יום שלישי, 22 במאי 2018

יעל נאמן / היה היתה


הקונה שהיתה גם היא בחנות הצביעה על הספר ואמרה: זה מצוין, וחזרה ואמרה: זה יוצא מן הכלל! כמעט לא היו לה די מלים לשבח את הספר. קצת התלבטתי, כי שנאתי את יעל נאמן עוד מספרה הקודם שקראתי "כתובת אש", חוץ מהזיכרונות על אמה שהובאו בסוף הספר ההוא ואותם קראתי כמה פעמים. חשבתי שאולי הספר הזה יהיה דומה לזיכרונות על אמה, והוא לא. הוא לא ספרות ולא זיכרונות, הוא תיעוד, שמנסה להתכתב כל הזמן עם ספרות מופת, אבל נותר תיעוד, חקרני מאד ושקדני מאד ובהחלט מרתק, של אשה משכילה מאד וחולת נפש מאד ושל הסביבה החברתית שלה, שיעל נאמן מאד מתאמצת לשרטט ולאפיין, למרות שלא צריך כל כך להתאמץ, כי מדובר באנשים מאד מפורסמים וידועים כמו עו"ד אביגדור פלדמן, האוצרת וחוקרת האמנות שרה בריטברג-סמל, האוצר המיתולוגי ממוזיאון ישראל יונה פישר, הפרופסור הנערץ לרפואה יהודה סקורניק מבית החולים איכילוב, עליזה אולמרט ודנה אולמרט ובת זוגה דפי בן-צבי, כמעט כולם אנשים כותבים וכמעט כולם כבר כתבו וסיפרו על עצמם ועל משפחותיהם, או שאלה כבר נודעו לציבור הישראלי מרצונו או שלא מרצונו. כמעט כולם אשכנזים, לרוב ממוצא פולני, וכמעט כולם ידועים כשמאלנים (גם אם נשואים במקרה לראש ממשלה ימני למדי שהתעשר למדי בדרכים כאלה ואחרות), שמאלנות שמזכירה לי תמיד פיסקה ביומנו של המחזאי איז'ן יונסקו שלמיטב זיכרוני אומרת בערך כך: היכרתי תעשיין קומוניסט, מנהל בנק קומוניסט, מנהל תיאטרון קומוניסט, אף פעם לא היכרתי פועל קומוניסט. בלית ברירה כמעט מאמצת הגיבורה את הציירת מרים קבסה ומזעיקה אותה מניו-יורק כדי שתטפל בה, למרות שיש לה בישראל קרובי משפחה מסורים וגם חברים שקונים לה ומבשלים לה – כל אחד מהם בטוח שהוא היחיד שעוזר, שאין לה איש מלבדו, אבל רק מרים קבסה המרוקאית לוקחת מטאטא ומטאטאה את הרצפה ומעבירה סמרטוט רטוב, מה שכנראה הופך אותה בעיני פזית למתאימה ביותר לטפל בה בימי גסיסתה, ויש גם ספרית מרוקאית שקוראים לה לימור כמו במערכונים של אורנה בנאי ובעלת מסעדה מרוקאית ששולחת אוכל מרוקאי, כי הגיבורה, סילביה ששמה עוברת בכפייה לפזית, ששוב ושוב מוזכרת אהבתה לאוכל פולני בהתאם למוצאה, אוכל שהיא דואגת שכל חבריה יבשלו לה ויקנו לה, אוהבת גם אוכל מרוקאי, ויודעת שמפולנים אפשר לבקש לבשל ולקנות, אבל לעבודות הקשות באמת צריך מרוקאים. מרים קבסה, ודפי בן-צבי שהיתה בת-זוגה והכירה בינה לבין פזית, כי בכל זאת מרוקאית צריכה בת זוג אשכנזיה כדי להיכנס לחוגי השמאלנים הפולנים, כמובן שתיהן רואות בפזית מין אם מאמצת וחונכת ומדריכה לחיים שאין ספק שהיתה לכמה אנשים צעירים, אבל לא בלי תג מחיר, לא בלי ציפיות מופרזות שידאגו לה ויטפלו בה כאלו היו בנותיה באמת, ולמרים קבסה, שכבר איננה זקוקה לפטרונים אשכנזים, היא מבטיחה שתוריש את דירתה כדי שתאות לטפל בה. נדמה שמרים קבסה מספרת על כך בקלילות, אולי מפני שכבר מזמן איננה נזקקת לפטרונים אשכנזים, והיא נעתרת לבקשת פזית ובאה לטפל בה בימיה האחרונים לשם שמיים, כי את הדירה פזית מורישה לבית החולים איכילוב, שהוא בוודאי בין העשירים בארץ אם לא העשיר ביניהם, ונהנה מתרומות של גדולי העשירים, ולא לבני הדודים המסורים שלה, שכמו הוריהם לפניהם כל כך דאגו לה, כאילו היו אחיה מאב ומאם. כל כך הכעיס אותי הסיפור הזה של הדירה. אינני יודעת מה הכעיס אותי יותר, ההבטחה השקרית להוריש אותה למרים קבסה תמורת הטיפול בה, או הורשת הדירה לבית החולים איכילוב במקום לבני המשפחה. כמעט כמו כל מה שקוראים בספר הזה, כל כך פולני טיפוסי להשתמש בירושה כאמצעי לסחיטה, ולבסוף להוריש אותה למוסד שאיננו זקוק לה בכלל, כדי להרגיש כמו עשירה גדולה שתורמת לאיכילוב, וזאת תחושה שפולנים מאד אוהבים, ושבמקרה שלה כנראה גם השתלמה.
*
אין ספק שאני קוראת את הספר הזה דרך יחסי הלא פתורים עם משפחתי הפולנית. לקרוא את יעל נאמן זה תמיד כמו לחזור הביתה, לסביבת גידולי הפולנית, עם השמאלנות המוכחת והגזענות המוכחת עוד יותר וגם המופרעות המוכחת, שבניגוד למה שיעל נאמן מרבה להדגיש בספר, איננה רק תוצאת ההתנסות בזוועות השואה. גם הפולנים שהתמזל מזלם לעלות לישראל לפני השואה כמו בני משפחתי, לא היו שונים בהרבה, לא בשמאלנות – הנעדרת כל ביטוי באורחות חייהם הבורגנים, לא בגזענות המתחסדת: "היה גם בחור תימני נורא נחמד שכולם אהבו" , לא בהתנשאות על כל מי שהיה שונה מהם, ובוודאי לא במופרעות. כמובן שלא הוגן להשוות, כי גם אמה של פזית שעברה התעללות קשה בשואה שגרמה לה כנראה לחלות ולהתעוור ולמות בטרם עת ולסבול חרדות קשות ולהזניח את בתה, וגם פזית עצמה, היו נשים חולות באמת, חולות מאד, ולמחלה של פזית היה צד אפל ונורא, שהתבטא באינספור ניסיונות התאבדות וגם בהמתת החתולה שלה, כביכול מכיוון שלא יהיה מי שיטפל בה אחרי מותה, אבל בעצם שנים לפני מותה, ולבסוף היא ביקשה שימיתו גם אותה, ואם הבנתי נכון זה בדיוק מה שקרה, המיתו את פזית בבית החולים ביום שבו היא ביקשה, למרות שלמיטב ידיעתי במדינת ישראל המתה מתוכננת כזאת היא רצח לכל דבר, אבל אולי לא הבנתי נכון. אולי רק נתנו לה מנה של מורפיום והיא מתה מעצמה, אבל זה לא מה שהבנתי, וגם לא מה שהגיוני, כי רופאים מקפידים על מינונים מדויקים והם יודעים היטב את ההבדל בין להרדים לבין להמית, בין אם מדובר בחתולה או באשה. קשה לי לשאת את כל האפלה שטמונה בספר הזה, שבכל זאת הייתי מרותקת אליו ברציפות ועד השעות הקטנות של הלילה. כנראה זאת הבעיה איתי. אני שואלת כל הזמן שאלות שהמחברת לא התכוונה שהקורא ישאל, ולא את השאלות שלהן היא ציפתה.
*
כי מדי כמה עמודים מפסיקה יעל נאמן את הבאת העדויות שמהן רקום הספר ומנסה לענות על השאלה מדוע היא מתעניינת כל כך בפזית ומדוע החליטה לכתוב עליה מבלי שבכלל הכירה אותה, מלבד שצפתה פעם בשיחה קצרה בין פזית לבין חברתה לצד משקוף הדלת, ולא ממש ראתה או שמעה. אני בכלל לא שאלתי את השאלה הזאת אף פעם, גם בגלל שתמיד נראה לי טיפשי לשאול אדם למה הוא מתעניין ועוסק במשהו, שמשום מה זאת שאלה שאנשים תמיד שואלים ותמיד מקופלת בה איזו דיעה קדומה, שיש כביכול דברים שצריך להתענין בהם ודברים שאינם ראויים כביכול להתעניינות, וההבדל בין אלה לאלה תמיד מתבסס על דעות קדומות שקובעות מה חשוב ומה ראוי להתעניינות, ומה צריך משום מה להסביר. אבל הסיבה העיקרית שבכלל לא שאלתי את השאלה הזאת שיעל נאמן כל כך מרבה להתעסק בה מדי כמה עמודים, היא שחשבתי שהספר נותן בעצמו את התשובה, גם לסקרנות שפזית עוררה באנשים, בדרכים חיוביות או פחות חיוביות, ועוד יותר מכך לאופן שבו הגיעה המחברת לסיפור: דרך חברים משותפים ובעיקר דרך המון אנשים מפורסמים שהכירו את פזית או היו קרובי משפחה או חברים שלה, ורובם גם מפורסמים וגם עוסקים בספרות או באמנות, ובספר יעל נאמן קוראת להם רק בשמם הפרטי, מה שמאד מדגיש את אופיו הסנובי של הספר, שהולם את כתיבתה הסנובית של יעל נאמן: עליזה סיפרה לי, אביגדור סיפר לי, שרה כתבה לי, מה שאותי בעיקר עיצבן, כי האנשים מזוהים בשמם המלא לעתים בספר עצמו ובמפתח בסופו שמסודר על פי הסדר האלפביתי של שמותיהם הפרטיים, וכל זה רק מעצים את האפקט הסנובי: כאילו העובדה שהיו חברים קרובים של פזית הופכת אותם גם לחבריה הקרובים של המחברת, שהם לא, אם כי יתכן שנהיו חבריה, או חלק מהם נהיו חבריה, קשה לדעת. העניין שלה בפזית נגע ללבם, אבל כמו בדרך כלל עם חולי נפש, שלרוב אין גבול למניפולטיביות ולנצלנות שלהם, המעשית והרגשית, גם אם יש להם פרצי נדיבות קיצוניים לא פחות, ולעולם עתירי שתלטנות, לכל אחד מקרוביה וחבריה של פזית היה איזה עניין לא פתור איתה שהותיר לא מעט תסכול וכעס, שמסירת עדותם ליעל נאמן איפשרה להם לפרוק סופסוף. הרי מדובר במערכת יחסים תובענית ומתסכלת ודי נטולת הדדיות עם אשה חולת נפש קשה שמעולם לא הסתפקה באהבה שניתנה לה, ובמסירות שהורעפה עליה, והיתה חסרה את היכולת להעניק לאנשים סיפוק מן העזרה שהשתדלו להעניק לה, וגם תבעה מהם סודיות מעיקה ומסרסת. כולם השתדלו לדבר בשבחה של פזית ולהלל את שיחתה המבריקה, שנינותה וקסמה, חכמתה ונדיבותה ועצתה הטובה, אבל מעדויותיהם עולה בעיקר תערובת של כעס, תסכול ורגשי אשמה. חולי נפש מצטיינים ביכולת לעורר אצל כל מכריהם את תערובת הרגשות האלה.
*
ללא ספק קראתי את ספרה הזה של יעל נאמן לא רק מתוך יחסי הבלתי פתורים עם משפחתי הפולנית, אלא גם מתוך יחסי הבלתי פתורים עם מי שאכנה כאן לילי. בניגוד ליעל נאמן לי אין שום בעיה להמציא שמות בדויים לאנשים, וזה אפילו מעניק לי סיפוק יצירתי מסוים. לילי תודה לאל חיה ואין לה נטיות אובדניות. היא יוצרת רב-תחומית ומוקפת באנשים יוצרים, אבל איש מהם איננו מפורסם או מצליח במיוחד, ולכן ספק אם היתה מעניינת את יעל נאמן וחבריה, למרות שנדמה לי שגם החברים של לילי, רבים מהם חברי ילדות מעיר הולדתה בחו"ל, ואחרים שרכשה לה בישראל, הם אנשים מעניינים למדי. לילי היא ככל הנראה יוצרת יותר מוכשרת מפזית ויותר פוריה, והיא איננה משמידה את יצירותיה, וגם איננה יכולה לעשות זאת, כי רובן כבר יצאו מרשותה. יש לה גם השכלה כללית רחבה, והיא בן אדם מעניין ולא נטול חוש הומור, וגם מורה די טובה, אם כי איננה נחשבת כמו פזית למנטורית של יוצרים צעירים או לאשה מבריקה. המשותף ללילי ולפזית, מלבד מחלת הנפש, או כחלק ממנה, הוא הכישרון להפוך את כל מכריה למין מטפלים שלה, במקום שיהיו סתם חברים, כמובן בנוסף למטפלת ולעוזרת הרשמיות שלה, שהביטוח הלאומי מממן לה בזכות הנכות שנגרמה לה ממחלה נוירולוגית כנראה נדירה, שלכאורה בגללה היא איננה יוצאת כבר שנים מפתח ביתה. לפני זה היא היתה מטופלת שנים רבות כחולת נפש, כנראה במאניה-דפרסיה שהיום קוראים לה הפרעה דו-קוטבית, שם שאני שונאת, כי הוא נשמע לי כמו תיאור מדעי של כדור-הארץ. אבל לפני כמה שנים לילי החליטה שהיא איננה חולת נפש אלא אובחנה בטעות ככזאת בגלל בורות הרופאים, ובעצם יש לה מגוון תופעות ובעיות אופנתיות אחרות, שבגללן היא איננה יכולה לכאורה לסבול חברת אנשים, אם היא כוללת יותר מאדם אחד, למרות שעד לפני מספר שנים, כשלילי עוד הסכימה להכיר בכך שהיא חולת נפש, היא דוקא אהבה להזמין אנשים, ועד לפני מספר שנים היא הזמינה אותי למסיבות שערכה בביתה המטופח עם לא מעט אורחים וכיבוד מושקע ששיקף את המטבחים המשובחים שנטמעו בתולדות משפחתה, וגם הלכנו מדי פעם לסרט ביחד, ומדי פעם היא אפילו התארחה בביתי, אם כי במשך השנים פחות ופחות ויותר ויותר רק ביקשה שאבוא אליה, רצוי לבדי. בכל פעם שהזמנתי אותה אלינו כי בנותי, שהיא מכירה מילדותן, היו אצלי, היא סירבה בתוקף, ולמרות שתמיד נדמה היה שהיא נעלבת שאינני באה לעתים קרובות יותר, מדי פעם כשדוקא רציתי לבוא, היא מצדה סירבה, כי כבר קבעה עם מישהו אחר, או שהיתה תכנית רדיו שהיא אהבה, או שהחליטה שבשום אופן לא תחגוג את החגים למרות שהצעתי לבוא אליה ולהביא איתי הכל, ולמרות שהיא כן אשה מסורתית ולפעמים אפילו מקפידה, ולמרות שידעה שבעצם גם אני אהיה לבדי, או אולי על כך לא חשבה, כי כדי לחשוב שאולי גם זולתה צריך לפעמים את חברתה היא יותר מדי מרוכזת בעצמה. מדי פעם היא מזמינה אותי לארוחה ביוזמתה, וזה כאילו לגמרי בשבילי, אבל תמיד מרגיש שזה לגמרי בשבילה. אני יודעת שאין לה באמת קושי פיזי לבוא אלי, כי לפחות שלוש פעמים מאז שהסתגרה בביתה היא דפקה פתאם על דלתי כדי להביא לי משהו שרצתה לתת לי, או לשלם לי איזה חוב זעיר של שקלים בודדים על איזו קנייה טפשית שעשיתי בשבילה ובכלל שכחתי ממנה. אבל כשביקשתי שתיכנס סירבה וממש נמלטה. אני משתדלת לא להתעצבן מכך שהיא מסרבת להתארח אצל אחרים ומצפה שכולם רק יבואו אליה, אבל רק כשהיא יוזמת את ההזמנה ולא כשמציעים לה לבוא לבקר מיוזמתנו, ורק אחד בכל פעם, כאילו יקרה לה משהו רע אם יתארחו אצלה כמה חברים ביחד, כמו שעשינו לא מעט בעבר לשמחתה, ואפילו כשרוצים להביא לה מתנת יום הולדת, היא קובעת לכל חבר פגישה נפרדת כדי לחגוג עם כל אחד בנפרד את יום הולדתה. בעבר היא אפילו ערכה לפעמים בביתה היפה ירידים שבהם אנשים הביאו חפצים למכור ובאו לקנות, גם מכרים אבל גם זרים, ולפעמים היא אמרה שזה יותר מדי כאב ראש, אבל בכל זאת היא אהבה לפתוח את הבית ולהזמין אנשים לבוא, וכעת היא מעמידה פנים שזה מעולם לא היה, והיא ממש המציאה לעצמה אישיות לגמרי חדשה וסיפור חיים חדש ודורשת מכולם להעמיד פנים שאין ברירה אחרת ומעולם לא היתה, שהיא איננה יכולה לצאת מהבית, כביכול, וכולם פשוט חייבים לבוא אליה, וזה הכל חייב להיות לפי היוזמה וההזמנה שלה. אבל אם באמת לא באים לבקר אותה במשך כמה זמן היא שואלת מה קרה, כאילו איך יכול להיות שלא ביקרנו אותה ולא התעניינו בה. כשבאים אליה היא מארחת יפה ומגישה אוכל טעים ונעים לשוחח איתה, אבל תמיד יש גם איזו מועקה לא ברורה, שהופכת את הביקורים אצלה לסוג של חובה, במיוחד שהם לא הדדיים ואי אפשר להזמין אותה אף פעם אלינו או לצאת איתה לבית קפה או לקולנוע או להיפגש איתה בחבורה, למרות שברור לכולם שלגמרי אפשר ושהיא החליטה להיות סגורה בבית ולהעמיד פנים שזה מתחייב מאיזו מחלה, בזמן שאנשים הרבה יותר מוגבלים ממנה עושים מאמץ ויוצאים מן הבית לעבודה ולסידורים וגם לבילויים וגם נהנים מזה ולא מחמיצים פנים כשמזמינים אותם להתארח או לבלות כאילו מדובר באיזה עינוי נורא. אני באה ללילי כשהיא מזמינה ונחמד לי לדבר איתה ולאכול איתה, אבל כל הזמן אני מרגישה תסכול וכעס גוברים והולכים מהמשחק שלה ומזה שאי אפשר להפסיק את זה ושאני לא מסוגלת או חוששת לומר לה בפנים שנמאס לי כל כך מההצגות שלה ומהעמדת הפנים שלה ומהאנוכיות האינסופית שלה ומחוסר הנכונות הגמור שלה ליצור יחסים של הדדיות ולעשות את המאמץ לבקר אצל אחרים ולהפסיק להתנהג כמו חולה אנושה שכולם מוכרחים רק להתחשב בה ולרצות אותה. לחולי נפש יכולות להיות המון תכונות חיוביות, הם יכולים להיות אנשים חכמים, משכילים, מעניינים, יצירתיים, מצחיקים, הם יכולים להיות נדיבים מאד כלפי זולתם, אבל מעל הכל הם אנשים מאד אנוכיים שמרוכזים לגמרי בעצמם ושמשוכנעים שכל העולם חייב להם משהו, ועסוקים כל הזמן בלגרום שכולם יטפלו בהם וייכנעו להכתבות שלהם, ושכל מי שבקשר איתם יצטרך כל הזמן לוותר להם ובעצם במקום פשוט להנות, לרצות אותם כל הזמן ולהעמיד פנים שהוא נהנה מזה, למרות שמאד קשה להנות ממערכת יחסים שבה צריך להיענות בצורה מוחלטת לגחמות לגמרי לא הגיוניות של אדם אחר. כשקראתי את הספר של יעל נאמן על פזית חשבתי כל הזמן על לילי, שלפעמים אני לא יכולה לענות לעצמי אפילו ביני לביני אם אני מחבבת אותה. אני בטוח לא שונאת אותה, אבל הכעס והתסכול שהיא מעוררת בי כל כך גדולים לפעמים, ואני באמת לא יודעת אם צריך לסלוח לה, כי זאת מחלת הנפש שלה שאונסת אותה להתנהג כך, או כמו שאני מרגישה מהבטן, שגם בתוך מחלת נפש כמו בכל מחלה יש מתחם רצוני, שבו אדם, גם אם הוא מאד חולה, בוחר מתוך רצון עד כמה להתמסר למחלה, ועד כמה להשתמש בה כדי להכתיב לסביבה את רצונו, או לא להשתמש בה ולא להתמסר לה ולהילחם בה ככל יכולתו, לנסות לשלוט במחלה או במקום זה לנסות לשלוט באמצעות המחלה, שזה מה שעשתה פזית ומה שלילי עושה. כי אני מאמינה שמחלת נפש איננה שונה בעיקרון מכל מחלה או נכות אחרת, ומה שעושה את ההבדל זה איך אדם מתמודד איתה. אין ספק שקראתי את סיפורה של פזית מתוך יחסיי הלא פתורים עם משפחתי הפולנית ומתוך יחסיי הלא פתורים עם לילי, ולמרות שכולם בספר התאמצו לדבר בשבחה של פזית ולהלל את מעלותיה, שזאת כאילו הסיבה להנציח אותה בספר, לא יכולתי בכלל לאהוב אותה וגם לא הרגשתי שהאנשים שדיברו בספר באמת אהבו אותה. לא רק לפי קנה המידה הבלתי אפשרי של פזית הם לא באמת אהבו אותה, אלא גם לפי מה שמקובל להבין כשמדברים על אהבה או חיבה פשוטה בין אנשים, לא היה אפשרי באמת לאהוב אותה, וזאת כמובן היתה הטרגדיה שלה.  

יעל נאמן, היה היתה, הוצאת אחוזת בית, 2018, ערכה דנה אולמרט                    

יום ראשון, 20 במאי 2018

אורלי קסטל-בלום / הרומן המצרי


יחסי עם הספרות העברית מסובכים למדי, אם לומר זאת בעדינות – לרוב אני מתקשה להתחבר אליה, מתקשה למצוא בה עניין ומתקשה להבין את מאמרי הביקורת עליה: מה הם רואים בה לטוב ולרע שאינני מצליחה לראות כלל. כל זה היה נכון במיוחד לגבי כתיבתה של אורלי קסטל-בלום, שמכל ספריה קראתי רק את "הספר החדש" עד מחציתו ואז נמאס לי. עם "הרומן המצרי" זה היה שונה. הבנות שלי שקראו ואהבו את רוב ספריה של קסטל-בלום אמרו לי מיד שהספר הזה יפה ושאותו אני אוהב, ובכל זאת נדרשו לי בערך שנתיים ודלקת-גרון אחת כדי לקרוא אותו, ואני לגמרי מסכימה שהוא ספר מאד יפה, ולא מצאתי בו שום דבר מכל הדברים שהמבקרים כתבו עליו: יש בו הרבה סיפורים שאני יודעת שהם אמיתיים, והרבה צער וגם עלבון. לא שום עלבון לקורא כמו שמישהו כתב, אלא העלבונות שלה, שכל אשה גרושה שלא  נישאה מחדש ותלויה בסיוע כלכלי של משפחתה המתנשאת עליה מבינה טוב מאד, ותיאורים מאד אמיתיים של מפגשים משפחתיים שהופכים לבלתי נסבלים מפני שאי אפשר לעמוד במיפגש עם הבעל לשעבר שמצלם כל הזמן את בנו ושולח את התמונות לאשתו החדשה, כך שגם ילדייך, שהם גם ילדי בעלך, אבל ילדי בעלך איתך ולא עם אשתו החדשה, מנוכסים גם הם ברגל גסה למשפחתה החדשה של החדשה, וכדי לא להכאיב להם את אנוסה לשתוק, גם כשאת מתפוצצת מבפנים, שגם על ילדייך היא תופסת חזקה, ומה את כבר יכולה להגיד אם אינך רוצה לריב, שזה בוודאי לא יעזור, וגם במיפגשים עם משפחתך שלך מקפידים להתנשא עלייך, כאילו עשו לך טובה שלא התגרשו ממך גם הם, עד שאת מבינה שאין לך מנוס אלא להתגרש גם מהם. אפילו כשאמרה שאין לה כסף כעסו עליה, כי לא הבינו שאמנם יש לה כסף, אבל זה הכסף של הוריה או של אמה, ולעולם לא תרגישי שכסף של הורייך, שניתן לך תמיד כמעשה צדקה, אף פעם לא באותה נדיבות שבה הורים מעניקים מרכושם לילדיהם הנשואים, תוך מבט פוזל להורים מהצד השני: נכון שאנחנו נותנים הרבה יותר? הרבה יותר מההורים ההם? אבל כשנותנים לבת הגרושה, שם אין עם מי להתחרות ואין במי להתגרות, זו תמיד מין נדבה, שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליה, וזה הכי נורא. על זה נאמר אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, אבל קשה לקיים את זה כשנדמה לך שלעולם לא תגיע למקומו, מה שלפעמים דוקא כן קורה, רק לפעמים. כמובן שזה רק חלק מהסיפור, חלקו הראשון של הרומן עוסק בדמויות המלבבות של ההורים והדודים מה"גרעין המצרי" בקיבוץ עין-שמר, ציונים נלהבים וסוציאליסטים מסורים, שגורשו מהקיבוץ בגלל שצידדו בעמדה הלא נכונה, ובלית ברירה יצאו העירה והפכו לבורגנים כמו הוריהם, וגם צברו להם רכוש שלא הביא להם אושר, כי דוקא המעבר לדירה המרווחת גוזל מאביה את שמחת חייו ומביא למותו המוקדם, וגם זה לגמרי דבר שהיה. כל כך שובים את הלב שני האחים צ'רלי וויטה, האבא והדוד, עם התמימות וההסתפקות במועט שלהם, שאיננה מאפיינת את נשותיהם הכל כך מעשיות, שגם הן ויתרו על חלומותיהן, אבל התמודדו עם הוויתור ביתר הצלחה. לו היה הדבר תלוי בי הייתי אכן מבקשת לשמוע עוד ועוד על צ'רלי וויטה, ולא להיפרד מהם מהר מדי. את הפרק המיתולוגי שמנסה לחבר את המשפחה למיתוס גירוש ספרד אהבתי פחות, ואילו הפרק הדימיוני לגמרי והיחיד שמתרחש כולו במצריים שיעשע אותי מאד. כולנו יודעים משהו על מוצא משפחתנו אבל לא מספיק כדי לרקום סיפור שלם, ויכולתי להבין מדוע אורלי קסטל-בלום חשה שצריך לחבר גם את מצריים וספרד למשפחה, למרות שעל החיבור הזה היא איננה יודעת שום דבר ממשי, ומחברת קצת יותר מדי מוטיבים מסיפורים שקראה ושמעה. ההורים שלה היו ציונים וסוציאליסטים: הם אינם מבטאים געגועים למצריים מהסוג ששובר את הלב בסרטי תיעוד כמו "סרט ערבית" שבו בוכות הדודות למשמע להיטי עבר מהקולנוע המצרי. ההורים שלה מתגעגעים יותר לעתיד שלא קרה מאשר לעבר כלשהו, ואלה געגועים לא פחות שוברי-לב ועזים.
אבל מה שטילטל אותי יותר מכל הוא דוקא הפרק האחרון "לוסיה", שהרומן יכול היה להיות שלם גם בלעדיו, כי "לוסיה", כפי שאורלי קסטל-בלום קראה לה ברומן, בכלל לא היתה חלק ממשפחתה, היא באה בכלל מגולה אחרת, ומה שהיה מדהים בה זה האופן שבו התערתה בישראל והיתה כל כך בעניינים, מבלי שבאמת התערתה. גם אני היכרתי את לוסיה כשעבדה באחת מהוצאות הספרים שתירגמתי עבורה ספר אחד שהיה רב מכר אדיר, ואני סירבתי לחתום את שמי עליו. אבל לא על כך אני רוצה לספר. בניגוד לאורלי קסטל-בלום, אני לא הייתי חברה של לוסיה, נפגשתי איתה רק בענייני עבודה, ולא כל כך רציתי קשר מעבר לכך, כי חשתי שהיא מתנשאת עלי מעט, אותה התנשאות שהתרגלתי לחוות מאשכנזים חילוניים שמאלנים, שמקפידים להתייחס ליהודים מסורתיים או דתיים מרקע שונה משלהם כאילו היו רפי שכל, או משהו בדומה לכך, ושלכן אני מעדיפה לא פעם לשמור מהם מרחק. היה משהו פטרוני בלוסיה, שלא אהבתי, והיה נדמה לפעמים שאני, ילידת הארץ, אני הזרה והלא שייכת, ואילו היא, המהגרת, ממש במרכז העניינים, ולגמרי לגמרי בטוחה בעצמה. אחר כך קראתי שעבדה עם אורלי קסטל-בלום ושהפכו לחברות בנפש, ואחר כך, שרבו והפכו לשונאות בנפש, שפעם, כשכתבתי על סרט שנעשה על אורלי קסטל-בלום ופחות או יותר שנאתי בו כל צילום וכל מלה, והרשימה יצאה מצחיקה יותר משהתכוונתי, ובתי אמרה שהיא יצאה מאד ארסית, למרות שלכך לא התכוונתי, בכל אופן לוסיה השאירה תגובה מרת נפש שרמזה לכך שלא הכתיבה של אורלי קסטל-בלום אחראית להצלחתה, וחשבתי איך אשה אינטליגנטית כמוה איננה מבינה שמיד אזהה אותה גם מבלי שהזדהתה בשמה. הרשימה הזו כבר מזמן לא ברשת, ולא התחשק לי להחזיר אותה, בעיקר בגלל התגובה ההיא של לוסיה. אחר כך לוסיה חלתה בסרטן ומתה, ומאז שהיא חלתה אורלי קסטל-בלום לא אמרה עליה אף מלה רעה וגם הספידה אותה בלב שלם. חשבתי אז שאורלי קסטל-בלום התנהגה כלפיה מאד באצילות, באצילות ובחמלה. בכל אופן בספר הזה, בפרק האחרון הזה "לוסיה", היא מספרת עליה דברים מאד אינטימיים שהיו קצת יותר מדי אינטימיים בשבילי, אבל גם מספחת אותה רשמית למשפחתה, ונדמה לי שלוסיה היתה מאד שמחה על כך שאורלי קסטל-בלום כתבה עליה, ועוד בספר הכי יפה שלה שמוקדש למשפחתה. בגלל שידעתי מהחיים הרבה דברים מהפרק הזה, ומכמה פרקים נוספים, הבנתי שבמובן מסוים הכל בספר הזה אמיתי ויוצא ישר מהנשמה, ונדמה לי שהפעם המבקרים, שמחמיצים הרבה, הפעם הם לגמרי לגמרי החמיצו, למרות שהבינו שהספר הזה הוא יצירה מאד פיוטית ויפה ומלאה בעיקר בצער גדול על כל ההחמצות בחיים שלנו ובחיים של הורינו, שבמובן מסוים הן גם שלנו, על החיים שמצליחים גם להיות מלאים בסבל,  וגם להיות קצרים יתר על המידה.      

יום רביעי, 16 במאי 2018

ניצחון באירוויזיון


מאד שמחתי והתרגשתי מנצחונה של נטע ברזילי באירוויזיון, והתקשיתי להירדם באותו לילה. רק בחצי הגמר ראיתי אותה לראשונה מופיעה, ונוכחתי כמה ההופעה שלה סוחפת ומלהיבה, וגם אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא מאד שונה מכל הזמרות האחרות שהופיעו, וגם מן הזמרים. אולי היה עדיף אם היו מסתפקים בשמחה הספונטנית שפרצה באותו לילה, ולא מתעקשים לארגן עוד מסיבת ניצחון בעיתוי מאד לא מוצלח, אבל השמחה של רוב הישראלים על הניצחון באירוויזיון, וגם על העברת שגרירות ארצות-הברית לירושלים, היא שמחה לגמרי מובנת ולגמרי מוצדקת. ולא, הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון איננו מוכיח שאין באירופה אנטישמיות, כפי שהניצחון של ברק אובמה בארצות-הברית לא הוכיח שאין בארצות-הברית גזענות כלפי שחורי-עור, כולל שחורי-עור למחצה. ההוראה, שחור על גבי לבן, למנחות האירוויזיון, שלא לפנות לישראל, כפי שפנו לכל המדינות, באיזכור שם הבירה, שלא לומר "ערב טוב, ירושלים" אלא "ערב טוב, ישראל", בקטנוניות האופיינית כל כך לאירופים, היא לגמרי אנטישמית, לגמרי נוצרית, לגמרי מתעקשת להשפיל את היהודים ולא להתייחס אליהם כמו לכל העמים, שהרי ברוצחי האלהים מדובר, ואלה אינם רשאים לשלוט בירושלים, עיר שהנצרות מייעדת לשלטון הכנסיה הנוצרית והאיסלם לשלטון המוסלמים, לא מפני שלאלה או לאלה היתה אי פעם זיקה טבעית כלשהי לירושלים, כשם שיש לעם היהודי, אלא מפני שאלה וגם אלה פעלו תמיד לגזול את ירושלים מהיהודים ולנכס אותה לעצמם, ולכן אינם יכולים לשאת בשום אופן את הריבונות היהודית בירושלים וכל ביטוי להכרה בריבונות הזו. זעמם של האירופים על העברת השגרירות האמריקאית, והכינוי "מהומות השגרירות" למהומות שהחמאס החל לחולל שבועות קודם לכן בהקשר של שבעים שנה להקמת מדינת ישראל ולאו דוקא בהקשר להעברת השגרירות, כמו גם ההתקפות על ישראל בהקשר של הרג הפלשתינים בעזה, שהכריזו מראש כי כוונתם לפרוץ את הגדר ולעלות על ירושלים, הכרזה שהיא הכרזת מלחמה על ישראל לכל דבר, כולם קשורים בכך שהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל, כמובן בחלקה המערבי של העיר, ששימש כבירת ישראל מאז 1948, נטלה מן האירופים את הכלי העיקרי שבאמצעותו מנעו מישראל מעמד של מדינה ככל המדינות. לא רק אבו מאזן טוען שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד. רבים מהאירופים מחזיקים בטענה נוצרית מסורתית זו, וטוענים שהיהודים קיבלו מדינה כפיצוי על השואה, טענה שלמרבה הצער גם הנשיא אובמה חזר עליה, ובניגוד למה שחושבים יהודים רבים, זו טענה שנועדה לשלול את זכות היהודים להגדרה עצמית ככל העמים, ולהציג את מדינת ישראל כחסד שנעשה ליהודים ולא כמימוש של זכות שעומדת לכל העמים, ולכן כמדינה שזכות קיומה מותנית בחסדם של העמים האחרים.
אם לברק אובמה ולתומכיו היו שמונה שנות חסד בטרם היכתה הגזענות את מכת הנגד שלה והעלתה לשלטון את דונלד טראמפ, לישראל בקושי היה לילה אחד של חסד: מיד החלו מאמצים למנוע את קיום האירוויזיון בירושלים או בכלל בישראל, ואינני מאמינה שהרג הפלשתינים בגבול עזה הוא הסיבה לכך. לכל היותר זה התירוץ, לניצחון ישראלי שאירופה ניסתה למנוע ללא הצלחה. כי אינני מאמינה שרק המנחות קיבלו הוראה שלא לומר ערב טוב ירושלים. אני מאמינה שגם השופטים במדינות מסוימות הונחו שלא להצביע לישראל. זו ההצבעה הפתוחה של הצופים שטרפה לצערם את הקלפים, ומי שהורה שלא לומר ירושלים, ימשיך לנסות למנוע את עריכת האירוויזיון בירושלים, או בכלל בישראל.
דוקא ההקשר הזה שמקורו בצירוף מקרים גמור, קיום תחרות האירוויזיון ונצחונה של נציגת ישראל באירוויזיון יומיים לפני העברת שגרירות ישראל לירושלים ולפני מלאת שבעים שנה להקמת מדינת ישראל, דוקא המאמץ האירופי לקשור בין תחרות מוסיקה פופולארית שמתיימרת להיות טהורה מפוליטיקה והוגנת לכל משתתפיה, לבין אירועים פוליטיים, ולהשתמש בתחרות כדי לנסות ולמנוע באמצעותה את ההכרה בירושלים כבירה שהעניק הנשיא טראמפ לישראל – דוקא הנשיא שנבחר כדי לאפשר לגזענות, וגם לאנטישמיות, להרים ראש בארצות-הברית, הוא זה שפעל לבטל מציאות דיפלומטית שמקורה באנטישמיות, כי מעשי אדם הם מלאים סתירות ואינם הגיוניים – דוקא ההקשר הזה שלמדינת ישראל לא היתה השפעה עליו, שהעברת השגרירות תחול בתאריך הלועזי להקמת המדינה ולא בתאריך העברי שבו אנו חוגגים את יום העצמאות, למרות שלרוב ארצות-הברית, בשונה מאירופה, מכבדת את המועדים היהודיים, ובתאריך זה שהערבים מכנים בביטוי שפירושו בערבית "יום השואה", החליט החמאס להתמקד בתקוה לפרוץ את גדר הגבול ולא רק כדי להפגין, ויומיים לפני כן, דוקא לא במקרה, אלא בזכות כישרון סוחף ובתמיכת ההמונים שגברו על הטיות פוליטיות ותככים, ניצחה ישראל באירוויזיון, דוקא הניסיון האירופי, כדי לפגוע בישראל, לקשור יחדיו דברים שאינם צריכים להיות קשורים, הופך את שמחת הישראלים למובנת עוד יותר ומוצדקת עוד יותר, ואני מאד מקוה שבסופו של דבר היא תנצח את האנטישמיות, ואת שונאי הנשים למיניהם, ואת הרשעות לשמה, כי מגיע לה לנצח, כמו שהגיע לנטע ברזילי לנצח, ושלרשעים, בישראל פנימה ומחוצה לה, יישאר רק לחרוק שיניים ולהחמיץ פנים.    

יום ראשון, 13 במאי 2018

פרשת דור ווינדראש ולקחה


הבריטים שינו את שמה לEmpire Windrush. אימפריה מן הסתם על שם האימפריה הבריטית, למרות שבאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השנייה זו כבר החלה להתפרק, Windrush על שם אחד מיובליו של נהר התמזה, הנשפך אליו בקרבת אוקספורד, שם, בטרם יתמזג בדורצ'סטר עם נהר התמזה הרשמי, נוהגים לכנות את הנהר Isis, שם שקיבל משמעות לא סימפטית כשהפך לראשי התיבות של ארגון המדינה האסלמית. בקיצור קראו לה ווינדראש, לכשעצמו שם נאה לספינה בריטית. אבל היא לא היתה בריטית. היא היתה ספינה גרמנית שהושקה בשנת 1931 בשם מונטה רוסה עבור חברת הספנות הגרמנית המבורג-דרום-אמריקה, האחרונה בסדרה של חמש ספינות שנקראו על שם הרים בדרום אמריקה והובילו תיירים ומתיישבים גרמנים לדרום אמריקה וליעדים אחרים. לאחר עליית הנאצים לשלטון גויסה המונטה-רוסה לצי "עוצמה מתוך שמחה" Kraft durch Freude בפיקודו של רוברט ליי, ראש הארגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית", לכאורה צי של ספינות נוסעים לארגון חופשות בחו"ל לפועלים גרמנים (וכך הוא מתואר לרוב גם היום), ובפועל מסוה לפעילות צבאית אסורה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, להפרת האמברגו הבינלאומי על ספרד שהיו חתומות עליו, אך בפועל הפרו כדי לסייע לרודן הספרדי פרנקו. הספינות של "עוצמה מתוך שמחה" הובילו את טייסי חיל האוויר הגרמני מוסווים כתיירים לאי מדירה, משם יצאו להפצצות על גרניקה וערים נוספות (ראו רשימתי "הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס"), וגם אספו אותם לאחר ההפצצות והובילו אותם חזרה לגרמניה. במלחמת העולם השנייה הפכו הספינות לנושאות גייסות ובתי חולים צפים לחיילים. כמה פעמים ניסו הבריטים להטביע את המונטה-רוסה, אך הספינה האימתנית שרדה את המלחמה ורק במאי 1945 נתפסה בידי הבריטים בנמל קיל בגרמניה כשלל מלחמה, ואז הוסב שמה ל"אימפריה ווינדראש". הספינה המשיכה לשוט בימים תחת הדגל הבריטי עד מרס 1954, אז הביא עליה פיצוץ במנוע ליד חופי אלג'יריה את סופה.
להיסטוריה נכנסה ווינדראש בשנת 1948, כשעצרה בדרכה מאוסטרליה לבריטניה בג'מייקה, והעלתה על סיפונה כשמונה מאות מתושבי האי, באותם ימים עדיין מושבה בריטית (רק בשנת 1962 קיבלה ג'מייקה עצמאות). בריטניה הזקוקה נואשות לכוח אדם אחרי החורבן שהמיטה מלחמת העולם השנייה, שמחה לקלוט ולהעסיק אותם, וכנתיני מושבה בריטית הם הורשו להישאר בבריטניה לזמן בלתי מוגבל ולעבוד שם. ב-21 ביוני 1948 עגנה הווינדראש בבריטניה והתקבלה בסיקור תקשורתי נלהב, וכך הפכה לשם דבר – לא רק המהגרים שעל סיפונה, אלא אלפי המהגרים שבאו בעקבותיהם מן האיים הקריביים לבריטניה, כונו "דור ווינדראש". לימים תואר  דור ווינדראש כראשית הפיכתה של בריטניה למדינה רב-גזעית. תיאור דרמטי מדי, שאולי כבר חושף את הגזענות שתחזור ותכה במהגרים כהי-העור לימים: אפילו בימים אלה, על טפם ושלושת הדורות של צאצאיהם, מונים יוצאי כל מדינות חבר העמים הבריטי המתגוררים בבריטניה, מדינה בת 65 מיליון נפש, לא יותר מחצי מיליון איש. בריטניה בהחלט נשארה מדינה לבנה, ונראה כי היא נחושה להישאר כזאת.
מאחר שבאותם ימים לא היתה מדיניות הגירה נוקשה, לא נזקקו הנוסעים לניירת רבה: רבים מן הילדים שביניהם נרשמו בדרכוני הוריהם או קרוביהם האחרים ולא נשאו דרכונים משלהם. אחרים הגיעו והמשיכו לחיות בבריטניה עם דרכוניהם מן האיים הקריביים: ברבדוס, ג'מייקה, גואיינה ועוד. הדבר הזה ישוב להתנקם בהם בערוב ימיהם.
בריטניה אמנם עצרה את ההגירה החופשית בראשית שנות השבעים, ומאז נדרשו מהגרים מן המושבות הבריטיות שהפכו עם השנים למדינות עצמאיות וחברות בחבר העמים הבריטים להציג אישורי שהייה ועבודה, שהפחיתו את מספר המהגרים לבריטניה מהמושבות לשעבר, אך היא המשיכה להתגאות בהגירה הזו. בשנת 1998, כשמלאו חמישים שנה למסע הווינדראש, הפיק ה-BBC סדרה בת ארבעה פרקים אודות דור ווינדראש, וכיכר בלונדון נקראה על שם הספינה. ביולי 2012, בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, שבו הוצגו באופן מגושם משהו כל הישגי בריטניה המודרנית, נישא דגם ספינה מונומנטלי שייצג את הווינדראש. אז צפיתי המומה בטקס מבלי להבין במה מדובר, אבל בזכרוני נחרתה תצוגה שפיארה את שירותי הבריאות לכל בבריטניה. גם הם ימלאו תפקיד מכוער בשערוריית ווינדראש הנוכחית.
כמו ישראל שגילתה תחילה סובלנות כלפי המהגרים מאפריקה ועם עליית מספרם החלו לגבור בה קולות השנאה והגזענות, גם בריטניה שהתייחסה תחילה למהגרים בסובלנות יחסית - קולות מתנגדים ופוגעניים נשמעו מלכתחילה, אך הם היו מעוטי השפעה – הלכה והפכה עוינת כלפיהם עם השנים. כאשר שנות הבנייה מחדש אחרי המלחמה התחלפו בשנות שובע ושגשוג, והערבות ההדדית שהועלתה על נס בשנות המצוקה הלכה והתחלפה בתאצ'ריזם וקפיטליזם אנוכי, ובהיחלשות העבודה המאורגנת, גם הכבוד כלפי המהגרים החרוצים שעבדו כל חייהם בעבודות קשות ונדרשות וההגנה עליהם הלכו ונשחקו. יותר ויותר הגבילה בריטניה את אפשרויות ההגירה אליה, ובינתיים השתקעו בה מהגרי ווינדראש, נישאו וגידלו בה ילדים ונכדים שאינם מכירים את מולדת הוריהם וסביהם אלא כיעד לטיול שורשים, רחוק מעבר לים.
בעשור האחרון, עם גלי ההגירה החדשים ממדינות העולם השלישי לאירופה, הלכה הגזענות בבריטניה והרימה ראש, כמו במדינות רבות אחרות, והחלה להשפיע השפעה דרמטית על הפוליטיקה, במיוחד מאז חזרתה לשלטון של המפלגה השמרנית בשנת 2010. מי שהיום עומדת בראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, בתפקידה כשרת הפנים הבריטית, הקשיחה עד מאד את היחס למהגרים. היא הגתה את רעיון ה"סביבה העוינת" למהגרים לא חוקיים, או לא חוקיים לכאורה, כלומר מניעת פרנסה, מגורים וטיפול רפואי ממהגרים כאלה, או ממי שנחשדים ככאלה. רשמית התייחסה המדיניות למהגרים בכלל, מכל ארץ שהיא. בפועל, כמו בישראל, התמקדה ההתעללות במהגרים מן העולם השלישי, ובפרט בשחורי עור. מהגרי דור ווינדראש נמנים להוותם על שחורי העור בממלכה.
באותה שנת 2012  שבה אירחה בריטניה את האולימפיאדה והתגאתה בטקס הפתיחה במהגרי ווינדראש, הנהיגה תרזה מיי כשרת פנים תקנות חדשות שחייבו אנשים להציג מסמכים המעידים על מעמדם החוקי בבריטניה כדי לשכור דירה, לקבל עבודה או לזכות בטיפול רפואי, ובמקביל נגזרו קנסות גבוהים על מעסיקים של מהגרים לא חוקיים. אלה היו חלק מהצעדים שננקטו כדי למרר את חיי המהגרים ולעודדם לעזוב את בריטניה. צעדים אחרים ננקטו בחשאי, ללא ידיעת הציבור הבריטי. הם נחשפו רק לאחרונה, במועד הגרוע ביותר מבחינתה של ממשלת בריטניה: בזמן התכנסות ועידת חבר העמים הבריטי בבריטניה באפריל האחרון.
ההתעללות במהגרי ווינדראש החלה כבר לפני מספר שנים, אך הגיעה לתקשורת בסתיו האחרון. הגרדיאן חשף את סיפורו של אדם שהיגר לבריטניה מג'מייקה בשנת 1973 כנער, כדי להצטרף להוריו שעבדו בבריטניה מאז שנות הששים. במשך 44 שנים הוא חי ועבד בבריטניה, וכעת בשנות הששים לחייו, חלה בסרטן, ובהתאם למדיניות ה"סביבה העוינת" שהנהיגה תרזה מיי בהיותה שרת הפנים, נדרש להוכיח כי שהותו בבריטניה חוקית כדי לקבל הקרנות שהוא נזקק להם, או לשלם עבור הטיפול 54,000 פאונד, כרבע מיליון שקל.
סיפורו של המהגר האומלל וסיפורים אחרים על התעללות במהגרים ותיקים ממושבות בריטיות לשעבר, ובפרט שחורי העור שביניהם, פיטורים מעבודה, השלכה מדירות שכורות וסירוב למתן טיפול רפואי לאנשים שחיו ועבדו בבריטניה עשרות שנים, שהגיעו לעיתון ופורסמו במשך כמחצית השנה, עוררו תגובות מזועזעות מצד הקוראים, אך אדישות מצד הממשלה. כל זה השתנה באמצע אפריל.
באמצע אפריל השנה כינסה ממשלת בריטניה ברוב פאר והדר ועידה של כל מנהיגי חבר העמים הבריטי. כינוס המנהיגים שמייצגים כשני מיליארד נפש, שחיים כיום במדינות שהשתייכו בעבר לאימפריה הבריטית, נועד לשמש משקל נגד לקרע שנבעה בין בריטניה לאירופה לאחר החלטתה לפרוש מהאיחוד האירופי. ביוהרה אופיינית סירבה מיי לבקשתם של מנהיגי 12 מדינות באיים הקריביים, שהיו לשעבר מושבות בריטיות, לדון עמם במסגרת הוועידה בנושא המהגרים מארצותיהם לבריטניה. בתוך יממה מפירסום סירובה של מיי לפגישה, אירגן חבר הפרלמנט מהלייבור דיוויד לאמי, בעצמו בן למהגרים מגואיינה, עצומה של 140 חברי פרלמנט מכל המפלגות שקראה לתרזה מיי לפעול בעניין. למחרת פירסם הגרדיאן גילוי מרעיש: באוקטובר 2010 השמיד משרד הפנים את כרטיסי ההגעה לבריטניה של בני דור ווינדראש, למרות אזהרות הפקידים שכרטיסים אלה חיוניים להוכחת מועד ההגעה לבריטניה שיכול להבטיח אזרחות לרשומים בהם. מיי ניסתה תחילה להאשים את הלייבור, אך התברר שהיא זו שאחראית להשמדת אלפי הכרטיסים, שהפכה זדונית עם הנהגת מדיניות ה"סביבה העוינת" שלה, שחייבה את המהגרים להציג ניירת שמשרד הפנים השמיד כתנאי לקבלת זכויותיהם.
על רקע ועידת מנהיגי חבר העמים הבריטי התפרסמו בבת אחת סיפורים רבים של מהגרים שהועסקו עשרות שנים בחיל האוויר המלכותי, בבתי חולים, בבתי ספר, שלמו מסים וגידלו משפחות, ופתאם מצאו את עצמם נזרקים לרחוב, מפוטרים מעבודה, נדרשים לשלם הון עתק עבור טיפולים רפואיים, מופרדים מבני משפחותיהם שהתמזל מזלם להיות בעלי דרכונים מוסדרים ולהיות מאוימים בגירוש מבריטניה, או מנועים מלחזור לביתם ולמשפחתם בבריטניה לאחר ביקור בחו"ל, או אובדן דרכון וכיו"ב. אמו הקשישה של דקסטר בריסטול שקרס ברחוב ומת חודש קודם לכן סיפרה שבנה שהגיע לבריטניה בשנת 1968 בגיל שמונה כדי להצטרף לאמו שעבדה בבריטניה כאחות, לא הצליח להשיג דרכון ופוטר מעבודתו. היא האשימה את תרזה מיי במות בנה וקראה לה להתפטר. מנהיגי מדינות הקריביים הנוכחים בועידה דרשו מן הממשלה הבריטית לא רק להסדיר את עניינם של המהגרים מארצותיהם, אלא גם לשלם להם פיצויים על סבלם עקב מדיניות ה"סביבה העוינת". העבר הקולוניאלי עלה לדיון, ובריטניה, שכינסה את הועידה כדי להציג את עצמה כלפי אירופה כמנהיגה רבת הכוח של שני מיליארד בני אדם, מצאה את עצמה מוקעת כאימפריה קולוניאלית שניצלה את נתיניה בעולם השלישי ורדתה בהם, ובמקום להיטיב את דרכיה ולנהוג נדיבות בנתינים הקולוניאלים לשעבר, ממשיכה לנצל ולרדוף אותם גם כיום. העובדה שכל קורבנות מדיניות ה"סביבה העוינת" היו שחורים, ושכולם חיו ועבדו בבריטניה שנים רבות, העלתה מיד את שאלת הגזענות והניצול. האם אנשים לבנים היו מקבלים יחס כזה? מן הסתם לא. ולא רק בבריטניה, כמובן.
ההתנצלות של תרזה מיי התקבלה כמעט מדי ומאוחר מדי. שרת הפנים הנוכחית אמבר ראד, שמימשה בהתלהבות יתרה את מדיניות ה"סביבה העוינת", לאחר שתרזה מיי החליפה את דיוויד קמרון המתפטר בראשות הממשלה, התנצלה על כך שהמשרד עסק יותר מדי באסטרטגיה כוללת ולא ראה את בני האדם הנפגעים, אבל בתוך יום הודלף נייר עמדה שהכינה ראד עם כניסתה לתפקיד, שבו הבטיחה להקשיח עוד יותר את מדיניות היד הקשה כלפי המהגרים ולגרש מבריטניה אלפי מהגרים בשנה. ראד לא הצליחה להדוף את הביקורת נגדה, ובתוך שבועיים נאלצה להתפטר בבושת פנים.
תרזה מיי שורדת בינתיים בתפקידה: בבריטניה כמו בישראל נרתעים מהחלפת ראש ממשלה יותר מאשר מפיטורי שר, וגם שם כמו בישראל האלטרנטיבה איננה מפתה, אבל נראה שמדיניות ה"סביבה העוינת" שלה ספגה מכה אנושה. תדמית המנהיגה הנאורה של הנתינים לשעבר שביקשה בריטניה לשדר התחלפה בדיון בעומק הגזענות הבריטית. הסופרת אניטה סתי סיפרה במאמר ל"גרדיאן" כיצד הגישה לנסיך צ'רלס, שהמלכה אליזבת העבירה לו בועידה ברוב חגיגיות את ראשות חבר העמים הבריטי, אנתולוגיה העוסקת בסיפורים לא ידועים של שעבוד תושבי המושבות, וסיפרה לו שאמה מגואיינה, וצ'רלס ששאל אותה מהיכן היא ונענה כי היא ממנצ'סטר, אמר לה לתדהמתה: "אינך נראית כך". גארי יאנג, עיתונאי ואחד מעורכי ה"גרדיאן" ובן למהגרים מברבדוס, כתב כי תרזה מיי מתנצלת רק על כך שהתעללו בבני דור ווינדראש שהגיעו לבריטניה כחוק ועבדו בממלכה כל חייהם, אבל הבעיה היא בכלל היחס למהגרים, ושום מהגר איננו צריך לסבול מ"סביבה עוינת". תרזה מיי, חידד יאנג, לא הכריזה על סביבה "נוקשה" או "קפדנית" למהגרים, אלא "עוינת", hostile, שבה כל המהגרים חשודים מראש, אלא אם כן יוכלו להוכיח אחרת. במדינה שבה יש "סביבה עוינת" כלפי מהגרים, היחס העוין זולג בהכרח מן המהגרים הלא חוקיים למהגרים החוקיים. הוא הזכיר כי כשהגיעו מהגרי ווינדראש לבריטניה נתקלו גם הם בעוינות מצד תושבים שסירבו להכניסם לפאב או היכו אותם, וכיום מודים הכל כמה תרמו לבריטניה. גם המהגרים של היום תורמים לבריטניה, כתב גארי יאנג. את מהגרי העבר צריך לפצות בכך שילמדו את הלקחים, ולא יחזרו על אותן טעויות.
כשקראתי את דבריו של גארי יאנג לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. אינספור מחשבות עלו במוחי. הדברים המקוממים ששמעתי שוב ושוב מפי גרמנים, שחשבו שבכך הם מחמיאים לי: "היהודים דיברו גרמנית ורצו להשתלב, התורכים לא רוצים ללמוד גרמנית ולא רוצים להשתלב". באמת ליהודים התייחסתם מאד יפה, אני אומרת להם בסרקאזם. אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי, זה גזענים גרמנים שמנסים להיעזר ביהודים כדי להצדיק גזענות כלפי מהגרים אחרים, בעיקר מוסלמים, בטענה שהיהודים  שהם רצחו באדיקות היו אזרחים למופת. תמיד קל יותר להיטיב עם מהגרי העבר. ג'סטין טרודו החליט משום מה להתנצל כעת על סירובה של קנדה לקלוט מהגרים יהודים בתקופת הרייך השלישי. מתחת להתנצלותו קראתי כתבה ארוכה על ההגבלות שמעמידה קנדה בפני המהגרים אליה בימים אלה ממדינות דרום אמריקה העניות והמסוכסכות. מוטב ללמוד מלקחי העבר מאשר לחזור כעת על הטעות כתב גארי יאנג. ואני חשבתי לעצמי: אולי יתכבד טרודו וינהג ביתר נדיבות עם מהגרים מדרום-אמריקה, במקום להפריח התנצלויות על חטאי העבר שכבר לא יועילו לאיש. וכן, גם למדינת ישראל יש על מה לחשוב ומה לתקן ביחסה למהגרים שאולי הם רק מהגרי עבודה ולא פליטים. אז מה. האם מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט כמה עשרות אלפי אפריקאים ולהעניק להם אשרות עבודה וטיפול רפואי, ולו גם למען תדמיתנו בלבד. מוטב לעשות מעשים טובים למען התדמית, מאשר לנהוג באכזריות וברישעות. כפי שלמדו הבריטים לפני חודש בלבד, רשעות ואכזריות כלפי בני אדם עלולה להכות בך חזרה דוקא ברגע שבו תזדקק לאהדה. ומי זקוקה לאהדה יותר ממדינת ישראל, שהיא תמיד מושא שנאה לאנטישמים וגזענים?   
וגם חשבתי על בתי וחתני ונכדי שחיים בבריטניה, שעם הולדת נכדי חשבתי לנסוע אליהם לתקופה ארוכה, אבל עורכת הדין המומחית להגירה שנועצתי בה אמרה לי שלא אוכל להביא עמי את הכלב. האמירה הזו הרתיעה אותי לא רק בגלל הכלב, אלא בגלל התזכורת שאזרח זר לעולם איננו בן בית שוה-זכויות במדינה שלא נולד בה. יש יהודים שיש להם ציפיות גדולות ומרחיקות לכת ממדינת ישראל, שתהיה אור לגויים. אני מסתפקת בכך שיש מדינה אחת בעולם שבה יהודים אינם צריכים לפחד משלילת אזרחותם או מפקפוק בזכותם לשבת בה, שבה יהודי לעולם איננו נטול מדינה, כפי שהפכו להיות יהודי גרמניה בן-לילה.
להיות זר קשה מנשוא. חוויתי זאת בתקופה שבה התגוררתי באוסטריה. אתה מהלך תמיד כאילו אופף אותך ערפל. דבר איננו ברור לחלוטין, ורגליך אינן יציבות על הקרקע. היהודים אין להם צבע עור שיסמן אותם כזרים, אבל בדרך כזו או אחרת גם הם מסומנים. אבל בזיכרון ההיסטורי, אפילו בחוויה האישית, אין די למרבה הצער, כדי להרחיק את האכזריות כלפי הזולת, לזכור שגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

              

יום רביעי, 9 במאי 2018

האם נתניהו גורר אותנו למלחמה?


מדוע לפני שנאם את נאום הקלסרים והדיסקים שלו על איראן, סחט נתניהו הסכמה לכך שהוא ואביגדור ליברמן יוכלו לפתוח במלחמה לבדם, ללא הסכמת הממשלה ואפילו ללא הסכמת הקבינט? האם אפשר לנתק בין שני הדברים האלה שאירעו באותו יום עצמו, או בינם לבין כל מה שמתחולל בשבוע האחרון? האם התקיפה הלילה בסוריה היתה באמת פעולת מניעה של מתקפה מתוכננת על ישראל, או שנתניהו משחק באש כדי לחולל מלחמה בין ישראל לבין סוריה ואיראן? האם הוא עושה זאת בניגוד לרצון הרוב בממשלה ובכנסת, שהרי אחרת לא היה צריך לכפות נוהל בלתי ראוי כזה, שבו הוא ושר הביטחון לבדם יחליטו על מלחמה? והשאלה הכי מציקה: האם נתניהו מנסה לחולל מלחמה כדי להציל את עצמו מכתב אישום ומהדחה? ומה זה אומר שאלון בן-דוד אומר היום לירון לונדון שהוא רואה אצל נתניהו ביטחון עצמי והעזה שהוא לא ראה אצלו קודם? הוא ייחס את הדברים האלה לתמיכה שנתניהו מקבל מטראמפ, אבל מה אם הביטחון העצמי הזה איננו נובע מהתמיכה של טראמפ אלא מהפחד להיות מודח ולהישלח לכלא? האם אנשים בישראל ימותו כדי שנתניהו ישאר ראש ממשלה? האם חיילים יהרגו במלחמה מיותרת כדי שנתניהו ישאר ראש ממשלה? כבר הלכנו לבחירות בגלל האיום הכלכלי על "ישראל היום". האם נצא למלחמה בגלל האיום המשפטי על נתניהו?
כי מדוע התקיפות הישראליות בסוריה הולכות ומסלימות בשבועיים האחרונים? האם חל שינוי במצב הקודם? מה פשר ההסלמה הזאת? הרי זו ארצות הברית שפרשה מהסכם הגרעין. האם איראן עשתה משהו חדש בשבועיים האחרונים? משהו שלא היה קודם? הרי את התקיפה שעליה איראן מעוניינת כביכול לנקום, ביצעה ישראל לפני חודש. מדוע איפוא מסלימים את המצב דוקא השבוע, אחרי הודעת טראמפ? האם קודם חשש נתניהו לתקוף בסוריה ועכשיו הוא מעוניין בכך? מדוע? מה שינתה ההכרזה של טראמפ על הפרישה מהסכם הגרעין? האם באמת נצפו הכנות איראניות לתקיפת ישראל, או שיש סיבה אחרת לתקיפה הישראלית החוזרת בסוריה? האם התאכזב נתניהו מכך שאיראן לא הגיבה במשך חודש, ולא נתנה לו שום סיבה לדרדר את המצב למלחמה?
בסקרים נתניהו מתחזק. הפרישה של טראמפ מהסכם הגרעין נתפסת כהצלחה של נתניהו. יותר אנשים חושבים שהוא האדם המתאים לעמוד בראשות הממשלה. אינני ביניהם. אני מפחדת ממנו ולא מאמינה לו. ההצגה של הקלסרים והדיסקים היתה בעיני מגוחכת ומיותרת. היה עליו להביא את הדברים לידיעת מנהיגי המעצמות בערוצים הדיפלומטים הרגילים ולא בהצגה פומבית. ההצגה נועדה לצופה הישראלי, למרות שדיבר באנגלית. רק הוא לבדו הופיע, אפילו את ראש המוסד הוא לא הזמין לעמוד לצדו, כדי שנבין שההישג הוא רק שלו, שזה רק הוא שסחב חצי טון מסמכים מהארכיון האיראני, ורק הוא הקוסם שיציל אותנו מהגרעין האיראני. הוא ואין מלבדו. אשרי אלה שמאמינים לו ומתפעלים ממנו. אני מפחדת מהאיש הזה. כמו שהוא אמר: הם מפחדים. אמת. אני מודה. אני מפחדת שבנימין נתניהו ידרדר אותנו למלחמה בגלל ענייניו האישיים, ובלי שיש לכך סיבה. אני מפחדת שאנשים ימותו לחינם. אני מפחדת שיש לנו ראש ממשלה שאיננו נרתע מלגרור אותנו מסיבותיו האישיות למלחמה.       

יום ראשון, 6 במאי 2018

שלילת הלאומיות היהודית היא אנטישמיות

לרגל נאומו של אבו-מאזן הזמין ירון לונדון כדרכו מומחה לאולפן והסביר לו מהי אנטישמיות. העובדה שאבו-מאזן מקפיד להתייחס ל"בני הדת היהודית" ומתכחש ללאומיות היהודית – כך גם בנאומו וגם בהתנצלותו כביכול – איננה לדעתו של לונדון אנטישמיות. אבל למרבה הצער זו כן אנטישמיות, ודוקא כזו ששייכת ללבת הפולמוס היהודי-נוצרי, שכן הנוצרים טוענים מאז ראשית הנצרות שהם, הנוצרים, הינם verus Israel, עם ישראל האמיתי. ומכיוון שהיהודים טענו לעומתם: אנחנו בני אברהם, אנו עם ישראל ולא אתם, טענו הנוצרים כי אין כלל עם יהודי, ורק הכנסיה הנוצרית היא היא עם ישראל. הדים לפולמוס הזה מצויים בבשורה על פי מתי בפרק ג', שם מיוחסים הדברים ליוחנן המטביל, שאומר לפרושים ולצדוקים שלא יחשבו כי "אברהם הוא אבינו", שכן אלהים יכול להקים בנים לאברהם מן האבנים. לכן כבר אלפיים שנה מתכחשים רבים מהנוצרים ללאומיות היהודית, וטוענים כי היהדות היא רק דת, ולא זו בלבד שהם מתכחשים ללאומיות היהודית, אלא הם טוענים כי הנצרות בכלל קדמה ליהדות, וכי "היהדות הרבנית", כפי שהם מכנים את היהדות, היא דת שהומצאה אחרי הנצרות. את כל הטענות האלה אפשר למצוא עדיין, למשל בעיתונות הגרמנית, שגם בימינו מרובות בה התלונות על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, שהרי עם הבחירה האמיתי הוא הגרמנים. ברשימתי "דר שטירמר שולל את הציונות" מובאת טענת דר שטירמר כי ארץ ישראל היתה מיושבת על ידי אכרים גרמנים, ולא על ידי יהודים, והיהודים הגיעו רק כדי להרוס את עמל האכרים הגרמנים, ולכן ישו יצא נגדם והם צלבו אותו. כמו כן הרבה דר שטירמר לטעון שהיהודים הם עם חסר מולדת ונווד מטבעו, וכי היהודים הם "תערובת גזעים". לדברי מו"ל דר שטירמר יוליוס שטרייכר "לעם היהודי מוצא אפל. איש איננו יודע מתי והיכן ראה את אור העולם. אבל מכל אשר כבר נאמר על התהוות העם היהודי, דבר אחד יכול להיות נכון: היהודים נוצרו מעירבוב של שחורים, מונגולים ולבנים, שנפגשו באתרי התרבות של קדמת אסיה והים התיכון". כל הטענות האלה, המערערות על רצף הקיום היהודי ועל הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ-ישראל, יסודן בפולמוס היהודי הנוצרי העתיק ובשאיפה הנוצרית להתכחש ללאומיות יהודית ולקשר העתיק של היהודים לציון, שכן העבר היהודי בארץ ישראל קשור ליהדותו של ישו ולקשריו עם בני עמו, דבר בלתי נסבל מבחינתם. בניגוד למה שחושבים יהודים רבים, שלילת הלאומיות היהודית וזכותם של היהודים למדינה איננה תופעה מודרנית שנובעת מהמאבק בציונות, אין זו "אנטישמיות חדשה" כדברי הבורים, אלא חלק בלתי נפרד מן האנטישמיות הנוצרית העתיקה שתבעה לעצמה את התואר "עם ישראל" ולכן שללה את קיומו של עם יהודי, ובנוסף לכך אף טענה שהיהודים איבדו את ריבונותם כעונש על צליבת ישו, ולכן אין לתמוך בריבונות יהודית. לכן גם התקשה הוותיקן להכיר במדינת ישראל ועשה כן רק משקמה הרשות הפלשתינית, והוא היה מעוניין להכיר בה ובשלטונה בבית לחם, כדי שהעיר הנחשבת למקום הולדתו של ישו (ככל הנראה בטעות ומתוך כוונה לזהותו עם שושלת דוד המלך, שכן הורי ישו חיו בגליל, וסביר יותר שנולד בבית לחם הגלילית שהיתה סמוכה לנצרת), תימצא בשלטון שאיננו יהודי.
העמים הערבים תמיד שמחו לאמץ את האנטישמיות האירופית, גם ככלי מאבק נגד הציונות, ונגד הבריטים והאמריקנים שנתפסו כפטרוניהם של הציונים, המתוארים לרוב, כמו גם בנאום אבו-מאזן, כזרוע קולוניאליסטית שלהם - אבל גם בגלל קרבה אידיאולוגית לזרמים האנטישמים והנאצים באירופה. חשיבה אנטישמית נפוצה ביותר אצל פלשתינים, והיהודים מתקשים לרוב להבחין בה. דוגמה שאיננה קשורה כלל לסכסוך הישראלי-פלשתיני הופיעה למשל במאמרו של עודה בשאראת ב"הארץ" על דעיכתו של המרי האזרחי באיראן לפני מספר חודשים: המרי דוכא לאחר שהמשטר התקשח ופתח באש חיה על המפגינים, ולמעלה מעשרים איש, ביניהם ילדים, נהרגו. אבל לתפיסתו של בשאראת מה שבאמת קרה הוא שהאיראנים המורדים שמעו על תמיכת ארצות הברית וישראל בהם, ומיד החליטו להפסיק למרוד, כי הם מעדיפים את משטר האייטולות על פני ארצות-הברית וישראל. זוהי צורת מחשבה ששוב ושוב פוגשים אצל פלשתינים: כל מה שקורה הוא בגלל ישראל ו"הלובי היהודי" באמריקה, שמוצגים שוב ושוב כמי שמניעים את גלגלי העולם. הדברים אינם נשמעים בוטים לכאורה, אבל למעשה הם מתכתבים עם ההשקפה הנאצית על כוחם המיתי של היהודים ששולטים בעולם.
גם התנצלותו של אבו-מאזן איננה באמת התנצלות, כי היא הופנתה במודגש ל"בני הדת היהודית", שאולי נפגעו, ולא לעם היהודי, שבקיומו אבו-מאזן איננו מאמין. על כך כבר אמר יהודי חכם בתגובה לעלבונות גזעניים שהוטחו בו: "אי אפשר להתנצל על השקפת עולם".
האנטישמיות היא עובדת יסוד של החיים היהודיים וההתנהלות היהודית בעולם, ויש לה השפעה מאד שלילית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מי שמעוניין בפתרון הסכסוך, איננו צריך לעצום עיניים ולהתכחש לקיומה ולהשפעתה של האנטישמיות, אלא להביא אותה בחשבון כגורם נוסף במציאות הסבוכה, שצריך להתמודד גם איתו במסגרת המאמץ לישוב הסכסוך.


יום שלישי, 1 במאי 2018

חייהם אינם הפקר


אולי הפעם היה מן החיוב ברשעות הפנאטית, או הפנאטיות המרושעת, של ברוך מרזל, שחשף בפנינו כי תלמידי המכינה הקדם צבאית בני ציון, שעשרה מהם נספו בשטפון בנחל צפית, ביקרו אצלו, והוא חשב שהם נחמדים מאד, אבל כמובן שהבנות אינן מתאימות לשירות צבאי, וראיה לדבר שנסחפו בשטפון אל מותן ולא נצלו. ולא יכולתי שלא להיזכר למקרא הדברים במבחן המים, שנהגו לערוך בימים עברו לנשים החשודות בכישוף, שנזרקו לנהרות כדי לבדוק האם תטבענה, שאז הפסדנו אשה הגונה, או שמה יצופו על פני המים, שאז מכשפות הן ויש לשורפן חיים. אין לנשים, ואפילו נערות צעירות ותמימות, רווח והצלה, לא מן המרזלים, (וגם לא מן הברקים, שבקרב מבזי הנשים נוהגים כמבזי נשים). אבל בזכות דבריו של מרזל נפתח לנו חלון לאותה פעילות של המכינה הקדם-צבאית, שרק מחמאות הועתרו עליה, וכופרים בעיקר כמוני תהו, מדוע צה"ל, שיש לו מערך הכשרה וחינוך אדיר להשלמת השכלה והכשרה לענפי השירות הנדרשים, נזקק למכינות קדם-צבאיות שתקציבן מגיע ממשרד הביטחון וממשרד החינוך גם יחד. ובכן, לא רק כדי לצאת למסעות התאבדות בנחלי מדבר יהודה בימי גשם ושטפונות, אלא גם  כדי לפגוש למשל את ברוך מרזל, בריון מורשע המתמחה בשנאת ערבים, נשים והומוסקסואלים, ערכים חשובים מאד בארץ המתנחלים, כדי שאם ישרתו בשטחים, בחברון למשל, ידעו כמו אלאור אזריה, שהמפקד העליון שלהם איננו גדי איזנקוט, אלא ברוך מרזל, כפי שהצטייר מתחקיר "עובדה" על פרשת אלאור אזריה. ודאי יאמרו לנו שיש עוד מגוון פעילויות עשיר במכינות, וגם מעשים טובים הם מרבים לעשות, אלא שמסגרות התנדבות לעזרה בקהילה אינן חסרות, ואין לשם כך צורך במערך של למעלה מחמישים מכינות קדם-צבאיות, שחלקן הן ישיבות תיכוניות שבכך עוד יש היגיון, גם אם עדיין קשה להבין מדוע משמשות המכינות האלה במה לביזוי נשים והומוסקסואלים ברוח דברי מרזל ובמפגן דומה של עדינות נפש וטעם טוב. קשה היה להחמיץ גם את החיפזון שבו קמו דוברי המתנחלים להגן על המכינות הקדם-צבאיות, ולהטיף לנו לא להיות שיפוטיים. אותם האנשים שלאחר כל פיגוע ממהרים להכריז שהשמאלנים אשמים, שתומכי הסכם אוסלו מכונים בפיהם פושעי אוסלו, ושתומכי ההתנתקות לדעתם, כפי שביטא אותה למשל ח"כ מוטי יוגב הידוע כעולה בדי-ניין, ראויים למות בפיגועים, וכמובן הם ממהרים להכריז שכל פיגוע הוא הוכחה לכך שחייבים לבנות עוד התנחלויות ועוד בתים בהתנחלויות, ולגרש ערבים, או להרוג ערבים, פתאם נתקפו בפייסנות מופלגת, והכריזו מעל כל במה שאסור לשפוט, וששיפוטיות היא דבר רע, וגם הזרימו אוטובוסים של בני נוער לעצרת זיכרון בכיכר רבין, להם יש כסף להביא אנשים באוטובוסים לכיכר רבין או לביקורים בהתנחלויות או לקלפי, ובלבד שלא יפגע המפעל הקדוש של המכינות הקדם-צבאיות, שבמסגרתו מוזמנים צעירים דתיים וגם חילוניים להיפגש עם אישים כמו ברוך מרזל או לשמוע דברי הסתה נגד כל אויביהם, הנשים, ההומוסקסואלים, מתנגדי ארץ ישראל השלמה וכל מי שאיננו מתלהב ממודל הגבריות של ברוך מרזל  או יגאל לווינשטיין.
וכמה בולט הדי-אן-איי המתנחלי הזה באופן שבו הובלו הצעירים הנותנים את אמונם במדריכיהם אל מותם בשיטפון: בפתח נחל צאלים הציבה המשטרה מחסומים, אז הם לא שבו אחורה, אלא פנו ויצאו לנחל צפית, ששם לא הציבה המשטרה מחסומים, ממש כמו שמקימים התנחלות לא חוקית בשטחים: עוקפים את מחסומי המשטרה ועולים להתנחלות מדרך אחרת, שהרי מדובר בפעולה קדושה, שלא החוק ולא המשטרה ימנעום ממנה. וכפי שסיפר אחד מהנערים הניצולים לכתב הטלויזיה, אמרו להם שהם חייבים לצאת מן הנחל עד השעה שלוש, כי אז יבוא שיטפון. והם לא שאלו מה יקרה אם השיטפון יקדים, וככל הנראה גם מדריכיהם לא שאלו את עצמם את השאלה המתבקשת מה יקרה אם השיטפון יקדים והם יהיו עדיין בתוך הנחל. והשיטפון, חצוף שכמותו, הקדים ולקח איתו את הנערות שבחייהן שיחקו המארגנים פוקר מות: שהרי מדברי הנער התם הזה ברור מעל לכל ספק שהמארגנים ידעו גם ידעו שהשיטפון צפוי, ושהם מכניסים את הנערים, ובעיקר את הנערות שהלכו בקרקעית האפיק, למלכודת מות, שרק מזל טוב או נס יצילן ממנו. הם בוודאי לא רצו בתוצאה הנוראה, אבל גרמו אותה במעשים של טירוף והפקרות שמתנוסס מעליהם דגל שחור של זילות חיי אדם. ההחמרה לחקירת עבירת הריגה לא הפתיעה אותי: מן הרגע הראשון חשתי שסיכון חיים כה חמור של חיי בני נוער צעירים, בידיעה מלאה ששטפון גבה את חייהם של שני בני נוער ביום הקודם, ושהשיטפון צפוי ואפילו זמנו ידוע: בשעה שלוש, חמור בהרבה מגרימת מות ברשלנות, שכן לא רשלנות יש כאן אלא הפקרות זדונית, בלתי נתפסת כמעט, שכן המוח איננו קולט מה דחיפות יש בטיול של בני נוער שחייבים להוציאו לפועל בזמן סערה חריגה בנוראותה, גם לו הסכנה היתה פחותה בהרבה. וחייבים להיות שיפוטיים, כי לא להיות שיפוטיים פירושו להסכין עם זילות נוראה של חיי אדם, פירושו לשכוח שבצלם אלהים ברא את האדם, ושחייהם של עשרה בני נוער צעירים שנתנו את אמונם במפקירי חייהם, חייהם שנגזלו מהם באבם, אינם הפקר.