יום רביעי, 7 בדצמבר 2016

צה"ל כסדום ועמורה



כשבתי הצעירה שירתה בצה"ל כחובשת בבסיס צפוני רחוק מהבית, הגיע מפקד בסיס חדש שמיד החל להתעלל ברופאים ובחובשים, ואיים לשלוח את בתי לכלא אם לא תודה באשמתה לכך, שלא הצליחה לקבוע לחיילים הנזקקים לכך תורים לטיפולים במרפאות בתי החולים, שהיה כמעט בלתי אפשרי להשיג בטלפון, ולא היה לה די זמן במסגרת עבודתה במרפאה העמוסה, גם לטפל בחיילים הפונים לעזרה וגם לשבת שעות על קו הטלפון. בתי סירבה להודות ב"אשמה". למרבה המזל הצליחו הרופאים שעמם עבדה לשכנע את המפקד להניח לה. באותם ימים רציתי להפוך את העולם ולשחרר אותה מצה"ל, אבל בסופו של דבר היא סיימה את שירותה כחוק ואפילו שירתה במילואים. רק שנים מאוחר יותר נודע לי, שכליאה על לא עוול בכפה לא היתה הסכנה הגרועה ביותר שאיימה עליה בימי שירותה בצה"ל: רק כשפרצה שערוריית החיילים ששימשו כשפני ניסיון לתרכיב האנתרקס, סיפרה לי בתי שגם היא התבקשה להשתתף בניסוי הזה ולקבל זריקות שהשפעתן ותוצאות הלוואי שלהן לא היו ידועות. למרבה המזל היו לה התבונה והאומץ לומר לצה"ל לא ולהינצל מבעיות הבריאות שמהן סובלים נפגעי ניסוי האנתרקס, שצה"ל כדרכו ניסה להתנער מאחריותו כלפיהם. חינכתי את בתי לשרת בצבא ולתרום למדינה. גם אני שירתי בצבא כמורה חיילת, אבל בעצם הייתי אמורה לשרת בחיב"ה, חיילות בשירות המשטרה, ורק בזכות פרוטקציה של קרובת משפחה זכיתי לשרת כמשאלתי כמורה חיילת. גם בשירות הזה הייתי עדה לניצול חסר-הבושה של המתגייסים לצה"ל, אבל יחסית למה שקרה לחברותי ששירתו בצבא ממש, הייתי בת מזל. מי יודע מה הייתי עוברת אילו נאלצתי לשרת במשטרה, שיחס קציניה לנשים צעירות מוכר וידוע, או בבסיס סגור של חטיבה, עם מפקדים כמו לירן חג'בי ואופק בוכריס. כשהורים שולחים את ילדם לצבא בישראל, הם יודעים שחייו עלולים להיות בסכנה, אבל הם לא ערוכים לכך שהסכנה נשקפת דוקא מצד הצבא שבו ילדיהם משרתים.
אני מרבה לחשוב על הדברים האלה, מחשבות שמזעזעות אותי בכל פעם מחדש, ואתמול חשבתי עליהם שוב ושוב כשצפיתי בתחקיר "המקור" בערוץ 10 על החיילים הפגועים של חטיבת גבעתי, פקודיו של מפקד הגדוד לירון חג'בי, שמתגלה לא רק כמי שהטריד חיילת בפיקודו ונישק אותה בכוח – והורשע ב"התנהגות שאיננה הולמת קצין" והורדה בדרגה אחת, מה שמצטייר כדפוס צה"לי קבוע לענישת עבירות מין חמורות – אלא כמי שניהל קן צרעות של שחיתות וזימה, שבו משמשים חיילי החובה כבשר תותחים – לא לתותחי האויב אלא לניצול המיני ולסאדיזם של מפקדיהם, שבוחרים להם מבין החיילים והחיילות הנתונים למרותם, שפחות מין ומושאי התעללות. גם שני אנשי קבע ששירתו בגדוד התאבדו בנסיבות לא לגמרי ברורות, ולכך נוספו עלילות כנגד מי שניסה לחשוף את העבירות בגדוד ולהתלונן על העבריינים, והטלת עונשים על חיילים שנפגעו והתלוננו. ארד אביטל, שהיה חייל מצטיין בחטיבה, נפל קורבן להתעללות מינית מצד מפקד שפגע גם בחיילים נוספים. לאחר שהתלונן למפקדיו, המג"ד חג'בי והמח"ט עופר וינטר, נאמר לו שהמפקד הפוגע הודח מצה"ל והוא עצמו נשלח לבסיס אחר – שבו ראה את המפקד הפוגע במדים, דבר שגרם לו להימלט משם בעודו לובש מדי ב', אך לרוע מזלו בתחנת האוטובוס הקרובה לבסיס תפס אותו המח"ט וינטר ודן אותו לשבועיים ריתוק על יציאה מהבסיס במדי ב'. כמו במילכוד 22, שם מגלה יוסריאן כי בצבא צעידה עקומה במיסדר היא עבירה חמורה בהרבה מרצח, נאלץ אביטל לגלות שהעבירה החמורה ביותר בצה"ל היא להתלונן על מפקד עבריין. לאחר מסכת יסורים שוחרר החייל המצטיין וקורבן ההתעללות אביטל מהצבא בפרופיל 21, וכעת הוא חושש שהדבר יפגע בו לאורך כל חייו. רק כפסע היה בינו לבין התאבדות. מי שהציל אותו מכך הם כנראה העובדה שהיה לו חבר לצרה – חברו שאף הוא נפל קורבן להתעללות מינית מצד אותו מפקד, ובעיקר עזרתה של כרמלה מנשה, "אם החיילים", שהתגייסה לסייע לחיילים הפגועים. גם כשהמפקד איים לשלוח את בתי לכלא על לא עוול בכפה, הציעו לי ידידים לפנות לכרמלה מנשה, שמסירותה הצילה מי יודע כמה חיילים מהתעללות ואפילו מהתאבדות.
גם ארד אביטל וגם מאי פטאל, שהותקפו בידי מפקדיהם האמורים לדאוג לשלומם, הדגישו את האימה שחשו מפני כוחו הכמעט בלתי מוגבל של המפקד על חייליו. למזלה של פטאל התגייס אביה להגן על שלומה והתעמת עם חג'בי והורה לו להתרחק מבתו. לאביטל היה פחות מזל: הוא נדון שוב ושוב לעונשים על ידי מפקדיו, לכאורה בשל עבירות כיציאה מהבסיס במדי ב' ודומות להן, אבל אי אפשר להימנע מהתחושה שמפקדיו פשוט ניצלו את סמכות השיפוט שלהם כדי להעניש אותו בעצם על כך שהתלונן על הפגיעה שנפגע, ואילץ אותם לפעול נגד אחד מחביביהם, כי בתחקיר המקור מצטיירת חטיבת גבעתי כנחלתם הפיאודלית של חבורת קצינים מקורבים, ששוכבים עם חיילות, מתעללים בחיילים, ומשתמשים בסמכות השיפוט והענישה שלהם כדי להתעלל ולסגור חשבונות. ואם הם נתפסים, הם מוצאים את עצמם מוקפים בחגורת הגנה של עמיתיהם, המושחתים כמותם אך טרם נתפסו, ובמקרה הרע ביותר פורשים מצה"ל ללא שום עונש ממשי, כשעבירותיהם החמורות מופחתות ל"התנהגות שאינה הולמת קצין", שלפיכך הם מורדים רק בדרגת קצונה אחת, ולקול קינות עמיתיהם ומעריציהם על "המחיר הכבד ששילמו". הקורבנות, לעומתם, נושאים את כאבם ועלבונם לכל ימי חייהם.  
כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט, וכזה הוא כוחם של קצינים בצבא על פקודיהם, ובפרט חיילי החובה הצעירים, כמעט בני נוער, הנתונים למרותם. כמה נורא לשלוח ילד לשירות חובה ולדעת שיותר מאויבינו הרבים, מאיים על שלומו הצבא עצמו, בדמות מפקדיו הישירים, שכוחם לפגוע בחייל הנתון למרותם הוא כמעט בלתי מוגבל. לפחות דבר אחד ניתן לשינוי בקלות יחסית: את סמכות השיפוט המופלגת יכול הצבא ליטול ממפקדיו, וגם בכוחה של הכנסת לחוקק חוק שיטול מהם סמכות מופלגת זו. אין שום הצדקה לכך שמפקד יוכל לכלוא חייל בגלל שלא חבש את כומתתו כהלכה, ויעשה בכך שימוש נלוז ונקמני כדי להטיל על חיילים אימה לבל יתלוננו על מעשי שחיתות, ניצול ועבריינות הנעשים נגדם. אם חייל עבר עבירה של ממש, או התנהגותו בכללה איננה הולמת, יובא נא בפני בית דין צבאי ויישפט על ידי שופטים בעלי השכלה משפטית, ואם כומתתו עקומה או נזם אסור באוזנו, יורה לו מפקדו ליישר את הכומתה ולהסיר את הנזם, אך לא יוכל להעניש אותו מעבר לכך, כפי שכל מעביד בחברה האזרחית יכול להעיר לעובד, אבל לא יכול לרתק אותו למקום העבודה. אכן צבא איננו מקום עבודה רגיל, הוא גוף שצריך לסכן את חייו כנגד האויב, ובדיוק משום כך הוא צריך להיות גוף מוסרי והגון, ולא סדום ועמורה של שחיתות, אכזריות וזימה, שהורים יתחלחלו מהמחשבה שילדם משרת בו.

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

להתעטף בעיתונים / שיר



אני אוהבת את העיר הזאת
שתושביה עניים כמוני
אבל לי יש בית שעולים אליו
בששים מדרגות,
ולולא היו בו שמיכות,
אפשר היה להתעטף בעיתונים.
פעם הרביתי לארח,
עכשיו אני מעדיפה לשכב על הספה בחדר הקר
עטופה בשמיכות ובעיתונים
כמו חסרי הבית במנהרות
שבעמק המצלבה.
אני קוראת את הכותרות ונזכרת
במה ששכחתי, וחושבת
על מה שזכרתי -
איזו משמעות יש לזיכרון קצר כל כך
בעיר שזוכרת שלושת אלפים שנה.


יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

ד.ה. לורנס / עבודה



ד. ה. לורנס / עבודה
      
          לבתי ניצן ליום הולדתה

אין טעם בעבודה
אם איננה שובה את לבך
כמו משחק שובה
אם איננה שובה את לבך
אם אין בה שום עונג
אל תעשה אותה.

כשאדם יוצא לעבודה
הוא חי כמו עץ באביב.
הוא חי, לא רק עובד.

כשההודים טווים צמר דק לאורכים ארוכים ארוכים
בידיהם הדקות הכהות ועיניהם הגדולות הכהות ונפשותיהם הדוממות שבויות
כמותם כעצים דקיקים המלבלבים עלים, רשת לבנה ארוכה של עלה חי
האריג שהם טווים,
והם מתעטפים בלבן כמו עץ מתעטף בעלוותו.
כמו בבגדים, כך בבתים, ספינות, נעליים, מרכבות, ספלים או חלות.
אנשים עשויים להצמיח אותם כמו חילזון את קונכיתו,
כמו ציפור מטה את חזה כנגד הקן, כדי לעגלו.
כמו לפת המעגלת את הפקעת, כמו שיח המצמיח פרחים ודומדמניות,
מצמיח אותם, לא מייצר אותם,
וערים יכולות להיות כפי שפעם היו, משכנות שצומחים מגופם העמל של אנשים,
וכך ישובו להיות. אנשים ימחצו את המכונות.
לבסוף, כדי להתעטף בבגד העלים הארוג מחייו
ולגור בבית משכנו, כמו משכן שכירסמו בונים,
ולשתות מספלים שעיצבו אצבעותיו כמו פרחים עם חמישה עלי כותרת,
הוא יבטל את המכונות שלנו.

יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

יהודים תברחו מצרפת



אמנם עוד יש תקוה קלושה שראש הממשלה הסוציאליסטי מנואל ואלס, האוהד ליהודים, ירוץ לבחירות לנשיאות צרפת וייבחר, יש אפילו סיכוי קלוש שהנשיא המכהן פרנסואה הולנד ירוץ לנשיאות וייבחר – גם במירוץ הקודם בחירתו לנשיאות התקבלה בהפתעה, והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שיהודים מילאו בה בעבר תפקיד משמעותי, עדיין נזהרת שלא לתת דרור לאנטישמיות, אבל הפרשנים מעניקים את רוב הסיכויים למועמדים מימין, פרנסואה פיון ומארין לה-פן, ושני המועמדים האלה הם בשורה קשה ליהודי צרפת. מארין לה-פן ניסתה אמנם בשנים האחרונות להתרחק מאביה ז'אן מארי לה-פן, מעריצו של גנרל פטן ומי שלא חסך בהתבטאויות שנועדו לטהר את שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים ואת השמדתם של יהודי צרפת, לדבריו "פרט קטן בהיסטוריה". אבל האנטישמיות והאהדה לנאצים טבועה בשורשיה האידיאלוגיים של החזית הלאומית הצרפתית, מפלגתה של מארין לה-פן, והיא חזרה לא פעם על דבריה שהיהודים צריכים לוותר על סממנים דתיים למען האחידות הצרפתית, למעשה למען החזות הנוצרית של המרחב הציבורי הצרפתי: ללא כיסויי ראש מוסלמיים או יהודים. כיסויי ראש קתוליים, של נזירים ונזירות או אנשי כמורה קתוליים, הם כמובן מובנים מאליהם, ומבחינת הצרפתים הם שקופים. אבל כיפות מפריעות להם. כבר לפני שנים הם אסרו על חבישת כיפה בבתי הספר הממלכתיים, ומארין לה-פן מתכוונת להרחיב את האיסור למרחבים ציבוריים נוספים.
אבל לאחר בחירתו לראשות המפלגה השמרנית של פרנסואה פיון, שלדעת הפרשנים יתחרה במארין לה-פן על הנשיאות, נשקף לחיי היהודים בצרפת איום גם מצדה של המפלגה שבעבר כיהן מטעמה כנשיא ניקולה סרקוזי, בן לאב יהודי. פיון, קתולי מאמין, דאג להכריז שיילחם ב"אינטגריזם" המוסלמי, אחד מאותם מונחים שבאמצעותם מכתימים הצרפתים מגמות שמאפיינות אותם עצמם: אינטגריזם פירושו שמרנות בשם הדת והמסורת, מושג שהולם לחלוטין את אמונותיו של פיון עצמו, קתולי שמרן שמתנגד להפלות ולנישואי הומוסקסואלים, אבל מתפרש כשמרנות וכהתנגדות לקידמה רק כאשר הוא מיוחס לבני אמונות אחרות. וכדי להצדיק את התקפתו על האיסלם טען פיון שצריך להילחם באינטגריזם המוסלמי כמו שצרפת נלחמה בעבר באינטגריזם הקתולי, וכפי שנלחמו ברצונם של יהודים לחיות בקהילה שאיננה מכבדת את כל הכללים של הרפובליקה הצרפתית.
אפשר לפרש את דבריו של פיון לקולא, כפי שעשה למשל דב אלפון (הארץ 25.11.16), שפירש את דברי פיון כמתייחסים להכפפת הכנסיה הקתולית למדינה הצרפתית בזמן המהפכה (שזוהי משמעות ה"חילוניות" הצרפתית ולא אתאיזם), ולכפייה שכפה המלך לואי פיליפ על היהודים בשנת 1844 לפזר את בתי הדין היהודיים בתמורה לקבלת אזרחות. למעשה מאז המהפכה הצרפתית זכו היהודים בהדרגה בזכויות אזרחיות בתמורה לויתורים שונים על סממנים לאומיים ודתיים של חייהם, על פי העיקרון שנקבע עוד בימי נפוליון הראשון "הכל ליהודים כיחידים, לא כלום כאומה". אבל קשה להתעלם מהטראומות הגדולות של ההיסטוריה הצרפתית, טבח ליל ברתולומי הקדוש בהוגנוטים באוגוסט 1572, רדיפת ההוגנוטים הנמשכת במאה ה-17 ולמעשה גירושם מצרפת, ורצח היהודים בשואה. ההיסטוריה הצרפתית מגואלת בדמם השפוך של בני אמונות אחרות שהמימסד הצרפתי הקתולי רדף ואף רצח בהמוניהם. היהודים נרדפו מאז ימי הביניים, כמה פעמים גורשו ורכושם הופקע, הענקת האזרחות ליהודים בעקבות המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליון היו מלוות בדרישה מן היהודים להתנער מלאומיותם היהודית, דרישה שעלתה בקנה אחד עם הסירוב הנוצרי המסורתי להכיר בלאומיות היהודית, שהרי הכנסיה הקתולית היא לדעת מאמיניה "ישראל האמיתי", ואילו היהודים שסירבו להכיר באלוהותו של ישו הם זיוף, המכונים "היהדות הרבנית", שלתפיסת הנצרות היא סילוף של דת ישראל האמיתית שאמורה לתפיסת הנוצרים לזנוח את מצוות התורה ולצפות לגאולה בזכות האמונה באלהותו של ישו כהתגלמות האל בבשר. מעל הכל היהודים חיים עדיין את הטראומה של השואה, לפני שבעים שנה בלבד, זמן לא רב בחייהן של אומות, השואה שצרפתים רבים עדיין מצדיקים, גם אם תוך התחכמות מסוימת, ויהודים לא מעטים בצרפת ראו בדבריו של פיון מין התחכמות שכזו. איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת אכן שאל את פיון האם התכוון לתקופת וישי, ולכך שיהודים נאלצו לחיות במסתור או לשאת טלאי צהוב. הרב הראשי של צרפת התקשר לפיון והדגיש שהיהודים בצרפת מעולם לא בחרו להתבודד מן החברה הצרפתית, אלא נאלצו לחיות כך מאחר שחברה זו סירבה לקבלם. ההיסטוריונית וחברת הסנאט הצרפתי אסתר בנאבאסה הדגישה שהיהודים תמיד רצו להשתלב בצרפת, ורבים מהם אפילו התנערו מדרייפוס והאמינו שבגד ברפובליקה. גם היא הזכירה את תקופת השואה שבה נרצחו 73,000 מיהודי צרפת, כתקופה היחידה שבה נאלצו היהודים לסמוך רק על קהילתם. פיון התנצל בפני היהודים, אבל קשה לומר שההתנצלות הזו הרגיעה מישהו. היהודים חוששים שהדברים ילבו את היחס אליהם כאל זרים ומפירי חוק, דבר שחושף את הבעיה הבסיסית של הקיום היהודי בצרפת: תושבות ארוכה, אזרחות צרפתית ונאמנות מוחלטת מעולם לא היקנו ליהודים חסינות מלהיתפס כזרים ושונים שאינם באמת שייכים.
אני מסכימה עם מבקריו היהודים של פיון ואף רואה את הדברים ביתר חומרה, על רקע השימוש הפוגעני המתמיד שעושה צרפת בתושביה היהודים לצורך יחסיה הבעייתיים מאד עם תושביה המוסלמים. כבר חזרתי וכתבתי כאן על התפיסה המאד מקובלת בצרפת, ובפרט במימסד הצרפתי, שהסיבה לטרור המוסלמי כולו, ולא רק לטרור הפלשתיני, היא ישראל, ושהיהודים הם האשמים בכל הטרור המוסלמי בעולם. אנשי מימסד צרפתים הצדיקו חזור ושוב טרור מוסלמי נגד יהודי צרפת כ"יבוא מהמזרח התיכון". לצד דיכוי ביטויים לאומיים ודתיים של המיעוט המוסלמי בצרפת, כמו איסורים על לבוש דתי ותפילה בציבור ואיסור שיחה בשפה הערבית, למשל בין ילדים ערבים בבתי הספר הצרפתים, דוקא אלימות מוסלמית כלפי יהודים התקבלה בצרפת בסלחנות מופגנת כתגובה מוצדקת לפשעי מדינת ישראל, וגם לאחר הטבח באנשי השבועון הסאטירי שרלי הבדו שמיד לאחריו התרחש רצח במרכול יהודי, הקפידו הצרפתים להבחין בין רצח יהודים בידי מוסלמים שהתקבל בהבנה כטרור פוליטי מוצדק, לבין רצח צרפתים קתולים בידי מוסלמים, שרק הוא נתפס כפשע שנאה, והנשיא הולנד אף ניסה למנוע את השתתפותו של בנימין נתניהו בתהלוכת האבל, כדי לשמור על ההבחנה הזו, שבאמצעותה משמרת צרפת את האנטישמיות שלה וגם מצדיקה את השואה. גם לאחר פיגועי הטרור המאד קשים בצרפת בשנה האחרונה לא השתנתה הגישה הבסיסית הצרפתית, שקושרת בין טרור מוסלמי לאשמה יהודית.      
גם אנשי שרלי הבדו הצדיקו תמיד את הלעג למוסלמים בעיתונם בכך שהם לועגים גם לאפיפיור ולרבנים. קשה לקבל את סוג ההצדקה הזה לאחר השואה. הקהילה היהודית בצרפת היא קהילה קטנה שכבר הצטמצמה בשנים האחרונות לכארבע-מאות אלף איש, והיא איננה מאיימת על אורחות החיים בצרפת בשום צורה, וזכאית לאחר מה שיהודי צרפת סבלו בשואה לכך שהצרפתים יניחו לקהילה לנפשה, ולא יסיתו נגדה כדי להצדיק את יחסם המחפיר למוסלמים. צרפת שיודעת היטב שיחסה למיעוט המוסלמי הגדול, כששה מיליון נפש בצרפת, הוא יחס מחפיר, שמכליל על כל הקהילה המוסלמית את אשמת הטרור המוסלמי הרדיקלי, מנסה להצדיק את התנהגותה על ידי כך שהיא זורקת למוסלמים את העצם של ההתנכלות גם ליהודים: גם על היהודים נאסור חבישת כיפה, גם על היהודים נדבר באופן מעליב ומאיים, וכך נרצה את זעמם של המוסלמים על התנכלות המימסד הצרפתי דוקא לביטוי הלאומי והדתי הערבי המוסלמי שאיננו גורם כל נזק, כמו דיבור בשפה הערבית, תפילת יחיד בגן ציבורי או לבוש דתי בשפת הים. כדי ליצור שיוויון מלאכתי בין הקהילה היהודית לקהילה המוסלמית נוהגים הצרפתים לומר ש"אצלנו נמצאת הקהילה המסולמת הגדולה ביותר באירופה והקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה". אבל הקהילה המוסלמית בצרפת מונה לפחות ששה מיליון נפשות, והקהילה היהודית המידלדלת כמה מאות אלפים. לא בדיוק קהילות שקולות זו לזו.
קשה להניח שבחירתו של פיון לנשיא תשפר את יחסו ליהודים, ולגבי מארין לה-פן אין שום ציפיה כזו. אפשר לקוות שיהודים לא ייפגעו בגופם מעוינותו של המימסד הצרפתי נגדם, שעלולה להגביר מאד את הלגיטימציה לפגוע בהם, אבל קשה מאד לקוות שהחמרת ההתנכלות הצרפתית למוסלמים, הצפויה תחת שלטונם של פרנסואה פיון או מארין לה-פן, לא תגרור גם התנכלות ליהודים, הצרת צעדיהם ופגיעה באורחות חייהם. גם אווירה שיוצר המימסד היא דבר חשוב ביכולתה של קהילה יהודית להתקיים, ובצרפת האווירה שיוצר המימסד איננה מבשרת טובות ליהודים. הלואי שיהודי צרפת יעלו לישראל, הלואי שממשלת ישראל תסייע להם יותר ותסיר את החסמים הבירוקראטים למציאת תעסוקה במקצועם בישראל, למשל של רופאים ואחיות יהודים שמערכת הבריאות בישראל משוועת לשכמותם. הלואי, אבל גם קנדה היא מקום טוב ליהודי צרפת, ודוברים בה את שפתם. צרפת שמעולם לא קיבלה אחריות אמיתית לרצח יהודיה בשואה, שדיפלומט שלה לא התבייש אפילו לכתוב במאמר לעיתונות הישראלית בשבחה של ארצו ש"צרפת זיכתה את דרייפוס והצילה בשואה שלושה רבעים מיהודיה". דבריו של פיון מוכיחים שהחוצפה הצרפתית כלפי היהודים וסילוף ההיסטוריה העקובה מדם של יחסה ליהודי צרפת נמשכים. צרפת איננה ראויה למגורי יהודים.