות הישראלית, תוך שהם מתעלמים בעקשנות מכל המשוררים שפלי הרוח הטורחים סביבם, נדמה בעיני לא פעם כשיח הזקנים הנרגנים במופע החבובות. גם כשהבנתי שנבות הוא הכותב ואין לי מה לפחד ממתנכל מרושע כלשהו, הרגשתי מבוכה נוראה והשפלה. האם היה הטקסט שלי כל כך מעורר רחמים בעיניו? "הזבל של הסבל"? בחייך, אמנון נבות, אפילו אני מכירה יותר סבל מזה שתיארתי וגם חוויתי באותם ימים שבהם ניהלתי במקביל שני משפטים ומסביב לשעון גם חיפשתי מסמכים שיוכיחו כי עזבונו של מכס ברוד נועד לספריה הלאומית ולא לרוצחים הנאצים של שלוש אחיותיו של קפקא ורוב קרוביו, מה שבנותי כינו בקריצה "המשפט השלישי של אמא". זה היה קשה ודי מלחיץ, אבל "הזבל של הסבל" זה לא היה. את הביטוי הזה אני שומרת לחסרי בית שישנים בחורף מתחת לקמרון המנהרה בעמק המצלבה. לי יש בית. מאד קר בחורף ומאד חם בקיץ, ובגובה ששים מדרגות, אבל עדיין יופי של בית.

ודוקא זה שכתב שאין לו כוונות זרות החשיד אותו בעיני עוד יותר. כלומר הבין שמכתבו עלול להתפרש כהצעה מגונה של גבר לאשה שאיננה צעירה ממנו בהרבה, או גרוע מכך, אם טעה לחשוב שאני צעירה ממנו בהרבה, ובכל זאת כתב מה שכתב. ומה עלי לחשוב על כך? מה מצא דוקא בי להציע לי כסף? הרי כותבים ויוצרים ואמנים רעבים ללחם אינם חסרים בארצנו, מהם גדולים ומפורסמים בהרבה ממני, שמתו בדד ובחוסר-כל. מה ידע עלי בכלל, ומה קרא מכל כתיבתי לבד מן הרשימה הקטנה הזו? הרי על הכל ועל כולם שפך אש וגפרית, ומי אני שאזכה לחסדו? או לחמלתו, שמעולם לא ניכרה בכתיבתו על אחרים? לכתיבתי שלי לא התייחס מעולם וכמובן גם לא ציפיתי שיתייחס. לא הייתי בקטיגוריה של מבוקריו, גם לא של אלה ששפך עליהם אש וגפרית.
כמובן שלא עניתי לו ונשבעתי שלא יהיה לי איתו שיג ושיח לעולם.
כאמור, לעולם כבר לא אדע מה חשב עלי ומה הניע אותו להציע לי כסף. גם  כששמעתי על מותו לא חשתי בתחילה כל צער. רק כאשר קראתי את הספדיהם היפים והכנים של רן יגיל ובועז יזרעאלי במוסף תרבות וספרות של "הארץ", ובפרט תיאורו מכמיר-הלב של בועז יזרעאלי את לווייתו של נבות, שאנשי הספרות ברובם הדירו את רגליהם ממנה, ונזכרתי במלים האלו "אני לא אדם אנונימי, אני אדם מוכר בתחומי הספרות", שהפכו לפתע אירוניות כל כך, היכו בי צער ועצב שבעצמי הופתעתי מהם. גם אותה תחושת השפלה שחשתי אז חזרה ועלתה, אבל גם רחמים על האיש הזה, שכעת אני מבינה שהיה בעיקר נטול כישורים חברתיים, רצה להתיידד והצליח רק להרחיק ולהבריח ממנו את מי שיכלו להיות ידידיו. עכשיו אני חושבת שבוודאי הציע בדרכו המגושמת עזרה גם לאנשים נוספים, ושבוודאי לא היו לו כוונות רעות, ושהיה יותר גולם איש מאדם רע, ואני די מצטערת שלא הבנתי את זה קודם לכן. כמובן שקל יותר לסלוח לאנשים שכבר אינם, וככל הנראה לא הייתי מסוגלת לסלוח לו בחייו, ועכשיו שמת זה כבר לא ישנה דבר, ובכל זאת חשתי צורך להוסיף את הזיכרון המביך הזה, שהוא כנראה עדות לכוונות הכי טובות שהשתבשו, כאבן קטנה על קברו.   
  

יום שישי, 15 בספטמבר 2017

אלנה פראנטה ושאלת זהות היוצר



הרשימה הזו איננה עוסקת ביצירה שמוצעת לקורא תחת השם אלנה פראנטה, שמעולם לא קראתי, ושלמרות זאת אני משוכנעת שנכתבה על ידי גבר, מפני שהשם "אלנה פראנטה" הוא בדיחה על חשבונה של הסופרת אלזה מוראנטה, ואינני מאמינה שסופרת אשה היתה לועגת כך לסופרת שקדמה לה, על ידי סירוס שמה, שזו צורה שפלה במיוחד ללעוג לאנשים. זה לא שאסור ללעוג לסופרים: מותר ללעוג למשל ליהירות של סופרים שמעמידים את עצמם בעמדת מטיף ונביא, או לבקר את דיעותיהם ואמונותיהם והשקפות עולמם המובעות ביצירתם או מחוצה לה, כפי שמותר לגבי כל אדם אחר, אבל לעג לסופר, או לכל אדם אחר, על ידי סירוס שמו, שהוא לרוב השם שנתנו לו הוריו, ובו שיקעו את אהבתם ותקוותם לבנם או לבתם, הוא דבר בלתי ראוי, ולכן ספר שנושא עליו כשם הסופר את סירוס שמו של סופר או של אדם מוכר אחר אינני מעוניינת לקרוא. כמובן שמותר לסופר להסוות את זהותו בשם בדוי, אבל לא כזה שיש בו משום עלבון לזולתו.
יש תדיר ויכוחים על הצורך או אי הצורך של יצירה אמנותית לעמוד באמות מידה מוסריות. זו איננה שאלה פשוטה ובסופו של דבר ההחלטה היא בידי הקורא או הצופה ביצירה זו. אין לי שום טענה לאנשים שקוראים בלהיטות את הספרים המתפרסמים תחת השם אלנה פראנטה וממליצים עליהם לאחרים. סופסוף העולם מלא יצירות של אנשים שעשו פשעים גרועים בהרבה מסירוס לעגני של שם. פרדיננד סלין לא רק תמך בנאצים, אלא כנראה גם הסגיר אנשים לידי הגסטאפו, שזו למעשה שותפות ברצח, ויש לו מעריצים רבים שנשבעים בשמו, וישנם כמובן גם רוצחים במו ידיהם שכתבו יצירות פופולאריות. לי הדברים האלה מפריעים מאד. לאחרים ממש לא וזו זכותם. גם לפילוסופיה של מרטין היידגר יש מעריצים רבים, למרות שלי עצמי אין זה מובן כלל כיצד הם מצליחים להפריד בין הפילוסופיה של היידגר, שמעוגנת כל כך בתפיסה הרומנטית של העבר ובשנאת המודרנה שעל רקען צמח הנאציזם, לבין התלהבותו מהמשטר הנאצי.
לי עצמי חשובה ידיעת זהותו של הסופר. זה בעיני חלק מהאמת הספרותית, שהיא שונה כמובן מהאמת במובנה הרגיל, משום שהאמת במובנה הרגיל היא מה שקרה באמת, ואילו הספרות עוסקת גם במה שקרה באמת, אבל מטרתה היא לעסוק גם במה שיכול היה לקרות, או יכול היה לקרות בדרך מסוימת, גם אם לא קרה באמת, או שהיינו רוצים שיקרה גם אם הדבר איננו אפשרי, או שאנו חרדים שיקרה. הסופר איננו חייב לספר רק דברים שקרו באמת, ואיננו חייב לספר דברים כפי שבאמת קרו, אבל כתיבתו חייבת לשקף מציאות אנושית כהוויתה, ולתת ביטוי כן לנפש האדם, אחרת אין לה ערך. אני עצמי מחבבת במיוחד סופרים שכתיבתם היא במידה רבה אוטוביוגרפית. לכן אני אוהבת במיוחד את נטליה גינצבורג ואליס מונרו, תומס ברנרד ותומס מאן, אנטון צ'כוב וגם פטריק מודיאנו שנתוודעתי אליו רק לאחרונה. גם מיצירותיהם של טולסטוי וגורקי אהבתי במיוחד את ספריהם האוטוביוגרפיים המכונים בפשטות "ילדות", ואת דמות סבתו של גורקי שמתנה בפני בורא עולם באריכות את צרותיה, וטוענת שבעלה האומר את תפילתו ביובש "משעמם את אלהים", אני מעלה במחשבתי מדי ליל, כשאני מטריחה את ריבונו של עולם בצרותי שלי. ותוהה אם אינני משעממת חלילה את אלהים. את סיפוריה של אליס מונרו קראתי ואהבתי עוד לפני שידעתי על חוות השועלים הכסופים של אביה בשוליה המרוחקים של עיירה נידחת באונטריו, ועל אמה שחלתה בטרשת נפוצה ומתה בטרם עת לאחר שנות חולי ויסורים. אבל הידיעה הזו בהחלט הוסיפה משהו לחוויית הקריאה שלי, איזו ריגשת לב שטוענת את חוויית הקריאה באיזה מטען נוסף. גם ש"י עגנון ופרנץ קפקא שנחשבים לא ממש בצדק לסופרים פנטסטיים, מעגנים את הפנטסיות המופלאות שלהם במציאות מאד קונקרטית ובחוויות חייהם המאד ממשיות. אנשים משועשעים לפעמים כשאני אומרת להם שלמי שמכיר את אופיה של אוסטרו-הונגריה, סיפוריו של קפקא הם הרבה פעמים יותר תיעוד מפנטסיה. כאלה הם גם סיפוריו המצחיקים עד דמעות של ירוסלב האשק: פנטסיות קומיות שמחוברות היטב למציאות האוסטרו-הונגרית שהוא מתאר, ולפיכך גם סיפוריו של קפקא וגם אלה של האשק היו בראש וראשונה סאטירה על החברה שבתוכה בגרו וחיו, וגם כעת, כמעט מאה שנה לאחר שזו נמחתה מעל פני הארץ, עדיין יכול כל אדם למצוא בהם משהו ממציאות חיינו השונה כל כך והפרועה לא פחות, שהרי בני האדם אינם משתנים במידה שבה משתנה העולם הסובב אותם.
הרבה שנים לא אהבתי לקרוא את קפקא ורק ההבנה שהיה מבוגר בשנים ספורות בלבד מסבי משה שטרסברג, ושפראג שבה נולד וגדל והיה קשור אליה בכל נימי נפשו היתה חלק בלתי נפרד מאותה קיסרות אוסטרו-הונגרית שבה נולד וגדל ושירת בצבא סבי האהוב שכה השפיע על עולמי הרוחני, פתחה לי שער לעולמו של קפקא, שכבר שנים רבות אני חווה אותו כחלק מחיי. אמנם אני נרתעת לא פעם מחטטנות בחיי קפקא שנועדה יותר לספק את מאווייו של החוקר מאשר להבין או ללמוד משהו על הנחקר, אבל הרבה מהעובדות שנודעו לי אודותיו תרמו הרבה לחוויית הקריאה שלי, ואת הגילגול אני קוראת כחווייתו של אדם חולה, שחש כי הפך לעול על משפחתו, וכי מחלתו הפכה אותו מעמוד התווך של משפחתו ליצור דוחה ומאוס עליה, שמותו רק יביא לה הקלה ויפיק ממנה רק אנחת רווחה. ההבנה הזו של תודעת החולה שבשורש הסיפורים, גרמה לי גם להבין את חשיבותם של סיפורים קטועים כמו "זיכרונות ממסילת קלדה", מעבר לעוצמתם האדירה של הטקסטים עצמם, שכן גם הם מתעדים בדרכם את חוויית המחלה.
לכן אין בלבי כלל על מי שרוצה להבין ולגלות את זהותו של סופר. כאשר אדם מדבר אל הציבור, מותר לציבור לבקש לדעת את זהותו ולראות את פניו. ניצה בן-ארי, שהיא חוקרת ספרות שאני מעריכה, אמרה לי שמאד חשוב לה לפגוש את הסופר ולראות את פניו. זה היה לי מוזר בתחילה, כי תמיד אני חוששת שמפגשים כאלה יביאו לתגובות לא ענייניות, אבל כשחשבתי על כך הבנתי שיש אמת בדבריה. היכרות עם הסופר בהחלט מלמדת אותך משהו על יצירתו.
ולכן כלל אינני מסכימה עם אלה שגינו את המבקשים לרדת לחקר זהותה או זהותו של הסופר המסתתר מאחורי השם "אלנה פראנטה", שהוא כפי שאמרתי סירוס לעגני של שמה של הסופרת אלזה מוראנטה. כאמור אני מניחה שמדובר בגבר שאיננו מכבד במיוחד נשים. לצערי זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על הסופר, וזה מבחינתי דבר אחד יותר מדי.