יום ראשון, 26 במרץ 2017

ואולי השושנה היא כלנית



כל השבת התענגתי על ספרו הקסום של מאיר שָׁלֵו "גינת בר", שריחו כריח השדה, וגם צחקתי לא מעט, עד שהגעתי לפרק "כלניות" שהפיל עלי דיכאון, כי בו מתנה שָׁלֵו את צערו על כך שאין כמעט איזכורי פרחים בתנ"ך, ותוהה איך התעלמו מהכלנית הלוהטת בצבעה האדום, שמא לא היה עם ישראל קשור לפרחי ארצו גם בטרם יצא לגלות? הדברים היכו בי, כי תמיד נדמה היה לי שהתנ"ך כולו שושנים וחבצלות, בוודאי ששיר השירים כולו שושנים. במסורת הנוצרית זוהתה לרוב חבצלת השרון עם rosa centifolia, שהיום אנו מכנים ורד, והוא מסמל את ישו, ואילו שושנת העמקים זוהתה עם השושן הצחור, lilium candidum, המסמל את הבתולה מריה, אם כי לעתים זוהתה גם היא עם ישו (ראו רשימתי כיצד הפך ישו לפרח?). אלה זיהויים שאין ספק שהינם שגויים מבחינה בוטאנית: השושן והוורד צומחים בר בהרים ולא במישורים ובעמקים, ודרך גידולם בארצנו, לרוב בעבי החורש, איננה מתאימה לתיאור "הרועה בשושנים" שמצביע על ריבוי הפרחים בשטחי מרעה פתוחים, שהרי "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם, לרעות בגנים וללקוט שושנים" (שיר השירים פרק ו', פסוק ב). בנוסף לכך הזיהויים הנוצריים הינם מאוחרים, מימי הקיסרות הרומית המאוחרת, כשכבר נשתכחה מזמן זהותו של הפרח המקורי. מהי השושנה איננו יודעים, לבד מההנחה ששמה מרמז על ששה עלי כותרת. כה רבים הפרחים שהוצע לזהותם עם השושנה שבשיר השירים, אך מהו באמת הפרח שהלהיב כל כך את דימיונו של המשורר איננו יודעים, אולי לעולם לא נדע. אולי השושנה היא בכלל כלנית, שלרוב יש לה ששה עלי כותרת? (בוודאי אין הכלנית "נטעי נעמנים" כהצעת יחזקאל קוטשר שמביא שָׁלֵו, שהרי היא פרח בר ולא נטע). אם כי סביר יותר שהשושנה היא פרח עז ריח, ולא רק יפה מראה. רוב הצמחים הנזכרים בשיר השירים הם צמחי בושם, לפיכך "ערוגות הבושם". מכל מקום השושנה היא פרח בר, הצומח לו בשדות המרעה, בין החוחים, שהרי מדובר באהבתם של רועה ורועה: כבר בראשית שיר השירים שואלת היפה בנשים "איכה תרעה, איפה תרביץ בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך?" והתשובה: "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", שמכאן אנו למדים שאף היא רוֹעָה את גדיותיה. והרועֶה, הוא רועֶה בשושנים, הוא "הרועֶה בשושנים", כפי שהוא מכונה חזור ושוב.
את איזכורם המרובה של צמחי הבושם בתנ"ך מייחס שָׁלֵו לכך שהם קשורים לפולחן הדתי, ובכך הוא ממעיט מאד מן התפקיד שמילאו צמחי הבושם בחייהם ובתודעתם של אבותינו, שלא היו להם סבונים מוצקים ונוזליים ומישחות מכל סוג ומין לטיפוח העור, וצמחי הבושם הם אלה שסייעו להם לחטא ולהפיג ריחות רעים, ולהדיף ריחות נעימים, ריחות ש"עוררו את האהבה לחפוץ", שבכך עוסק שיר השירים ללא הרף: "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך:" ומנגד הרעיה: "צרור המור דודי לי, בין שדי ילין:" קשור לפולחן הדתי? לאו דוקא. ובפרק ה' שואלת האהובה: "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?" אבל בכל זאת היא קמה לפתוח לדודה, והנה: "ידי נטפו מור, אצבעותי מור עובר על כפות המנעול". לפני השינה רחצה איפוא את רגליה, ומשחה את ידיה בשמן המור, את אהובה היא מתארת כך: "לחייו כערוגת הבושם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר." כלומר שאף לחייו נמשחו בשמן המור, בין אם גולחו ובין אם לאו. שמן המור הוא המחטא והמבשם ומעורר התשוקה, ואפשר שתיאור השפתיים הנוטפות מור מלמדנו משהו גם על פרח השושנה, שהרי "שושנים נוטפות מור" אפשר שהוא מתאר רק את השפתיים שנמשחו בשמן המור, אבל אפשר שהוא מתאר את הפרחים עצמם, שנוטפים צוף מבושם, ואולי אפשר למצוא גם בכך רמז לזהותם. מכל מקום בחברה שמוקירה מאד את הניקיון הגופני והריחות הנעימים, אך יש לה מעט אמצעים ותנאים לשמור על ניקיון וריחות טובים, לצמחי הבושם יש תפקיד מאד מיוחד, הרבה מעבר לפולחן הדתי. צמחי הבושם הם בראש וראשונה צמחי האהבה. למשל הדודאים, הדודאים שנתנו ריח. הירונימוס בתרגום התנ"ך הלטיני הקנוני שלו, הוולגטה, תירגם דודאים כמנדרגורה, צמח שנחשב לצמח מרפא ולאפרודיזיאק ומכונה כיום בעברית "דודא רפואי". על סגולותיהם הארוטיות של הדודאים אנו למדים מסיפור הדודאים שמצא ראובן בשדה בימי קציר חטים, כלומר מדובר בפירות הדודאים ולא בפרחיהם הפורחים באביב, והביא לאמו לאה, ורחל אחותה ביקשה לקבלם ואף קיבלתם, תמורת ליל אהבה של אחותה לאה עם בעלן המשותף יעקב (בראשית פרק ל'). האם בזכותם הרתה רחל את בנה הבכור יוסף? והאם הדודאים שנתנו ריחם הם אכן צמח המנדרגורה רב-העלילות, הוא אולי בצמח אחר מדובר, למשל במין של יקינתון שריחו מתוק ומפתה? מי יודע? לותר, שאצלו השושנה היא rose ולא lilie, כלומר ורד ולא שושן צחור, והרועה בשושנים אצלו weidet unter den rosen, תירגם בכלל דודאים כ- lilien, שושנים צחורות, וכך הפכו אצלו פרחי הפיריון לפרחי הבתולים. אני מדמיינת לי את הדודאים כבעלי ניחוח עז, שממלא את האוויר כולו, בדומה לריח היסמין. קשה לי לחשוב על אהבת אביב ללא ניחוחות היסמין והאזוביון וריח ניצת התפוז מן הפרדסים. הריחות שבאפנו הם תבנית נוף מולדתנו. לותר הריח את ניחוח שושני האלפים. בשבילי לעולם יהיה ריחה של ארץ ישראל ריח ניצת התפוז באביב בשרון ובשפלה. קשה לי עם זיהויו של הדודא הרפואי כצמח הפיריון התנ"כי – אין במראה המנדרגורה דבר מעורר תשוקה, כפי שיש במראה האיריסים, הכלניות, הצבעונים, והרי אנו יודעים מיחסם של אבותינו לפרי התאנה, שלא רק להריח היטיבו אלא גם לראות ולדמיין. 
רק כעת עולה בדעתי שלא סתם נצטרפו יחדיו "לרעות בגנים וללקוט שושנים". אלא שכך היה, שבעת שרעו את עדריהם בשדות המרעה, ניצלו הרועים את זמנם כדי לאסוף צמחי בושם, שהיה להם ביקוש רב לצורך רקיחת בשמים ושיקויים ריחניים ולהכנת שמן המור. האם מכך שנפשם יצאה במיוחד לצמחי הבושם ומעוררי התשוקה נסיק שאבותינו לא התעניינו בפרחי ארצנו, ולא היו קשורים אליהם? אני מתקשה לחשוב כך.
שוב ושוב חוזר שיר השירים לעניין הריח: "ריח אפך כתפוחים", והנה גם התפוח שאליו הושוה הדוד, שגם זהותו איננה ידועה לנו, וגם כן בגלל התרגומים הנוצריים זוהה עם העץ שאנו מכנים כך כיום, ובמיוחד עקב איזכורו הארוטי בשיר השירים, גם זוהה במסורת הנוצרית עם פרי עץ הדעת, פרי גן העדן - חז"ל העדיפו לזהותו עם התאנה, "שהיא קילקלה עמו והיא תיקנה" (ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות), מסתבר שאף ריחם של פירות התפוח המסתוריים ריח נעים הוא, וכי העדפת התפוח משאר עצי היער לא רק למראהו מתייחסת, אלא גם לריחו, כפי שריח השושנה עולה על ריח החוחים, ואולי גם משום כך: "תחת התפוח עוררתיך, שמה חיבלתך אמך, שמה חיבלה יולדתך:" (שיר השירים פרק ח' פסוק ה') - מין סיפור מוסגר שכזה, מסתורי מעט, שבו מספרת האהובה שפיתתה את דודה תחת התפוח, ששם הרתה, או שמא ילדה אותו אמו? מתחת לעץ התפוח הריחני, יהא אשר יהא אותו עץ. והרימונים, הם אצל הירונימוס "תפוחים פוניים", כלומר תפוחי קרתגו, ואצל לותר granatenapfel, שהם הרימונים המוכרים לנו כרימונים גם כיום, ועל פי תיאוריהם המופלאים במדרשי חז"ל: ("הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר זר של ורד אדום על פיו, ויניחנה בין חמה לצל - אותו זוהר מעין יפיו של רבי יוחנן הוא."תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא פ"ד א') כנראה שבמקרה זה הזיהוי נכון.
ואִבֶּי הנחל, מהם "אִבֵּי הנחל"? האם זהו שם כללי לצמחי נחלים, או שמו של מין צמח מסוים? בוולגטה תירגם הירונימוס את אִבֵּי הנחל poma convallis, כלומר "תפוחי העמק", שהרי אם שושנת העמקים לנו, יהיו לנו כנגדה גם תפוחי עמקים. לותר לעומתו תירגם את אבי הנחל כ-strauchlein am bach "שיח קטן על שפת הפלג", כמה יפה, כמה אירופי. "גינת אגוז" שהיא כנראה שם מקום, או שם בעליו של השטח, לא בהכרח שם עברי, תורגמה משום מה בוולגטה כ- hortus nucus, גינת האגוזים, וכך תירגם גם לותר nussgarten, ולפיכך כאשר אנו מכרסמים כיום nussen או nuts נאמר שאנו אוכלים אגוזים. אם נזכרו האגוזים בכלל בתנ"ך, מה שאיננו מאד סביר, כי אינם ממיני העצים שנתברכה בהם ארצנו, הרי נזכרו בשם אחר, ואני מאמינה שגינת אגוז היא המקום שהיום קוראים לו ואדי ג'וז, ולאגוזים אין לה שום קשר.
ועוד פרח מצאו המתרגמים בשיר השירים: "אשישה", מפסוק ה' בפרק ב', שנאמר "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני". Fulcite me floribus, "סמכוני בפרחים" מתרגם הירונימוס, ובהשפעתו גם לותר סומך בפרחים. מכיוון שלא ידעו אשישה מהי, נסמכו על ההקבלה שבראשית הפרק: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות: כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים" – אם קודם לכן פתח בפרח והמשיך בתפוח, הרי גם הם הקדימו לרפידות התפוחים סמיכה בשושנים. גם אנו איננו בטוחים אשישה מהי. מאחר שהושע מזכיר בפרק ג פסוק א' "אשישי ענבים" בהקשר העצוב שלהלן: "ויאמר ה' אלַי, עוד לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת, כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלהים אחרים ואוהבי אשישי ענבים", סברו שאשישי ענבים הם צימוקים, או עוגיות צימוקים, או בכלל משקה ענבים, מין יין או מיץ שמכינים מהם כנראה לצורך פולחן אלילים. עוד איזכור של אשישה נמצא בשמואל ב' פרק ה' פסוק י"ט, כאשר דוד, לכבוד העלאת ארון הברית, מחלק לכל העם "לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת", ושוב איננו יודעים במה בדיוק מדובר, לבד מכך שאשישה היא לפי ההקשר דבר מאכל ולא פרח, ואינני יכולה לצערי להוסיפה כעוד מין פרח למניין המצומצם של פרחי התנ"ך. ובכן, אפשר שסתם פרח יפה פחות עניין את אבותינו, אבל אין ספק שמאותם פרחים שנתנו ריח ונטפו מור ועוררו את האהבה עד שתחפוץ, לא יכול היה אפם היהודי להתעלם.      
ונסיים בשאלה שהטרידה מאד את המתרגמים הנכבדים: מהם הדּוֹדִים שנותנת הרעיה לדוֹדָהּ? אצל הירונימוס "שם אתן דּוֹדַי לך" הוא ibi dabo tibi ubera mea: שם אתן לך את שָׁדַי, ובעקבותיו תירגם כך גם לותר: da will ich dir meine brueste geben ואפשר לומר שהלכו בנתיב המור, כנאמר: "צרור המור דּוֹדִי לי, בין שָׁדַי ילין", או שהלכו בשביל החלב, כנאמר: "מַה יָפוּ דּוֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַּלָּה, מַה טֹבוּ דּוֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים, נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתּוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַש וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ."

מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד. הספר מלווה בציורים יפהפיים של רפאלה שיר, וכולו מחמדים.

יום רביעי, 22 במרץ 2017

המינוי המטריד של גאולה אבן



מאז שנודע לי שתאגיד השידור הציבורי המיועד מינה את גאולה אבן-סער למגישת המהדורה המרכזית אני מרגישה אי נוחות גדולה. לא שזה מצדיק את הטירוף של נתניהו, אם נכונה השמועה שבגלל זה הוא רוצה ללכת לבחירות על ביטול התאגיד. נתניהו היה צריך להתעצבן בשקט ולשתוק, כי זה לא עניינו להכתיב לתקשורת מינויים. אבל הבחירה בגאולה אבן-סער היא בחירה מרגיזה, גם אם היא היתה המועמדת הכי מנוסה והכי מתאימה לתפקיד מבחינת כישורים. נכון שאני אף פעם לא אהבתי את גאולה אבן ולא הרביתי לצפות בה, אבל מאז הרומן שלה עם גדעון סער אני פשוט לא מצליחה לצפות בה מבלי לחשוב על הרומן שלה עם גדעון סער ולא על שום דבר אחר שהיא אומרת, ואם מישהו יגיד לי שהוא חושב על משהו אחר כשהוא רואה את גאולה אבן, אני אתקשה להאמין לו. אולי זה לא הוגן שמישהו עובד הרבה שנים בשביל הקריירה ואז בגלל שערוריה בחייו האישיים אף אחד לא מצליח להתייחס אליו בנפרד מהשערוריה, גם בעניינים ממש לא רלוונטיים, אבל יש מציאות, והמציאות היא שאף אחד לא מצליח להפריד, ובמקרה הזה גם לא פשוט להפריד, כי גאולה אבן היא כתבת פוליטית שהתחתנה עם פוליטיקאי, וגם אם הפוליטיקאי פרש זמנית, כולם יודעים שהוא ממתין על קו המירוץ, ליום שנתניהו יפרוש, ומה יהיה אז? איך מגישת המהדורה המרכזית בתאגיד תצטרך לסקר את הליכוד ואת המתרחש כשבעלה יחזור להיות פוליטיקאי פעיל, שזו כנראה אפשרות מאד ריאלית, ואולי אפילו קרובה? איך גוף שידור שפועל בסביבה פוליטית ואמור לסקר בעיקר פוליטיקה, סופסוף אנחנו חיים בישראל ולא בשויצריה, לא חושב על זה שלמנות רעיה של פוליטיקאי לתפקיד, ועוד כזה ששואף לראשות הממשלה, זו כניסה מראש לשדה-מוקשים, וזה הרבה יותר גרוע ממה שקרה בערוץ 1, כי כשגאולה אבן ניהלה רומן עם גדעון סער, היא כבר היתה כתבת ותיקה בערוץ 1, וזה לא דבר נעים לפטר עובד ותיק בגלל עניינים אישיים, וגם אז הרבה אנשים הרגישו אי נוחות מזה שהיא עוסקת בנושאים מאד רלוונטיים לבן-זוגה שהיה אז שר החינוך ששואף לרשת את נתניהו, ואילו במקרה של התאגיד הם מראש ממנים לתפקיד מישהי שברור שהיא גוררת איתה בעיה אתית שאנוסה להשפיע על התיפקוד שלה. ואיך גאולה אבן תוכל להגיש את המהדורה המרכזית אם בעלה יגשים את משאלתו ויהיה ראש הממשלה? זה לא עד כדי כך בלתי אפשרי כדי שמנהלי התאגיד המיועדים יתעלמו מהאפשרות הזאת כאילו לא היתה, ובין אם הבחירה שלהם נעשתה מתוך חוסר-מחשבה או מתוך רצון מודע להתגרות, בשני המקרים זה גרוע באותה מידה, כי אחד הדברים שמנהלי גוף ציבורי צריכים להיות במיוחד רגישים לו זו מראית-עין, ולבחור באשת פוליטיקאי שמתחרה על ראשות הממשלה, במקום ראש הממשלה הנוכחי, נראה ונשמע ממש לא טוב, גם מבלי להצדיק את הניסיונות של נתניהו לשלוט בתקשורת.
בינתיים קראתי גם את רוגל אלפר שכתב הבוקר ב"הארץ" על המינוי הפסול של גאולה אבן בגלל ניגוד העניינים הטעון שלה כרעייתו של גדעון סער, והפעם בשונה מהרגיל אני מסכימה עם כל מלה שלו ותומכת לגמרי, והוא מוסיף עוד פרט חשוב שלא ידעתי, שמעכיר את התמונה עוד יותר, שגדעון סער בתפקידו כשר החינוך מינה את מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ לתפקיד מנכ"ל הטלויזיה החינוכית, שמשם הוא התקדם לתפקיד מנכ"ל התאגיד, וזה כבר הופך את המינוי של גאולה אבן למגישת המהדורה המרכזית למשהו מסריח, כמו ניגודי העניינים שאתר News1 העלה לגבי היחסים בין גדעון סער לכתב ידיעות אחרונות שמעון שיפר, שגם שם לטענת האתר היה קידום ללא מכרז לרעייתו של שיפר במזכירות הפדגוגית תחת שר החינוך גדעון סער, וגם גרוע מכך, כי מדובר כאן בתפקידים הרבה יותר משמעותיים מאשר במקרה המקביל, וזה עניין ראוי לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. התאגיד הוא גוף ציבורי שקם כדי לבנות גוף שידור עם מינהל תקין יותר מרשות השידור, ולא כדי להחליף שחיתות אחת באחרת, עוד בטרם יצא התאגיד לדרך. בכלל כשקראתי הבוקר את הטור של אלפר נזכרתי בדיווח המצמרר של רועי צ'יקי ארד מהחתונה של גדעון סער וגאולה אבן, שבה נשמע שמעון שיפר אומר ש"נשמיד את כל מי שיכתוב נגד סער", שאחר כך הוא טען שהוא רק התבדח, אבל כפי שלימדנו פרויד, בדיחות מיטיבות לחשוף את תת ההכרה שלנו. בכלל הנטייה של אבן וסער ליחצן את הרומן שלהם, שלא היה רומן של זוג צעיר ופנוי, אלא של בני זוג והורים לילדים שפירקו משפחות וגרמו הרבה כאב לקרובים להם ביותר, ולצד זאת ההתעקשות של גאולה אבן להמשיך בתפקידיה למרות כל ניגודי העניינים הגלויים לעין, כל זה יוצר תחושה כללית של זוג כוחני וחסר-בושה שמשתין על כולם מהמקפצה, ומזכיר למרבה הצער יותר מדי את הזוג נתניהו, שאותו הוא רוצה להחליף במשכן ברחוב בלפור. מה שהכי מפחיד זה שמה שלא יהיה, הזוג נתניהו או הזוג סער, כמו העימות בין רשות השידור לתאגיד השידור הציבורי, שרובנו פשוטי העם, אין לנו מושג מה זה בדיוק ומה זה בדיוק ומה בכלל ההבדל ביניהם, הדבר היחיד שנרגיש מכל המהומות האלה שמתנהלות על גבנו ועל חשבוננו הוא, שגבוה מעל גבוה מתנהל בעיקר מאבק מי יהיו אלה שישתינו עלינו מהמקפצה, לגבי מה שירד לנו על הראש לא יהיה שום הבדל.
    

יום ראשון, 19 במרץ 2017

עוד בחירות, אז מה



אני לא יודעת להסביר את זה, אבל פשוט לא אכפת לי אם יהיו עכשיו בחירות. בפעם הקודמת, כשנתניהו פירק את הממשלה כדי להציל את "ישראל היום", הייתי מאד מוטרדת: גם מהחשש שעניינים מכריעים במדינת ישראל נקבעים אולי לפי אינטרסים של מיליונר אמריקאי, גם מהגחמנות של נתניהו, שכל הזמן שובר את הכלים מסיבות לא ברורות ומטלטל את כל המדינה איתו. עכשיו פשוט לא אכפת לי. לא בגלל שאני מצפה למשהו. מפלגת העבודה שתמכתי בה תמיד נמצאת על הקרשים, הרצוג כמנהיג המפלגה הוא בעיקר מביך, וגם אלה שנאבקים להחליף אותו לא מאד מלהיבים אותי, וגם בבחירות הקודמות היה לי ברור שגם אם הרצוג יקבל שלושים מנדטים, הוא לא יוכל להרכיב קואליציה. עכשיו המקסימום שמפלגת העבודה מצפה לו זה לעלות מעל עשרה מנדטים, וגם זה לא בטוח. רוב הסיכויים שנתניהו שוב ירכיב ממשלה עם החרדים וידחה קצת את הגשת כתבי האישום נגדו, וחוץ מזה לא ישתנה כלום. כמובן יכול להיות שיאיר לפיד ממש יפתיע ויקבל יותר מנדטים מנתניהו, שבעצם זה לא מאד יפתיע, כי מנבאים לו תוצאות קרובות לליכוד. אבל אם הוא יוכל להרכיב ממשלה זו שאלה גדולה. החרדים תמיד יעדיפו את נתניהו, ויש להם לפחות חמישה עשר מנדטים ויכולים להיות להם גם יותר, כי הם מולידים לעצמם הרבה מצביעים, ומי שמוליד יותר ילדים מנצח. הסיכוי לשינוי איננו גדול.
ובכל זאת לא אכפת לי שיהיו עכשיו בחירות, כי נדמה לי שבכל מקרה לא יהיה יותר גרוע. לכל היותר יהיה אותו דבר. כמובן נשאלת השאלה למה לטלטל את כל המדינה בבחירות בשביל להשיג פחות או יותר אותו דבר, אבל כנראה שזה לא ממש תלוי בנו. כנראה שנתניהו תמיד ישיג את אצבעות חברי הכנסת מהליכוד, גם אם הוא יחליט שמכאן והלאה הם צריכים לעמוד על הראש, וכנראה שאין ממש מישהו שיכול לעצור אותו. זה לא שהציבור שמח מזה. יאיר לפיד לא היה כל כך מתחזק, אם הציבור היה מרוצה מהגחמות של נתניהו, אבל עדיין רוב תומכי הליכוד יצביעו לליכוד, כי הליכוד, וזו סגולתו, ידע לתת למצביעיו תחושה של בית וזהות, ולכן הם נאמנים לו, בניגוד למשל להרצוג שהסביר שהשמאלנים לא שייכים למפלגת העבודה, ובאמת הם יעדיפו כנראה להצביע למר"ץ, או אפילו ללפיד, רק בגלל הסיכוי הקלוש להיפטר מנתניהו, שכל כך נמאס על כל כך הרבה אזרחים, ומכיוון שאיננו יכול להחליף את העם, הוא מנסה להחליף את העיתונות. גם מהחוקים של נתניהו נגד העיתונות לא ממש אכפת לי, למרות שאומרים עליהם דברים מאד דרמטיים, שהם יתנו לו שליטה בלעדית בכל כלי התקשורת. אי אפשר לשלוט בכל כלי התקשורת. אפילו בדיקטטורות קשות תמיד יש מישהו שממשיך להגיד את האמת, וישראל היא לא דיקטטורה וגם לא תהיה, כי התרבות היהודית היא לא תרבות של ציות והשלמה. כמובן ישנם עיתונאים חנפנים ומלחכי פינכה, כמו אלה שמתגוללים על יגאל סרנה כדי להחניף לנתניהו, שלא בדיוק מצטיין באמירת אמת, אבל תמיד יהיו עיתונאים שיגידו את האמת, כמו שיש עיתונאים אמיצים ברוסיה למרות שרוצחים אותם, וגם בזמן סטלין היו. אולי נתניהו מאמין שהוא יוכל לסדר לעצמו תקשורת אוהדת בכוח, אבל אני ממש לא מאמינה בזה. נתניהו הוא ראש ממשלה כבר יותר מעשר שנים, ויש לו עיתון תעמולה פרטי שמחולק בחינם, ובכל זאת התקשורת החופשית חיה ובועטת, וכשנתניהו מתנפל על כתביה בטירוף-חושים הוא מזיק בעיקר לעצמו.
אפשר כמובן לחשוב שהעמדה שלי נובעת מיאוש, מעייפות, מההצטננות הקשה שמענה אותי כל החורף ולא מרפה ממני. כמה כוח התנגדות כבר יש לבן-אדם שחצי לילה השתעל במקום לישון. אבל זהו, שלא, אני דוקא לא מרגישה בכלל יאוש אלא דוקא תחושת ביטחון, שלמרות הכל יקרו גם דברים טובים. אולי זה פסק-הדין של בית-המשפט העליון שמכיר בזכותם של תושבי מזרח ירושלים לתושבות מוגנת מבלי שיאבדו את זכויותיהם, פסק-הדין הכל כך צודק הזה של הנשיאה מרים נאור והשופטים עוזי פוגלמן ומני מזוז, שבעצם משקף מדיניות שכבר התקבלה בפועל והפסיקה את שלילת האזרחות האכזרית של תושבי מזרח-ירושלים בידי ממשלות ישראל. ההיסטוריון המנוח יעקב טלמון נהג לומר שעיסוק בהיסטוריה מפתח פסימיות, אבל אני מרגישה אחרת. כשאני מתבוננת בפיקחון על מדינת ישראל של לפני ששת הימים, שיש הנוהגים להלל ולשבח את ערכיה, על הילדים שנגזלו מהוריהם ונמסרו בדרכים מפוקפקות מאד לאימוץ, כשלהוריהם נאמר שהם מתו, על המימשל הצבאי שחלש על ערביי ישראל עד שנת 1966, על מעשי טבח של פלשתינים שהוצנעו והושתקו, על הגזל השיטתי של אדמות הערבים, אני מבינה שלמרות שאנשים אוהבים לומר שהכל מתקלקל, הרבה דברים בעצם משתפרים, והדמוקרטיה בישראל דוקא מתחזקת, וזה לא נובע כמובן מהתנהלותן של הממשלות, אלא מכך שהחברה האזרחית בישראל מתחזקת, התקשורת שפעם היתה כל כך מוגבלת, רשות השידור ותו לאו, כל כך מגוונת היום, בית המשפט העליון למרות כל ההתקפות עליו הוא מוסד חזק שפחות ופחות מתכופף בפני השלטון, וגם אם איילת שקד ממנה שופטים דתיים ימניים, אף אחד לא מבטיח לה שהם יהיו אומרי הן. בסופו של דבר ניפטר גם מנתניהו ומגחמותיו האינסופיות. אני לא יודעת אם זה יקרה בבחירות הקרובות, אולי עדיין לא, אבל במוקדם או במאוחר זה יקרה.  

יום שלישי, 14 במרץ 2017

נתניהו ונתניהו נגד סרנה



היום הייתי מרותקת לדיווחים מתביעתם של בני הזוג נתניהו נגד יגאל סרנה. עוד לפני הדיון חיכיתי שהם יגיעו לבית המשפט. ידעתי שאם השופט הורה להם לבוא הם יבואו, אבל קצת באיחור, כמו גברת שמאחרת קצת לנשף, שידעו שהיא עושה טובה ובאה אבל לא ממש בזמן, שיגידו תודה שהיא בכלל באה. ואחר כך הייתי מרותקת לציוצים מהדיון, שהיו בו כמה דברים מפתיעים. העדות של בנימין נתניהו היתה טובה. הוא היה בטוח בעצמו וענה תשובות טובות על שתי השאלות המרכזיות: לגבי האירוע שסרנה תיאר, ששרה זרקה אותו מהרכב בשיירה המאובטחת שבה נסעו שניהם, נתניהו אמר שהאירוע לא היה ולא נברא, שזה מה שצריך לומר מישהו שתובע תביעת דיבה, ולגבי הסיבה שהוא תובע דוקא את סרנה, נתניהו אמר שסרנה תיאר כאילו שרה שולטת במערך האבטחה של השב"כ, וכאילו כך מתנהל ביטחון המדינה, ואי אפשר היה לא לתבוע על דבר כזה. העדות של שרה נתניהו היתה גרועה. כששאלו אותה אם היא אף פעם לא רבה עם בעלה בשיירה מאובטחת, היא ענתה שהיא לא מבינה את השאלה ושלא זכור לה דבר כזה. זאת תשובה גרועה, כי אם היא לא זוכרת זה לא אומר שזה לא קרה, וכששאלו אותה למה מכל הדיווחים עליה היא תובעת דיבה דוקא את יגאל סרנה ודוקא במקרה הזה, והיא ענתה שאם היא תתבע על כל שקר היא תהיה כל יום בבית משפט, אז לפעמים היא בוחרת תביעות. זאת תשובה גרועה כי מי שתובע דיבה צריך לדעת להסביר לשופט בצורה משכנעת למה דוקא הדבר שהוא תובע עליו פגע בו במיוחד וגרם לו לתבוע, ולא לתאר את זה כאילו הוא עושה אן-דן-די-נו ותובע על מה שיוצא במקרה. היא גם אמרה שיגאל סרנה כתב דברים נוראים על הבנים שלה, ושהוא לא אנושי, וגם זה לא היה כל כך לעניין, כי אסור לתובע במשפט דיבה להיראות כאילו הוא מנסה להתנקם במישהו על עניין אחד דרך תביעת דיבה בנושא אחר. בכל זאת העדות של שרה לא היתה גרועה לגמרי, כי בסוף היא התרגזה ובכתה ואז היא צעקה מה פתאם שאני אזרוק את ראש הממשלה מהשיירה שלו, זאת השיירה שלו, וזה היה החלק היותר משכנע בעדות שלה. לפעמים דוקא כשבן-אדם מתרגז הוא אומר את הדברים שהכי עוזרים לו, ולכן עדיף לעורכי-דין לא להעליב ולהרגיז את העד, למרות שלרובם זה קצת קשה. האמת היא שאין לי מושג למה בני הזוג נתניהו תבעו את סרנה על השטות שהוא כתב, בין אם היא נכונה ובין אם לא. לבנימין נתניהו אין לדעתי בכלל עילה לתביעת דיבה על הפוסט הטיפשי הזה של סרנה, כי בין אם אשתו זרקה אותו מהרכב ובין אם לאו, זה לא אומר עליו שום דבר רע. הוא בכלל מתואר בפוסט הזה כקורבן. ולגבי שרה נתניהו הפוסט הזה מביך, אבל לריב עם בעלך ולזרוק אותו מהרכב זה אולי לא יפה אבל אין בזה שום דבר פלילי או בלתי מוסרי, להבדיל מדברים אחרים שבני הזוג נתניהו נחשדו בהם, כמו קבלת טובות הנאה מבעלי עניין שזה עלול לעלות לכדי עבירת שוחד. אז למה באמת הם טרחו לתבוע את יגאל סרנה על הפוסט הזה, שהוא כל כך מטופש לעומת החשדות שהועלו לגביהם בפרשות אחרות שעלולים להביא להגשת כתב אישום נגדם בעבירות הפרת אמונים ואפילו שוחד? זה דבר שדוקא מעסיק אותי, מה הכי מעליב אנשים. מה מהדברים שאומרים עליך פחות אכפת לך, ואלו דברים בן אדם לא יכול לסבול שאומרים עליו. מהבחינה הזאת אני דוקא יכולה להבין את בני הזוג נתניהו, שלפעמים משהו שאומרים על החיים האישיים שלך, למרות שזה לא עבירה פלילית ולא מהווה שום כתם עליך, יכול להעליב אותך יותר מזה שמאשימים אותך בעיסקאות שוחד במיליארדים. למשל בנימין נתניהו, שחושב את עצמו למנהיג חזק, קשה לו לשמוע שאומרים שעם אשתו הוא מתנהג כמו סמרטוט, למרות שזה דוקא גורם להרבה אנשים לחמול עליו ולחוש כלפיו אהדה, ולאו דוקא לכעוס על זה, זה אפילו מציג אותו כג'נטלמן, שסובל בגבורה את המשוגות של אשתו ולא מחזיר לה, ולשרה נתניהו, שמרגישה שהיא מקריבה את חייה למען בעלה, הכי קשה לשמוע שבעצם היא נטל עליו ופוגעת בו, במיוחד שהיא יודעת שיש בזה מידה גדולה של אמת, ואולי בגלל זה היא בכתה. יש לזוג נתניהו סיכוי טוב לזכות בתביעה, כי יגאל סרנה לא יכול להוכיח שבאמת קרה מה שהוא כתב, אבל אני לא מאמינה שישיתו עליו קנס כבד, פשוט כי הוא לא האשים את נתניהו בשום מעשה רע, ומה שהוא האשים בו את שרה כאמור איננו יותר ממביך, והנזק שנגרם להם הוא לדעתי אפסי, בגלל שהסיפור של סרנה הוא כאין וכאפס לעומת האמת שכבר הוכחה לגביהם, כמו היחס המחפיר של שרה נתניהו לעובדים העניים שמשרתים אותה שנחשף בתביעות הפיצויים של גיא אליהו ומני נפתלי, וזה אולי גם כן מסביר את התביעה שלהם נגד סרנה, שהיא אולי ניסיון לזכות בכמה נקודות, כאילו זה יכפר על הדברים האמיתיים שכבר הוכחו לגביהם בבית-משפט. עורכי-הדין של סרנה, שלא היו להם שום הוכחות שהוא כתב אמת, שזה מצב די רע לנתבע בתביעת דיבה, הקדישו הרבה זמן להראות שבני הזוג נתניהו סתם נטפלים לסרנה, לעומת עיתונאים אחרים, והראו לשרה למשל פירסום של אביעד גליקמן שלטענתם ברור שהוא לא נכון ובכל זאת הם לא תבעו אותו דיבה. השופט לא הירשה להראות את תוכן הפירסום הזה לציבור, רק לשרה, וזה היה לי מאד מוזר, כי אם זה פירסום זה כבר פורסם וכולם שמעו את זה, ובכל אופן מאד סיקרן אותי לדעת במה מדובר, אבל אני לא באמת חושבת שזה יעזור לסרנה, כי לאביעד גליקמן יש צורת דיבור מאד נינוחה ובכלל הוא נראה אדם נוח לבריות, והוא לא מעורר באנשים כעס ועוינות כמו סרנה, שנוטה לדרמטיות ולהגזמות, כמו שהוא כתב בסוף הפוסט שלו "להכות בתופים". למה להכות בתופים, ומה כל כך נורא בזה ששרה נתניהו זרקה את בעלה מהרכב באמצע השיירה המאובטחת, גם אם זה באמת קרה, הרי תמיד נוסעים בשיירה הזו המון כלי רכב שאין לי מושג למה, כל היום השיירה המגוחכת הזאת מתפתלת ברחובות ירושלים כמו לטאה שחיברו לה סירנות והוציאו אותה מדעתה, ואם נתניהו יצא מרכב אחד, הוא יכול היה מיד להיכנס לרכב אחר, ולא היה קורה כלום, בוודאי הוא לא היה צריך לתפוס טרמפים לירושלים, וגם סרנה לא כתב את זה, למרות ששרה נתניהו אמרה כאילו זה מה שהוא כתב, כדי להדגים כמה סרנה אומר דברים הזויים. קצת מצחיק שהאיש שאמר ביום הבחירות בסרטון בפייסבוק שלו שהערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי ועמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים בא להתבכיין בבית המשפט שכתבו עליו שקרים הזויים. אולי לא מצחיק, אולי בעצם מקומם, אבל כאלה הם החיים.