יום שלישי, 20 ביוני 2017

בין שני תינוקות



הנכד שלי דין הוא קטן מאד, והלחיים שלו רכות מאד, כל העור שלו רך מאד ונעים למגע, וכשמחזיקים אותו על הידיים, מרגישים את הלב שלו דופק חזק ומהר, ומרגישים את חום הגוף שלו, שהוא קטן מאד אבל חזק, ולפעמים הוא מקמט חזק את המצח, כי החיים מחוץ לרחם הם קשים ומאתגרים, אבל כשטוב לו נדמה שהוא מחייך. הייתי איתו רק כמה ימים, ועכשיו אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת להחזיק אותו ולהביט לו בפנים, ולראות אותו כמעט מחייך, ואני מבקשת שיראו לי אותו בסקייפ, ואני רואה אותו ישן בשלוה בבגד הכחול שלו בעריסה הקטנה שלו, ואני יכולה להביט בו אבל אני לא יכולה לגעת בו, כי הוא גר מאד רחוק. נסעתי הרבה שעות במכונית ובאוירון ושוב במכונית כדי לראות אותו, ולפעמים היה נדמה לי שלא אגיע לעולם, ואחר כך הייתי צריכה לחזור באותה דרך ארוכה מאד, כי הכלב שלי אושר היה מאד עצוב שנסעתי, וחזרתי כדי לטפל בו. גם אושר הוא סוג של תינוק, למרות שהוא במשקל חמישים קילו בערך, ובכלל החיים שלי פה בישראל, אבל עכשיו אני מאד מתגעגעת לדין הקטן שהוא עוד תינוק קטן מאד, ואי אפשר לדבר איתו בסקייפ או בטלפון כדי להפיג את הגעגועים, אפשר רק להביט בו, ואני רוצה להחזיק אותו. אתמול בבוקר התעוררתי מוקדם מאד והצצתי מרחוק לעריסה שלו והוא ישן בשלוה. גם בתי ניצן ישנה, ורק אני הייתי ערה וחיכיתי שכולם יתעוררו, למרות שידעתי שעדיף בשבילם שימשיכו לישון, שהם זקוקים לשינה הזאת, אבל רציתי שהם יתעוררו ואני אחזיק את דין על הידיים עד שהנהג יבוא לקחת אותי, ובאמת הספקתי עוד להחזיק אותו על הידיים ולראות איך הוא כמעט מחייך, ואז מסרתי אותו לניצן ונסעתי הרבה שעות לחזור הביתה, ואושר כל כך היה מאושר שחזרתי וקפץ עלי וליקק אותי, כי הוא כל כך עצוב כשאני נוסעת, והוא כלב, אי אפשר להסביר לו שאני נוסעת רק לכמה ימים ועוד מעט אחזור, ושרון קנתה לו גלידה ועוגה אבל הוא לא התנחם, ורק בים הוא נרגע, כי גם הוא תינוק, למרות שהוא שוקל חמישים קילו בערך, ואני כבר רגילה להתגעגע, אבל עכשיו אני צריכה להתרגל לגעגוע חדש, שלא היכרתי קודם, געגוע לנכד, שהוא געגוע קשה מאד, געגוע כמעט גופני, כי רוצים להחזיק אותו ולהרגיש אותו ואת הלב שלו דופק מהר וחזק. אני חושבת עכשיו כל היום על דין הקטן שגר בבית עתיק מאד שבנו לפני שש מאות שנה בערך, ובחצר הפנימית שלו יש באר קטנה, שהישקו ממנה את האנשים והסוסים, כי לפני שש מאות שנים בערך הבית הזה היה בית חולים, אבל עכשיו הוא בית דירות, ונשאר בו חרך ירייה אחד שבתוכו מתחבא יאנוש החתול שפעם היה חבר שלי ועכשיו הוא בורח ממני ומתחבא, אולי מפני שאני מדיפה ריח של כלב שמפחיד אותו ואולי מסיבה אחרת. כשאפגוש את דין שוב הוא יהיה הרבה יותר גדול, כי תינוקות גדלים מהר, וכל יום בחייהם הוא כל כך חשוב ומשמעותי, והייתי מאד רוצה להיות לידו ולראות איך הוא גדל ומשתנה ולחבק אותו ולהחזיק בידיים הקטנות שלו ולגעת בכפות הרגליים הזעירות שלו שבועטות באוויר, אבל זה בלתי אפשרי, כי הוא מאד רחוק, אוכל לראות אותו רק לפרקי זמן קצרים, ועכשיו אני צריכה ללמוד איך לחיות עם הגעגועים, עם השמחה ועם הגעגועים, כי המון שנים חיכיתי מאד לנכד, ורציתי שהוא יהיה קרוב אבל ידעתי שהוא יהיה רחוק, ואני אומרת לעצמי שהעיקר שהוא ישנו ובעוד כמה שנים הוא יגיד לי שלום בסקייפ וידבר איתי, וכמה שהוא רחוק הוא תמיד יהיה מאד קרוב ללב.   

יום רביעי, 14 ביוני 2017

אשה כובסת



כשמכבסים חצאית שחורה, המים בקערה נראים עמוקים מאד, והקצף על פניהם דומה לקצף הים. את החצאית השחורה צריך לכבס אחרונה, שמא יישאר בקערה משהו משחור המים ויצבע באפור את הבגדים הלבנים. אותם צריך לכבס ראשונים, ולהשרות אותם זמן ארוך, כי מן הבהיר קשה ביותר להוציא את הכתמים. קודם כל את כתונת הלילה הלבנה-אפורה עם הפסים, ואחר כך את החולצה התכלת עם ציור הירח המלא, ורק לבסוף את החצאית השחורה והתחתונים השחורים, שצריך לשטוף במים רבים עד שהקצף על פניהם, שמזכיר את קצף הים, ייעלם. כמה שנים כבר לא הייתי בים, אבל כשמגיע הקיץ ריח המלח ומגע המים הקריר מציפים אותי בגעגועים, ואז כל דבר מזכיר לי את הים, במיוחד הקצף על פני החצאית השחורה. כעת הכל מכובס יפה, ורק התחתונים הלבנים יחכו לכביסה הבאה במכונה. אני לבדי בבית, איש איננו חודר לפרטיותי, רק הכלב, אבל הכלב איננו פוגע בפרטיות, כי איננו מחשיב אותה כלל. ואת הכלב אני אוהבת יותר מאשר את האנשים.
עלה בדעתי שיכולתי להתפרנס ככובסת. פעם זו היתה מלאכה נפוצה לנשים. אינני יודעת מדוע דוקא לנשים, כי זו איננה מלאכה קלה ביותר, אבל אולי היא זקוקה לחכמת הלב ולכושר הבחנה. גברים גם נוטים יותר מנשים לסבול מעיוורון צבעים, כמו אמנון חברי מהתיכון, שתמיד התווכח איתי על צבען של מכוניות וצבען של חולצות. התווכח בלהט, לא הבין איך אינני רואה את אשר הוא רואה, ורק במבחני הגיוס לצבא גילו שהוא עיוור צבעים, מונח לא מדויק, כי עיוורי צבעים אינם עיוורים לצבעים, הם רק רואים צבע לא נכון, למשל כחול במקום ארגמן, או ירוק במקום אדום. אילו העיוורים האמיתיים היו דומים לעיוורי צבעים, הם היו רואים למשל ברווז במקום חתול, או כסא במקום שולחן. אבל עיוורים אמיתיים אינם רואים דבר, או שהם רואים משהו מטושטש מאד. אני רואה את הצבעים נכונה, אבל לא את המראות. לפעמים נדמה לי שגזע העץ השחור בעמק המצלבה הוא כלב שחור שרובץ במידרון, ואתמול בלילה היה נדמה לי שהדוד האדום שמאחורי העמוד בפינת הרחובות הוא פניו של גבר שמביט בי במבט רע, אבל כל המראות המדומים האלה נולדו בי בוודאי בגלל הפחד מגברים ומכלבים אחרים, שאינם הכלב שלי. 
היום נשים כבר אינן מתפרנסות ככובסות, כי יש מכונות כביסה, ואלה כובסות ביעילות הכל, אבל עדיין אני אוהבת לכבס ביד את הבגדים העדינים, כדי שלא יתקלקלו. חצאיות, וחולצות דקות עם הדפס או רקמה, וסוודרים שעלולים להתקמט ולהשיר חוטים או פקעות צמר קטנות. אני מכבסת אותם בקערה והם מתכווצים כמו הכלבה שלי שמתה, שהיתה מתכווצת מאד כשהיו מרטיבים את פרוותה, כי היא היתה כלבה קטנה ורק הפרווה שלה היתה תפוחה. ואת הכלב שיש לי עכשיו אי אפשר להקטין כשמרטיבים, כי הוא פשוט גדול. לעולם אינני מספרת את הכלבים בימי הקיץ, כפי שעושים רבים ואולי לטובה, אבל אני אוהבת את הכלבים שלי עם פרווה, ובכלל אינני אוהבת להציק להם בכל מיני טיפולים כביכול מיטיבים. לעומת זאת אני כן מרבה לרחוץ את הכלבים באמבטיה, ואז אני משפשפת אותם במגבת ומסרקת אותם במברשת של כלבים, ואז הם מתנגבים בעצמם במיטות ובעיתונים עד שהם יבשים. אולי הנטייה שלי להרבות ברחיצת הכלבים נובעת מהנטייה שלי לכבס כל דבר, מהאהבה שלי להטביל דברים במים ולשפשף אותם עד שהם נקיים. אולי אם הייתי נולדת בזמנים אחרים באמת הייתי כובסת, והייתי מרתיחה סדינים לבנים גדולים בדוודים גדולים שמבעירים על האש, כמו שפעם היו מכבסים, והפנים שלי היו אדומות מהחום. גם עכשיו הפנים שלי אדומות מהחום ואני נוטפת זיעה. מפעם לפעם אני צריכה להניח לכביסה ולשטוף את פני במים קרים, כדי שהזיעה לא תדלוף לתוך מי הכביסה הנקיים ותכתים את הבגדים.
הרבה ציירים ציירו כובסות לבושות בגדי עוני ומכבסות סדינים לבנים גדולים ופורשות אותם לייבוש בשמש. אני מניחה שבימים עברו כשהיית מהלך ברחובות הערים או בסמטאות הכפרים או בשדות, ראית הרבה פעמים נשים כובסות או מייבשות בגדים, והן היו חלק בלתי נפרד מן הנוף. נדמה לי שהיום ציירים כבר אינם מציירים נשים כובסות, כי לרוב מכבסים במכונת הכביסה ומי שעובר ברחוב או מתבונן מן המרפסות, יכול לראות לכל היותר נשים תולות כביסה ולנחש מי גר בבית: ילדות קטנות שלובשות חולצות קטנות ושמלות קטנות וגרביים צבעוניים קטנים, נשים מיניקות שתולות לייבוש חזיות גדולות, או תחתונים גדולים וחולצות כפתורים גדולות של גברים כרסתניים שמתנפחות ברוח. אבל גם נשים שתולות כביסה כבר רואים פחות ופחות, כי יותר ויותר גם מייבשים כביסה במכונות, וזה אולי לטובה, כי השמש מקלקלת את הצבעים והבגדים בקרניה החזקות, כמו שהיא מאדימה את פניהן של הכובסות והתולות, והיונים מרבבות את הכביסה הנקייה ושוברות את לבן של הכובסות ששיפשפו אותה בידיהן עד שעורן האדים ונבקע.
כעת כבר אין רואים נשים מהלכות ברחובה של עיר או בסמטאות הכפרים ובידיהן חבילה ריחנית של כבסים יבשים מקופלים יפה, שפעם היו מראה נפוץ, ואין רואים נשים מכבסות, ובקושי רואים נשים תולות. בתוך הבתים מכבסים את הבגדים בסתר, ומייבשים אותם בסתר, וכשאומרים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ מתכוונים לדברים אחרים לגמרי, לא לבגדים מלוכלכים, ובכלל כבר אין כמעט בגדים מלוכלכים מאד, כי מרבים להחליף אותם ולכבס אותם או שמשליכים אותם וקונים חדשים במקומם, ובגד מלוכלך כמעט נהיה פשע בעצמו, כי רק בגדיהם של הרוצחים מגואלים בדם ומעידים על פשעיהם, והמשטרה תרה אחרי כתמי דם בבגדיהם ובמכוניותיהם של הרוצחים המשוערים, וגם בגדי הנרצחים כמובן מגואלים בדם, אבל בגדיהם של החפים מפשע הם נקיים לרוב, ולכל היותר הם מכוסים כמו בגדיי בשערות של כלבים, שנראים היטב על פני החצאיות השחורות. ואני מרבה לכבס את החצאיות השחורות. שוב ושוב אני מכבסת את החצאיות השחורות בתקוה להסיר מהן את שערות הכלב הבהירות, ולשוות לבגדיי מראה של ניקיון מדומה, ניקיון מיוחל ובלתי מושג, כי תמיד יפרו אותו כמה שערות לבנות של כלב, ובכל זאת אני מטביעה שוב ושוב את החצאיות השחורות בקערת המים והסבון ומתבוננת ארוכות בקצף שעל פני המים, שמזכיר לי כל כך קצף של ים. וכמו תמיד אני מרגישה אשה מזמן אחר, אשה עם פנים אדומות וידיים אדומות מאד, אשה כובסת.

יום ראשון, 11 ביוני 2017

מבט ישראלי תוהה על הבחירות בבריטניה



הבחירות בבריטניה מאד ריתקו אותי, ויומיים הייתי דבוקה לסקיי ניוז וצפיתי שוב ושוב בפרשנים הבריטים ובפוליטיקאים הבריטיים, ושמעתי הרבה פעמים את הביטוי lame duck, ברווז צולע, ואחר כך גם במהדורות החדשות בעברית הפרשנים אמרו שראש הממשלה תריזה מיי היא ברווז צולע, ובטח בקרוב היא תאבד את השלטון, והתפלאו שהיא לא מתפטרת, אלא מרכיבה ממשלת קואליציה עם המפלגה הצפון-אירית הקתולית והשמרנית שהבריטים לא ממש אוהבים. מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין אמר שברור מי ניצח בבחירות והוא התכוון לעצמו, כי מספר חברי הפרלמנט של הלייבור עלה בבחירות מ-230 ל-262, ואילו השמרנים של תריזה מיי איבדו 13 מושבים ואת הרוב המוחלט בפרלמנט וירדו ל-318 מושבים, שזה רק 56 מושבים יותר מהלייבור של קורבין. כמה חבל שבבחירות קובע למי יש הכי הרבה קולות ולא מי זכה ביותר קולות ביחס לבחירות הקודמות. באמת תריזה מיי איבדה 13 מושבים ואת הרוב המוחלט בפרלמנט שהיה לדיוויד קמרון, ובמקום להגדיל אותו כמו שהיא קיוותה, היא איבדה אותו ועכשיו היא צריכה, שומו שמיים, להרכיב ממשלה יחד עם המפלגה הצפון-אירית שעלתה משמונה לעשרה מושבים, וזה מספיק לתריזה מיי כדי שיהיה לה רוב מוחלט, וכל הפרשנים אמרו כמה היא תהיה חלשה עכשיו מול אנגלה מרקל, שמעולם לא היה לה רוב מוחלט בבונדסטאג, ותמיד היא הרכיבה ממשלות קואליציה, ולא נראה שזה ממש הפריע לה. נכון שתריזה מיי בעצמה אמרה שאם היא לא תגדיל את הרוב של מפלגתה בפרלמנט היא תראה בזה תבוסה, ונכון שבבריטניה יש דבר כזה, במיוחד בזכות שיטת הבחירות האיזורית שבה המנצחים לוקחים הכל, שמפלגה אחת משיגה רוב מוחלט ושולטת לבד, כמו שדיוויד קמרון יכול היה לעשות, אבל הוא ערך משאל עם על הברקסיט שהוא התנגד לו והפסיד והתפטר. מעולם לא הבנתי למה הוא ערך את משאל העם הזה שגרם לו להפסיד ולהתפטר. ועכשיו תריזה מיי ערכה בחירות שהיא קיוותה להגדיל בהן את הרוב שהיה לקמרון, ובמקום זה היא הפסידה את הרוב המוחלט וצריכה להקים ממשלת קואליציה עם עוד מפלגה קטנה אחת, וכולם אומרים וואו, כמה היא חלשה עכשיו. ואני חושבת על ראש הממשלה בארץ שאני חיה בה, שקיבל רבע מקולות הבוחרים והקים קואליציה עם כולנו ועם הבית היהודי ואגודת ישראל וש"ס ואחר כך גם הוסיף את ישראל ביתנו, וכולם אומרים כמה הוא גדול וחזק ואדיר, ואף אחד לא קורא לו ברווז צולע, ולא השותפים שלו לקואליציה, אלא הוא עצמו מאיים כל הזמן בבחירות, אם משהו לא מוצא חן בעיניו. אולי באמת פוליטיקה היא עניין של גיאוגרפיה, או שאנשים פשוט חוזרים על מה שהם שומעים: אם בבריטניה קוראים לתריזה מיי ברווז צולע כולם חוזרים על זה, ואם בישראל קוראים לנתניהו הקוסם, אז בכל העולם חוזרים על זה, וקוראים לו ביבי קינג, ולא מדברים על זה שהליכוד קיבל רק רבע מהקולות, שבמושגים בריטים זה לא ברווז צולע אלא ברווז קיטע, ושנתניהו שולט רק בזכות קואליציה עם עוד חמש מפלגות ושעם חצי מהשותפים בממשלתו הוא מסוכסך.
אני לא יודעת אם תריזה מיי היא ברווז צולע, אבל ברור שהיחס לבחירות בבריטניה הוא בעיקר תוצאה של ציפיות מוגזמות, שמהר מאד התברר, גם לתריזה מיי עצמה, שאין לציפיות האלה בסיס, ולכן היא סיכמה כבר לפני הבחירות עם המפלגה הצפון-אירית ללכת איתם יחד, ובגלל זה היא נסעה לבקר בצפון-אירלנד והתייחסה לאירים קצת יותר מרוב הבריטים שאוהבים לשלוט בצפון-אירלנד אבל לא להתייחס אליה, שזה דוקא קצת דומה לארץ שאנחנו חיים בה, ואין לדעתי שום דבר רע בזה שהצפון-אירים יקבלו קצת יותר התייחסות מממשלת בריטניה ממה שהם רגילים, גם אם הם קתולים ושמרנים יותר מהבריטים האחרים. והעלייה של קורבין, שהיא בעיני דבר חיובי, גם אם לא צריך להגזים ולהעמיד פנים שהלייבור ניצח, היא תוצאה של הצבעת הסטודנטים, שדיוויד קמרון העלה להם מאד את שכר הלימוד והיקשה מאד על הסטודנטים מהשכבות העניות לרכוש השכלה, שהיא המפתח להתקדמות בחיים, וזה כמובן דבר טוב שהסטודנטים חיזקו את הלייבור, כי אולי זה ירתיע את השמרנים מלהמשיך במדיניות הפגיעה בעניים שלהם, שתריזה מיי רצתה להחמיר אותה עוד יותר, ומה שגרם לה להפסיד את הרוב זו כנראה ההצעה המרושעת שלה לממן טיפול בקשישים ממכירת נכסיהם, שזה היה קו השבר במערכת הבחירות שעורר נגדה זעם עצום. מפלגה יכולה להקשות על הציבור, אבל אסור לה לפגוע בעקרונות היסוד שלה עצמה, ועקרון היסוד של השמרנים הוא כיבוד הקניין הפרטי. זה העיקרון שבשמו מתנגדים השמרנים למיסוי כבד על העשירים, וזה עיקרון שיש בו טעם, כל עוד מכבדים אותו בעקביות. ברגע שהשמרנים יוזמים מדיניות שלא רק פוגעת בעניים, אלא פוגעת בקניין הפרטי, הם פוגעים בבסיס האלקטורלי שלהם. אם תוצאת הבחירות האלה תהיה הפחתה בשכר הלימוד לסטודנטים וחיסול מוחלט של כל רעיון לפגוע בקניין הפרטי תמורת שירותים שהמדינה צריכה להעניק לתושביה, זו תהיה תוצאה טובה. במה שנוגע לדיונים עם אירופה על הברקסיט, גם הם יושפעו לעניות דעתי יותר מכוחה הכלכלי והפוליטי של בריטניה, מאשר מכוחה הפוליטי של תריזה מיי, כי לכל מדינות אירופה יש אינטרסים מאד חזקים בבריטניה, ולאף מדינה באירופה – או בעולם – אין אינטרס לקלקל את היחסים עם בריטניה, שלמרות הבעיות שלה היא מדינה גדולה וחשובה עם כוח כלכלי עצום. ויש עוד כמה תוצאות חיוביות למערכת הבחירות הזו: מפלגת העצמאות הגזענית לא זכתה בשום מושב, והמפלגה הלאומית הסקוטית, שהתנגדה מאד לברקסיט ורצתה לפרוש מבריטניה ולהצטרף לאיחוד האירופי כחברה עצמאית, איבדה יותר משליש מכוחה, ולעומת זאת המפלגה השמרנית בסקוטלנד התחזקה מעבר לצפוי. רוב הסקוטים לא רוצים לפרוש מהאיחוד האירופי וזה היה ידוע, אבל כנראה שגם מבריטניה הם לא ממש רוצים לפרוש, וזו תוצאה של הבחירות שדוקא מחזקת את תריזה מיי, כי היא מפחיתה מאד את האפשרות שסקוטלנד תפרוש מבריטניה. בריטניה כנראה תישאר ממלכה מאוחדת, והשמרנים יישארו בינתיים בשלטון, אבל אולי הם יהיו צנועים וזהירים יותר, וקשובים יותר לציבור, שזה תמיד דבר טוב שפוליטיקאים מודעים לגבולות כוחם, ולא חושבים למשל, כמו בארץ מסוימת, שאם הם קיבלו שלושים מנדטים או אפילו שמונה מנדטים מתוך מאה ועשרים, הם יכולים לנהוג בתוקפנות חסרת מעצורים ולהכתיב לכל הציבור מה להגיד ואפילו מה לחשוב. הצנע לכת זאת עצה טובה לכל האנשים ובמיוחד לפוליטיקאים.

יום חמישי, 8 ביוני 2017

האמת על מלחמת ששת הימים



עוזי ברעם, שאני מאד מעריכה את יושרו וכנותו, פירסם אתמול (7/6/17) מאמר ב"הארץ", שעורר בי מחשבות מטרידות. במאמרו אתמול טען ברעם שלא נלחמנו במלחמת ששת הימים כדי להרחיב את גבולות ישראל ולהקים התנחלויות, אלא כדי להסיר איום קיומי על ישראל, ושעל מי שחי באותם ימים לומר את האמת. אבל מהי האמת? האם היא כל כך פשוטה וברורה?
אני הייתי במלחמת ששת הימים רק בת אחת-עשרה, ואינני יודעת עד כמה הפרספקטיבה המצומצמת שלי יכולה לתרום למישהו. אני יכולה להעיד בכנות שבסביבתי הקרובה, במשפחתי ובקהילת ידידיהם של הורי, הכל היו משוכנעים שהכיבושים במלחמה הם זמניים ביותר, וכמו שכמה חודשים אחרי מבצע סיני ישראל נסוגה מסיני, כך ניסוג במהרה מהשטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים, ולכן אבי מיהר לקחת אותנו לטיולים בגדה המערבית ואחר כך גם בסיני, בטרם יחזירו אותם, כפי ששיער. אבל זו היתה תחושתו של אבי, שאני זוכרת גם שהוא היה לגמרי בטוח בניצחון ישראל במלחמה, ושכאשר נשמעה באחד הבקרים אזעקה, אבי אמר לאמי לקחת אותנו הילדים למקלט, אבל הוא עצמו סירב לרדת בטענה ש"הם לא יגיעו לפה", קרי לחיפה, והוא התכוון למטוסים הסורים שכולנו פחדנו מהם, כי לפני מלחמת ששת הימים היו תקריות רבות של התקפות מטוסים סוריים על חקלאים בכינרת וקרבות אויר בינם למטוסים ישראלים, שבאותם ימים אלה היו המיראז'ים הצרפתיים שהקסימו אותנו. האמת היא שהם לא הגיעו ורק ישבנו במקלט שעה ויצאנו ושמענו ברדיו את "נאצר מחכה לרבין, אי-אי-אי" שאז נתפס יותר כניסיון לעודד את הציבור המפוחד מאשר כביטוי ליוהרה. אני גם זוכרת היטב שהדבקנו על כל החלונות, לפי ההוראות שקיבלנו, בריסטולים שחורים, ושברחוב סידרו שקי חול. רק בשירותים הורי לא הדביקו בריסטול על החלון וביקשו מאיתנו לא להדליק בלילה את האור בשירותים, אבל אני שכחתי והדלקתי, ואיש הג"א שעבר ברחוב לבדוק שכולם שומרים על האפלה, צעק: 45 למעלה לכבות את האור – גרנו אז ברחוב הילל 45 בחיפה, בקומת הגג – ואבי רץ אלי וצעק עלי למה הדלקתי את האור ודי נבהלתי.
עוזי ברעם מתאר את אווירת הנכאים והחרדה הקיומית בימים שלפני המלחמה, והוא יודע יותר ממני, כי היה בנו של השר משה ברעם ובעצמו חבר צעיר במזכירות מפא"י, אבל האם הוא יודע הכל? אני שואלת את השאלה הזאת לגבי הטענה שלו שלא היתה כוונה להרחיב את גבולות ישראל המאד קטנה עם המותניים הצרים ליד נתניה. הרי ניהול המלחמה לא היה ספונטני. כיבוש הגדה המערבית התנהל לפי תוכניות שהוכנו מראש לכיבוש הגדה המערבית. ידוע שנמסרה אזהרה לחוסיין שלא יצטרף למלחמה והוא כן הצטרף, וכמו ברעם גם אני מאמינה שלולא הצטרף חוסיין למלחמה למרות שישראל הזהירה אותו שלא לעשות כן, ישראל לא היתה כובשת את הגדה המערבית. אבל מרגע שחוסיין הצטרף למלחמה כל המה היה אילו איננו ממש משנה. ומה שיותר חשוב: רוב הציבור ואולי גם חלק מהפוליטיקאים לא ידעו על כך, אבל העובדה היא שלצה"ל היו תוכניות לכיבוש הגדה המערבית והן בוצעו במלחמה, וזה אומר שכן היתה מחשבה מראש על כיבוש כזה, וגם האנשים שאמרו הר הבית בידינו הרגישו שחזרנו למקום ששייך לנו ונלקח מאיתנו שלא בצדק, ובשום אופן לא חשבו שהגענו לשם במקרה. עם כיבוש הכותל היתה התרגשות עצומה שחשתי אותה היטב, התרגשות עד כדי בכי. וזה שחיינו אז וחוינו את הדברים מאפשר לנו לזכור אירועים ותחושות, אבל לא מאפשר לדעת מה באמת חשבו האנשים שהכינו את תוכניות המלחמה וביצעו אותן. האם באמת היה הכרחי לכבוש את כל הגדה המערבית כדי לסלק את האיום על ישראל? האם היה הכרחי לכבוש את כל ארץ ישראל המערבית עד הירדן? או שכן היתה מחשבה, לפחות אצל חלק ממעצבי תוכניות המלחמה, שאלה גבולות נוחים יותר להגנה, שעל כך קשה להתווכח, מאשר הקו הירוק שהותיר את ישראל מפוחדת תמיד מצבא ערבי שיבתר אותה לשניים במרכזה. ברור לי שמטה הצבא,שאכן היה אז, כפי שמציין ברעם, לגמרי חילוני, חשב במושגים צבאיים ולא במושגי גאולה דתית משיחית, אבל זה לא משנה את העובדה שהיו מי שחשבו על הירדן כגבולה המזרחי של ישראל לכל אורכו.
וכיבוש ירושלים, שהתחבטו בו, אבל ביצעו, והרס השכונה שלמרגלות הכותל המערבי כדי ליצור את רחבת הכותל, כל זה נעשה כל כך מהר. האם באמת המחשבה עלתה בספונטניות, או שהיה מי שכבר תיכנן מראש וחיכה להזדמנות? מצד אחד הניצחון המהיר הפתיע והדהים את כולם, ומצד שני, קשה להאמין שכל הדברים שנעשו מיד לאחר הניצחון, וכל כך מהר, שכולם היו ספונטניים. מישהו חשב על זה קודם. אפילו בשיר ירושלים של זהב נאמר שאין יורד אל הר הבית בעיר העתיקה, וכולם שרו את השיר הזה שנכתב זמן קצר לפני המלחמה, שרו בהתלהבות, אז כן היה מי שחשב על זה, שהר הבית צריך להיות בידינו. ובוודאי היו כאלה שמיד עם כיבוש הר הבית חשבו שהוא יישאר בידינו ושכך צריך.
כוונתו של ברעם טובה: לא להעניק לכיבושים במלחמת ששת הימים הילה של קדושה, שתסכל כל הסדר. מבחינתו זו גם האמת: נאצר חסם בפני ישראל את מיצרי טיראן ואיים לפלוש אלינו יחד עם סוריה וירדן ומדינות ערביות נוספות. היו דיבורים בישראל על מלחמה קשה ואלפי הרוגים, והניצחון המהיר היכה את רובנו בתדהמה. אבל דוקא ממרחק הזמן, מתוך הפרספקטיבה של מי שמביטה חמישים שנה אחורה, ולא מפרספקטיבה של ילדה בת אחת-עשרה שחוותה מלחמה מסעירה למדי, עם תקופת המתנה מורטת עצבים לפניה, ופחדים ממטוסי אויב, וישיבה במקלטים עם השכנים או עם ילדי בית הספר, שיותר הסעירה אותי מאשר הפחידה, והתרגשות עצומה מכיבוש הכותל, פשוט קשה לי להאמין שהכל היה כל כך מקרי וספונטני, שפשוט נתקענו עם השטחים הכבושים מבלי להתכוון ואפשר בן-רגע לתקן את זה. נדמה לי שלא יכול להיות שהכל קרה במקרה ושאף אחד לא חשב על זה קודם, על מדינת ישראל שמשתרעת מהים עד הירדן ובאמצע ירושלים השלמה. מישהו חשב על זה קודם ורצה את זה קודם ולכן זה קרה, ולכן גם כל כך קשה לשנות את זה כבר חמישים שנה.
  

יום שני, 5 ביוני 2017

נולד לי נכד



אתמול בתי ניצן ילדה לי נכד. הוא נולד באנגליה ושם חובשים לתינוק מיד כובע צמר קטן ולבן, ועם הכובע הוא נראה כמו גמד קטן שיצא מתחת לפטריה. שמתי את התמונה של ניצן והתינוק על המסך ואני מסתכלת בהם כל הזמן, וכשהמסך נכבה אני נוגעת בו שוב שיידלק ואני מסתכלת בהם עוד. התינוק נראה שמח ונדמה שהוא מחייך. גם ניצן אמרה שנדמה לפעמים שהוא מחייך, למרות שהוא רק בן יומו. הבוקר התעוררתי וחשבתי שזה הבוקר הראשון של התינוק בעולם שלנו, והתפללתי שתזרח לו השמש, כי המקום שהוא נולד בו קרוב לאוקינוס ויורד בו המון גשם. אני אוהבת את המבט של התינוקות כשהם מסתכלים בעולם שלנו, ורואים אותו בפעם הראשונה. אני רוצה לחבק את התינוק אבל הוא מאד רחוק באנגליה, ואנגליה היא ארץ מאד רחוקה. יש אנשים שחושבים כמובן שאנגליה לא רחוקה בכלל, ונכון שיש ארצות יותר רחוקות, אבל בשבילי אנגליה מאד רחוקה עכשיו ואני שולחת יד ארוכה מעבר לים לגעת באנגליה, אבל אני רק נוגעת במסך המחשב ורואה את ניצן מחזיקה את התינוק שנדמה שהוא מחייך. אמרו לי שעכשיו אני סבתא, אבל אני מרגישה סבתא מאז שידעתי שניצן בהריון, וגם ראיתי תמונות של התינוק באולטרסאונד, שוחה ברחם אמו, והוא נראה לי לגמרי ילד, וידעתי שהוא הנכד שלי ושעוד מעט הוא יצא ויפגוש אותנו. מאד היה לי קשה לחכות שהוא כבר ייצא, הייתי מאד קצרת-רוח, ואולי בגללי הוא נולד לפני הזמן. מישהי אמרה לי שהסינים מונים את שנותיו של אדם מתאריך הלידה ומוסיפים עוד תשעה חודשים, כי גם העובר הוא אדם והחיים מתחילים כבר ברחם, וגם האהבה לתינוק מתחילה כבר ברחם, כשיודעים שהוא קיים. אבל התינוק הזה נולד לפני הזמן, אז צריך להוסיף ליום הראשון שלו רק שמונה חודשים וקצת, ואני מאד מאד רוצה לחבק אותו, ואני אסע עוד מעט לאנגליה לראות אותו ולחבק אותו ולשיר לו שירים. אני אוהבת לדבר עם תינוקות ולשיר להם שירים, ולראות איך הם פוערים עיניים ומביטים לי בפנים, ואני אגיד לתינוק אני סבתא שלך, תבוא לבקר אותי בירושלים. אני מאד מקוה שתזרח לו השמש הבוקר. בירושלים זה מובן מאליו שבקיץ השמש זורחת וחם מאד, אבל באנגליה זה ממש לא מובן מאליו, וצריך להתפלל לשמש. לא פלא שהאנגלים הקדמונים בנו את מעגל עמודי האבן בסטונהנג', וכנראה התפללו שם שתזרח להם השמש. אבל אולי התינוק ישמח גם לראות גשם, כי בשבילו הכל חדש, אז עוד לא נמאס לו משום דבר, הכל רק מתחיל בשבילו, ואני מדמיינת איך הוא יגדל ואיך הוא יהיה בעוד שנים, כשאני אהיה עוד יותר קטנה וכפופה מעכשיו והוא יהיה בחור גבוה וגדול, והוא יגיד לי סבתא, בואי, כי אני אלך הרבה יותר לאט, והוא יהיה גדול וגבוה וילך בצעדים רחבים, והוא יהיה דומה גם לאבא שלו וגם לי ולבת שלי וגם לאחי שמת מסרטן וכבר לא יכיר אותו, ואני מאד רוצה לספר לאחי שנולד לי נכד וגם אני סבתא, אבל הוא כבר לא נמצא פה שאוכל לספר לו. אז סיפרתי לכל מיני אנשים, לקרובים ולחברים וגם לאנשים ברחוב. בעצם רציתי לקחת רמקול גדול של שוטרים ולצעוק ברמקול נולד לי נכד, ושכל האנשים יריעו לי וימחאו לי כפיים, כי עכשיו אני סבתא, ונדמה לי שחיכיתי להיות סבתא כל החיים.