יום רביעי, 22 בפברואר 2017

פגישה ראשונה



הפעם אושר לא רצה לרדת לגן הפעמון, ופנה לחצות את הכביש אל טחנת הרוח של מונטיפיורי וגן בלומפילד הירוק, שבחורף אנחנו ממעטים לבקר בו, כי כשיורד גשם הדשא הופך בוצי, וקר מדי לאושר להתרחץ במזרקה, כמו שהוא אוהב לעשות בימי הקיץ. עברנו את המזרקה והמשכנו בשביל העובר על פני מערות הקבורה העתיקות, וממולנו בא בחור צעיר עם תרמיל ושיער ג'ינג'י מתולתל, ושאל בעברית טובה למדי ובמבטא אמריקאי אם יש כאן שער צהוב, ואמרתי לו שאני לא מכירה כאן  שער צהוב, והוא שאל לאן מוביל השביל, ואמרתי לו שמתחתינו טחנת הרוח ומצד שני, מעבר לכביש, גן הפעמון, והוא אמר מה, לא פה גן הפעמון? ואמרתי לו שלא, שיבוא איתנו ואראה לו איפה גן הפעמון, ונזכרתי שלגן הפעמון באמת יש שערים צהובים, רק שלרוב אני לא חושבת על זה, והתחלתי לחזור אחורה בשביל ואושר הושיט לו את האיצטרובל שהחזיק בפיו והוא אמר איזה כלב חמוד, ואז התקשרה אליו בחורה והוא אמר לה כן, כבר הבנתי שאני לא בגן הנכון, עכשיו מראים לי את הדרך, ושאלתי אותו מאין הגיע והוא אמר שממרכז העיר, ותהיתי איך הוא נקלע דוקא לכאן, במקום ללכת בדרך המלך, ואמרתי לו בחרת בדרך הכי יפה עם הנוף הכי יפה על העיר העתיקה, כי משמאלנו השתרעו החומות ומנזר הדורמיציון שבו עצמה את עיניה מרים אם-ישו ומשם עלתה כמובן לשמים, ואז הגענו למזרקה ואמרתי לו שפה מצטלמים חתנים וכלות, והוא אמר זאת הפגישה הראשונה שלי איתה, אולי זה לא מקום טוב, ואז כבר הגענו לשביל היורד מהמזרקה ואמרתי לו שילך ישר וימינה וגן הפעמון יהיה מולו, והוא ירד בשביל ופנה שמאלה, וצעקתי לא, בכיוון ההפוך, אבל הוא כבר לא שמע, ואמרתי טוב, יש אנשים שתמיד יבחרו בכיוון הלא נכון, אבל מישהו כנראה תיקן אותו, כי אחרי דקה או שתיים ראיתי אותו חוזר והולך לכיוון הנכון, וחשבתי טוב, בכל זאת הם ייפגשו, מזל שיש היום טלפונים ניידים ואפשר להתקשר ולתאם, ורציתי כבר לחזור הביתה, אבל אושר התגלגל והתגלגל בדשא וזרק ותפס איצטרובלים שהתגלגלו בגן בשפע, ואז ראיתי בשביל העולה אל המזרקה את הג'ינג'י והפגישה שלו, הם היו די רחוקים ממני ורק ראיתי שהיא לובשת חצאית ומעיל ויש לה תלתלים שחורים אסופים לזנב-סוס, וחייכתי לעצמי שכנראה הרשמתי אותו בדברים שלי על הנוף הכי יפה, ולכן הוא לוקח אותה לשם, כי סתם ספסלים לשבת עליהם יש בגן הפעמון די הצורך, ואז הסתכלתי אל המזרקה וראיתי שם חתן וכלה מצטלמים, ונזכרתי שזה יום שלישי של החתונות, ואושר הבחין מיד שאני לא נחושה די הצורך ללכת הביתה, ומשך אותי שוב אל המזרקה, וראיתי את החתן נושק לכלה שהשתעלה ומחטה את אפה בממחטת נייר, והיו שם שני צלמים שביימו אותם, ואמרו להם להחזיק ידיים ולכרוע ולהתרומם ולהסתובב וכל מיני כאלה דברים, אבל מדי פעם היו צריכים להפסיק את הצילומים כדי שהכלה תשתעל ותמחוט את אפה, ובכל פעם שזה קרה החתן הגניב לה נשיקה ליד האוזן. לא נעים להיות מצוננת בחתונה שלך, אבל ככה זה בחורף, צריך לשים על כל שולחן ליד סלט הוולדורף חבילת ממחטות, וגם אחת מתחת לחופה, ובכלל זה לא כל כך הוגן שהחתן בחליפה והכלה רק בשמלת תחרה לבנה שמאד קר ללבוש רק את זה בקור של ירושלים, אבל לפעמים דוקא אלה שמתחילים קצת ברגל שמאל מאושרים יותר מאלה שהחתונות שלהם מושלמות ואחרי שנה הם מתגרשים, ואושר משך אותי הלאה לתוך הגן אל מדרונות הדשא התלולים שהוא אוהב להתגלגל בהם, ואז ראיתי את הג'ינג'י והשחרחורת יושבים שם על ספסל מתחת לעצים. הוא ישב כשגבו אליי ופניו אליה ודיבר אליה, ואני ראיתי את פניה מחייכים אליו חיוך רחב, ואושר רצה ללכת אל הג'ינג'י, כי הוא הרגיש שהם כבר חברים, ואני התביישתי להיראות כאילו אני עוקבת אחריו, ואולי באמת עקבתי אחריו, בכל אופן לא ממש התנגדתי לראות מה קורה, אבל הבושה גברה, ואמרתי לעצמי תלכי כבר הביתה קופידונת מציצונת עם כלב הסוואה, ומשכתי את אושר דרך השער הגדול של גן בלומפילד שנמצא בדיוק מול הירידה לעיר העתיקה שתמיד רציתי לרדת בה ומעולם לא ירדתי. עד מלחמת ששת הימים כל זה היה שטח הפקר בשליטה ירדנית, ורק במלחמת ששת הימים כשהייתי בת אחת-עשרה ואחי בן שמונה, אבי לקח אותנו במכונית הפיאט החדשה שקנה והיתה מתחממת כל הזמן יותר מדי והצטרכנו לעצור ולחכות שהיא תתקרר, אבל נסענו בה לראות את כל הכיבושים החדשים לפני שיחזירו, ככה אבי אמר, וקודם כל נסענו לטחנת הרוח של מונטיפיורי והתפעלנו מהמרכבה שאחר כך שרפו ואחר כך גם שיחזרו בשביל התיירים, ובאיזה אלבום נשכח יש אפילו תמונה שלנו שם במכנסיים קצרים. מאז עברו חמישים שנה וטיילתי כל כך הרבה בשטח ההפקר, ועדיין בכל פעם יש לי תחושה מוזרה של חציית גבול, ומין כיווץ בבטן של סכנה, ובכל זאת אני באה לכאן עם אושר וחוצה איתו את הגן ומציצה באחוריו של מלון המלך דוד ובכניסה לעובדים שלו שממנה נכנסים העובדים שבאים מהעיר העתיקה, כי אולי זה יפגע במוניטין של המלון אם הם יכנסו מהכניסה הראשית, אבל הפעם יצאנו מהשער הראשי מצדו השני של המלון, ואמרתי לעצמי בלב תזמינו אותי לחתונה שלכם, כי אין עוד דבר שמרומם את הנפש כמו אהבה צעירה.   

יום ראשון, 19 בפברואר 2017

איך שדדו מכס ברוד ואסתר הופה את האחייניות של קפקא



העילה לכתיבת רשימה זו היא ראיון שהעניקה חוה הופה, בתה הקשישה של אסתר הופה אהובת מכס ברוד, והטוענת לבעלות על עזבונו, לכתב "הארץ" הילו גלזר, במוסף "הארץ" מיום ו' האחרון (17 בפברואר 2017), ובמיוחד הכותרת שהעניק העורך (לא הכתב) לראיון זה במהדורת האינטרנט "היורשת של כתבי קפקא". חוה הופה מעולם לא היתה היורשת של כתבי קפקא, וטענתה לירושה זו איננה רק שקר, אלא המשך לגזל שגזלו מכס ברוד ואמה אסתר הופה את ארבע האחייניות של פרנץ קפקא שהצליחו לשרוד את השואה, לאחר ששלוש אחיותיו של קפקא ושאר בני משפחתו נרצחו בידי הגרמנים. ארבע האחייניות של קפקא וצאצאיהן, שהם יורשיו האמיתיים של פרנץ קפקא, לא הוזכרו כלל בכתבה, וגם לא בתגובתו לראיון של עופר אדרת, שהלין בצדק על כך שחברתו לחיים של קפקא, דורה דימנט, לא זכתה מעולם להינות מההכנסות העצומות שגרפה אסתר הופה ללא כל הצדקה, אך גם הוא לא ראה לנכון לציין שלפרנץ קפקא יש יורשים חוקיים, צאצאי שלוש אחיותיו גבריאלה, ולריה ואוטיליה, שכולן נרצחו בשואה: שתי האחיות הגדולות עם בעליהן וחלק מילדיהן במחנה ההשמדה חלמנו, והאחות הצעירה אוטיליה, שהתנדבה ללוות קבוצת ילדים יתומים לאושוויץ, כמו יאנוש קורצ'ק לפניה, הלכה עמהם לתאי הגזים. ארבע אחייניות של קפקא שרדו: גרטי קאופמן בת גבריאלה ומריאנה שטיינר בת ולריה שנמלטו לאנגליה, ושתי בנותיה של אוטיליה ורה והלנה, שעברו את המלחמה עם אביהן הצ'כי בפראג. האחייניות כבר אינן בחיים, אך לכולן ילדים ונכדים ואולי גם נינים. אלה הם יורשי קפקא ואין בלתם.
מכס ברוד עצמו הכיר בכך, ולהלן תרגום מכתבו לידידו הסופר פרידריך תורברג, ששאל אותו על אדם בשם הנס קפקא שהציג את עצמו כיורשו של קפקא:

ד"ר מכס ברוד
רחוב הירדן 16
תל אביב
תל אביב, 17 במאי 1957
פריץ היקר,
את הקטע על האחיות קיבלתי. אין זו אמת שאחת האחיות מחתה נגד פירסום כתבי היד. זה פשוט מצוץ מהאצבע.
הנס קפקא למיטב ידיעתי איננו קרוב משפחה של קפקא. לפחות אני מעולם לא שמעתי מהמשפחה רמז כלשהו בכיוון הזה. בשום אופן אין הוא היורש. היורשות הן (לאחר מות הורי קפקא) שלוש אחיותיו של קפקא שנרצחו בידי הנאצים, שמהן שרדו 4 בנות (כלומר 4 יורשות).
מכס שלך.

(המכתב המקורי נמצא בעזבונו של פרידריך תורברג השמור בארכיון העיר והמחוז וינה וקיבלתי את רשות מנהל העיזבון לפרסמו.)

במשך שנים רבות נאבקה אחיינית קפקא מריאנה שטיינר במכס ברוד, כדי לקבל חזרה לידיה את כתבי קפקא. היא היתה מעוניינת להפקידם בספריה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד, ולאפשר הכנת מהדורה ביקורתית של כתבי קפקא, בראשותו של חוקר קפקא וידידם של מריאנה ובנה עו"ד מיכאל שטיינר, הפרופסור לספרות מלקולם פייזלי, אך מאבקה התנהל בחשאי. היא חששה לצאת פומבית נגד הסופר הנערץ, רב הקשרים והעוצמה, שבניגוד לאופן שבו מתארת אותו חוה הופה בכתבה, היה הכל חוץ ממסכן ואומלל. האומללות היא נחלתה של חוה הופה, ובשל כך היא אכן ראויה לרחמים, אך אומללותה איננה פוטרת אותה מאחריות למעשי ההונאה והגזל שהיא היתה שותפה להם ועדיין שותפה להם, שכן ברשותה של חוה הופה עדיין מצויים מסמכים מעזבונו של מכס ברוד, ועשר הכספות של פריטי העיזבון שאותרו הן רק חלק מן הכספות הקיימות בפועל, שחוה הופה עדיין מסתירה את קיומן ממדינת ישראל.
כל עוד התאפשר לו הדבר, החזיק מכס ברוד בעזבונו של קפקא ובמסמכים נוספים של משפחת קפקא שהופקדו בידיו כדי למלטם מהנאצים, כאילו היה זה רכושו. ממכתב של תומס מאן שניסה לסייע לו, ידוע לנו שברוד הציע את עזבונו של קפקא כנדוניה לאוניברסיטה באמריקה תמורת קתדרה באוניברסיטה עבורו. הדבר לא נסתייע, וערב כניסת הנאצים לפראג ברוד נמלט עם העיזבון לארץ ישראל, בהסכמת אחיותיו של קפקא שחששו לגורל הכתבים תחת כיבוש נאצי, ולא ידעו שהן עצמן בסכנת מות. משנודע לברוד אחרי המלחמה ששלוש אחיותיו של קפקא נרצחו, נהג תחילה כאילו הוא בעלי העיזבון, ורק לאחר מותו של זלמן שוקן בשנת 1959, הושגה הסכמה בין מכס ברוד, משפחת שוקן וצאצאי אחיותיו של קפקא, שבעקבותיה הועברו בשנת 1961 לספרייה הבודליאנית מרבית כתבי היד של קפקא, לבד משלושה כתבי יד חשובים ביותר שמכס ברוד טען לבעלות עליהם: "תיאור של מאבק", ה"מכתב לאבא", וגולת הכותרת: כתב היד של "המשפט".
וכך כתב מכס ברוד לאחיינית קפקא מריאנה שטיינר בשנת 1952:

                                             2 באפריל 1952
גברת שטיינר היקרה,

אני מקוה שקיבלת את מכתבי מן ה-10 במרס ושלחת להוצאת שוקן הוראות כרצונך בנוגע לשאלה של Csl. Div. a Lit. Jednatelstvi.
כעת, בנוכחות פקיד של ההוצאה, פתחתי את ארכיון קפקא בספריית שוקן ומצאתי הכל מסודר למופת. כאן אני מוסר לך כעת את רשימת המצאי שביקשת מזמן.
1   יומנים וכו' (מצ"ב רשימה).
כתבתי לך מחדש על האופרה על המשפט של קפקא. ההוצאה נתנה היתר תוך הפרת חוזה. אין לי בכלל זמן, לכן אני משאיר את זה בינתיים תלוי ועומד.
בבקשה התקשרי לזנהאוס בעניין אריך הלר.
מהמספרים הנזכרים 2, 4 ו9ב הם בבעלותי, 13, 14, 27-22 אינם שייכים לעזבון קפקא, אלא אני עצמי הפקדתי אותם שם זמנית. כל השאר שייך ליורשי קפקא.

שלך, מכס ברוד

      
העתק של ארכיון קפקא בספריית שוקן, ירושלים

1.    יומנים בקווארטו, 13 פריטים
2.    מכתב לאבא
3.    אמריקה
4.    המשפט
5.    הטירה
6.    יומני מסע, ויומן על פי ימי ויימאר
7.    שומר הקבר (מערכה אחת)
8.    בלומנפלד (סיפור)
9.    הבנין
תיאור של מאבק (טיוטה והעתק לנקי של קפקא)
10.           ראשית סיפור הכלב
11.           אפוריזמים "הוא"
12.           תרגילים בעברית
13.           זכרונותי הפרטיים מקפקא
14.           מכתבי קפקא לברוד
15.           אפוריזמים
יוזפינה, סיפור
הגברת הקטנה, סיפור
אותו הדבר בצילום
16.           פרגמנטים (מסודרים)
17.           פרגמנטים (שסידרתי מאוחר יותר)
18.           פרגמנטים משנת 1920
19.           שלוש מחברות חומות עם פרגמנטים ונובלות (ביניהן "אמן רעב" ו"מחקריו של כלב")
20.           פרגמנטים, מחברת קווארטו שחורה
21.           מחברת כחולה עם רשימות
22.           -27 מזכרות פרטיות של ברוד מקפקא, ביקורות שלי על קפקא, התכתבויות בנוגע להוצאה לאור עם הוצאות ומבקרים וכיו"ב.
28. 8 מחברות אוקטבו כחולות

ד"ר מכס ברוד

במכתבו זה אין מכס ברוד מספק כל בסיס לטענת הבעלות שלו על שלושה כתבי יד מרכזיים של פרנץ קפקא, ואילו במה שמכונה "מכתב המתנה" שכתב באותו יום לאהובתו אסתר הופה הוא כותב:
העובדה שקפקא נתן לי במתנה את "משפט" ו"תיאור של מאבק", עולה ללא ספק מן האפילוג ל"תיאור של מאבק" (עמ' 306), קופירייט להיינץ מרצי הבן, פראג, 1936. אפילוג זה חזר בכל המהדורות הבאות של הספר.
וכך כתב מכס ברוד באותו אפילוג:
האמנתי שאיבדתי את הנובלה "תיאור של מאבק", כי ידעתי, שזמן ארוך למדי החזקתי בה למשמרת אצלי, אבל אז השבתיה לידידי חלף כתב היד של הרומן "המשפט". חילוף זה לבדו מנע באותה עת את השמדת כתב-היד של "המשפט" שקפקא התכוון [לבצע], וכך יכולתי לאחר מותו של קפקא לפרסם את "המשפט" כדוגמה ראשונה מעזבונו הכה עשיר. הצטערתי על הסיפור "תיאור של מאבק" כעל סיפור אבוד, אבל כעת התגלה הדבר כתעתוע זיכרון.
ובכן אין כאן שום הוכחה ללא ספק, או הוכחה בכלל, לבעלותו הנטענת של מכס ברוד על כתבי היד האמורים. יש כאן רק סיפור מבולבל על כך שברוד השיב לקפקא את "תיאור של מאבק" וקיבל בתמורה את "המשפט", תיאור שאין לו שום אסמכתא חיצונית לבד מטענתו של ברוד הנוגע בדבר, שבסופו מופיע כתב היד של "תיאור של מאבק" שכביכול הוחזר באורח פלא באחד מארונותיו של מכס ברוד. כדי לחזק את הטענה המפוקפקת חוזר ברוד על הסיפור שבאמצעותו קנה את עולמו: שקפקא רצה כביכול להשמיד את כתב-היד של "המשפט", והוא הציל אותו מהשמדה, ובסיפור מובלע זה מוצנעת טענה אחרת שלו לבעלות ולזכויות בכתבי קפקא ובפירסומם, משום שקפקא רצה להשמידם והוא כביכול הצילם מהשמדה. טענה זו איננה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של קפקא עצמו, שפירסם בחייו כמה מסיפוריו החשובים, "הגלגול" ו"מושבת העונשין", ובימיו האחרונים הגיה לדפוס את הקובץ "אמן רעב", סיפורים שבניגוד לדברי הילו גלזר בכתבה, עשו הרבה מאד רושם וקנו לקפקא אוהדים מושבעים כתומס והיינריך מאן, קלאוס מאן, מרטין בובר, ולטר בנימין וגרשום שלום. מרטין בובר עצמו פירסם בכתב העת שלו "דר יודה" את סיפוריו של קפקא "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה", שמאוחר יותר פירסם אותם קפקא בקובץ "רופא כפרי". נכון שאת כתב היד של המשפט סירב קפקא לפרסם, וברוד כתב על חיבור זה עוד בחייו של קפקא, שקפקא טוען שחיבור זה איננו גמור ולא ניתן להשלימו. כפי שכתבתי ברשימתי על תביעת הבעלות של מכס ברוד לכמה מכתבי היד של קפקא, כל הטיעון של מכס ברוד באפילוג משנת 1936 הוא אנכרוניסטי: בחייו של קפקא לא נודע ערך כספי לכתבי היד שלו, וגם אם קפקא מסר אותם לברוד לקריאה, קשה לראות בכך העברת בעלות רשמית שעל פיה יש לחרוץ את גורל כתבי היד יקרי הערך לאחר מותו של קפקא.
יתרה מכך: כפי שתיארתי באותה רשימה, הסיפור באפילוג משנת 1936 הוא רק אחד משלוש גירסאות שונות שמסר מכס ברוד לגבי האופן שבו הגיע כתב-היד של "המשפט" לידיו. באפילוג למהדורה הראשונה של "המשפט" כתב מכס ברוד שבשנים 1920 ו-1923 לקח אליו את כתבי היד של "המשפט" ושל "הטירה". "לקח אליו", ולא "קיבל מקפקא במתנה", או "החליף בתמורה לכתב-יד אחר". והרי הוא מעולם לא טען לבעלות על כתב היד של "הטירה". ואילו באפילוג לחיבורו משנת 1959 "יאוש וגאולה ביצירת קפקא" (שלא תורגם לעברית), כותב ברוד: "בסידור הפרקים [של המשפט] התבססתי בראש וראשונה על הסדר שבו נמצאו הדפים בעיזבון", כלומר שבכלל לא קיבל את כתב-היד מקפקא בחייו, אלא מצאו בעיזבונו של קפקא המת, וזאת לדעתי האמת. הדבר תואם גם את הדברים שכתב ברוד באפילוג למהדורה הראשונה של המשפט, שסידר את פרקי הספר לפי האופן שבו זכר שקפקא הקריא לו אותם, והרי אילו היה החיבור בבעלותו עוד בחייו של קפקא, יכול היה לשאול אותו מה סדר הפרקים, ולא היה צריך להסתמך על הזיכרון. כמובן שנטילת כתב-יד מעזבונו של הסופר, ולו גם ברשות משפחתו, איננה מקנה בעלות וזכות הורשה בלתי מוגבלת.
קפקא גם לא השאיר שום צוואה, למרות שברוד כינה שני פתקים שבהם ביקש ממנו קפקא לאסוף את כתביו ולשורפם "צוואתו של קפקא". לו היתה זו צוואה בעלת תוקף, היה מכס ברוד פונה לבית המשפט ומבקש להכיר בה ככזו, אבל אלה פתקים שנכתבו, כפי שקפקא מעיד באחד מהם, כשסבל מהתקפים קשים של מחלת השחפת וחשש שחייו עומדים להסתיים, ובשום אופן אין בהם כדי להעניק בעלות על כתבי יד יקרי ערך, ששייכים על פי חוק הירושה לבני משפחתו הקרובים של פרנץ קפקא, שהם, לאחר מות הוריו ורצח שלוש אחיותיו, ארבע האחייניות ששרדו את השואה.
הסיבה האמיתית לדעתי לטענת הבעלות של מכס ברוד לגבי כתבי יד מסוימים של קפקא, ובפרט לגבי כתב-היד של "המשפט", היא הפולמוס שהתנהל בשנות החמישים על האופן שבו ערך ברוד את הסיפור, כמו גם על עריכתו של ברוד את כתבי קפקא בכלל, ופירסום הצעות חילופיות לעריכת הטקסט, והדרישה לעריכת מהדורה ביקורתית של כתבי היד של קפקא על פי עקרונות מדעיים ולא אינטואיטיביים ובלתי מנומקים כפי שערך אותם מכס ברוד, שבכך דנתי בהרחבה ברשימתי "הפולמוס על כתבי קפקא בשנות החמישים". מכס ברוד ראה בעריכת מהדורה מדעית איום על מפעל חייו, והיה נחוש למנוע עריכה מדעית של "המשפט" בטענה שכתב-היד שייך לו אישית. באותו יום שבו כתב לאחיינית קפקא מריאנה שטיינר, כתב לאהובתו אסתר הופה את "מכתב המתנה", שבו טען שכתבי קפקא "שנמצאים בבעלותו", כלולים בעזבונו, ויעברו אחרי מותו לידיה של אסתר הופה. דרך אגב, טענתה של חוה הופה שמכתב זה העניק לה את הזכות לרשת את כתבי קפקא נסתרת מתוכן המכתב עצמו, שבו מציין מכס ברוד בפירוש שכתבי קפקא שבבעלותו כלולים בעזבונו ודינם כדין עזבונו. בדיוק מסיבה זו קבעו השופטים שגם כתבי קפקא הכלולים בעיזבון יעברו לספריה הלאומית, למרות שאינם מוזכרים במפורש בצוואה האחרונה של ברוד משנת 1961. הדבר נכון גם לגבי פסק דינו של השופט יצחק שילה בשנת 1973, שאסתר הופה רשאית בחייה לעשות בעיזבון כבתוך שלה, שאותו אוהבת חוה הופה לצטט בהשמטה קטנה: עורך דינה של אסתר הופה באותו משפט, עו"ד עקיבא הופמן, ציין בפירוש בפני השופט שאחרי מותה של אסתר הופה ייכנס העיזבון לגנזך, והדבר מופיע במפורש בפרוטוקול המשפט, ומהוה למעשה התחייבות של אסתר הופה למלא את צוואת ברוד, ולדאוג שלאחר מותה יעבור העיזבון למשמרת בספריה הלאומית או במוסד דומה, ולא להורישו לבנותיה, דבר שלא היתה רשאית לעשותו, ושברוד אף אסר עליה במפורש, במכתב שכתב לה בתאריך ה-20 בינואר 1957, שם הוא קובע: "לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי". כמובן שמכס ברוד לא חלם שאסתר הופה תמכור את כתב היד של "המשפט" במכירה פומבית תמורת מיליון לירות שטרלינג. הוא רק רצה שאסתר הופה תשמור אצלה את כתב-היד עד שמריאנה שטיינר תמות.
מריאנה שטיינר לא חלקה על טענתו של ברוד לבעלות על כתבי יד מסוימים. היא סיפרה שקיוותה שאחרי מותו תוכל להסתדר עם אסתר הופה, ולא ידעה שבאותו יום עצמו שבו הכיר מכס ברוד בבעלות האחייניות על מרבית כתבי קפקא, העניק לאסתר הופה את הזכות לשלוט בכתבי היד שטען לבעלותו עליהם. זו גם התשובה לתהייתה של הפרופ' טליה איינהורן במאמרה התומך בחוה הופה, מדוע לא העניק מכס ברוד את עזבונו ישירות לספריה הלאומית: כדי שאחרי מותו תמשיך אהובתו אסתר הופה להתעלל ביורשי קפקא, ותמנע מן האחייניות לקבל את כתב-היד של "המשפט" לצורך עריכת מהדורה ביקורתית שלו, כפי שאסתר הופה היטיבה לעשות במשך שנים רבות אחרי מותו של מכס ברוד. על צערה של אחיינית קפקא העיד ידיד נעוריו של קפקא רוברט וולטש במכתבו לפרופ' קורט וורמן מיום ה-20 בינואר 1972, שלהלן תרגומי לקטע ממנו:

"גורלו של עזבון ברוד אינו סימפטי ביותר, אבל כמובן שאדם מבחוץ אינו יכול כלל לשפוט את המניעים שם. כבר מאז נובמבר נאלצתי לדון לעתים קרובות במכירה הפומבית של חלק מהעיזבון בהמבורג. במיוחד גברת מריאנה שטיינר, אחייניתו של קפקא, היתה מאד אומללה בשל כך ומיררה אצלי בבכי. את הקטלוג של האוסוודל ראיתי אצל ד"ר רוזנבאום. אולי רשעות מסוימת מילאה תפקיד אצל ברוד, כאשר העניק לגברת הופה כאלה זכויות מרחיקות לכת."

ובמכתב נוסף לאחותו ליזה קצנלסון, אף היא ידידת נעורים של פרנץ קפקא, מספר לה רוברט וולטש:

"...שב23 בנובמבר 1971 נמכר בהמבורג כל העיזבון של ברוד, כלומר כל ההתכתבות אליו. בקטלוג שהוציא ד"ר ארנסט האוסוודל, מצוינים מחירים מזעזעים: למשל 14 מכתבים ו-8 גלויות בכתב ידו של קפקא לברוד מוצעים ב-90,000 מארק, כלומר יותר ממאה אלף ל"י, 2 מכתבים מקפקא לאלזה ברוד עבור 8,000 מארק גרמני, מכתב מקפקא ליצחק לוי עבור 2000 מארק גרמני, כתב היד של קפקא על קלייסט 4,000 מארק, 3 מכתבים מאיינשטיין עבור 1,500 מארק, מכתב מברוד ל[פרנץ] ורפל שלא נשלח עבור 3,500 מארק, מחברת הערות של קפקא על וימאר מ-1912 עבור 12,000 מארק גרמני וכן הלאה. גם מכתבים אחרים לברוד מתומס מאן, [הרמן] הסה וכן הלאה מוצעים.
(המכתב מתאריך 12.11.71)

למרות שלאורך השנים מכרה אסתר הופה ללא הפסקה פריטים חשובים מעזבון מכס ברוד, אין חוה הופה מתביישת לטעון שהן לא התכוונו למכור את עזבונו. לאחר שהיא ואמה ניכסו לעצמן את כתבי היד יקרי הערך של קפקא, ומכרו אותם במכירות פומביות לטובת כיסן הפרטי, היא מנסה לתבוע לעצמה את עזבונו של מכס ברוד, כנראה כדי למכור לגרמנים את יומני ברוד משנות יצירתו של קפקא שהיא עדיין מסתירה, בטענה שהספריה הלאומית היתה מלכתחילה מעוניינת רק בכתבי היד של קפקא, אבל מסמכי הארכיון חושפים גם את שקריה אלה. במשך שנים רבות ניהלה אסתר הופה, כדי להסוות את הברחת כתבי היד ומכירתם לגרמנים, משא ומתן שקרי עם הספרייה הלאומית, שבו התחייבה כביכול למסור לספריה את עזבונו של מכס ברוד, אבל היא הבהירה מראש ששום כתב יד של קפקא או שנוגע אליו לא יימסר לספריה. וכך כתבה אסתר הופה במכתב מיום 4 במאי 1982 למנהל מחלקת הארכיונים בספריה הד"ר מרדכי נדב:

Ich bin bereit, die in Max Brod Archiv befindlichen Manuskripte und Notizen, sowie Briefe von und an Max Brod, der Jewish National and University Library zu schenken, zur Gaenze und nicht nur einen Teil wie urspruenglich besprochen, und dies gemaess folgenden Bedingungen:

a.   Die Schenkung bezieht sich nur auf Manuskripte und Notizen und Briefen, die sich in Max Brod Archiv und anderwaerts befinden.
b.   Alle Manuskripte, Notizen, Briefe, Fotokopien, Tagebuecher u.s.w., die an Kafka gerichtet sind, oder von Kafka stammen, oder ueber Kafka handeln, sind von der Schenkung ausgenommen.

   תרגום הדברים:

"אני מוכנה לתרום לספריה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית את כתבי היד, הרשימות, כמו גם המכתבים ממכס ברוד ואליו, שנמצאים בארכיון מכס ברוד, במלואם ולא רק בחלקם כפי שדובר תחילה, וזאת בתנאים הבאים:

התרומה כוללת אך ורק כתבי יד, רשימות ומכתבים, שנמצאים בארכיון מכס ברוד ובמקומות אחרים.

כל כתבי היד, הרשימות, המכתבים, התצלומים, היומנים וכן הלאה, שממוענים לקפקא, או שקפקא הוא המקור להם, או שעוסקים בקפקא, אינם כלולים בתרומה."

למרות שאסתר הופה סירבה למסור לספריה כל כתב-יד של קפקא ואפילו מכתבים אליו או כאלה שמזכירים אותו, בכל זאת שמחה הספריה לקבל את עזבונו של מכס ברוד והתחייבה לערוך לכבודו סימפוזיון ולמלא עוד דרישות מדרישות שונות שהעלתה אסתר הופה, שהעדיפה לבסוף להותיר את עזבונו של ברוד בכספות לעוד עשרות שנים, וכעת יש לבתה חוצפה להעליל על הספריה הלאומית שהיתה מעוניינת רק בכתבי קפקא, אבל מי שניכס ועדיין מנכס לעצמו את כתבי קפקא, וגזל את יורשיו האמיתיים, צאצאי אחיותיו שנרצחו, אלה מכס ברוד ומשפחת הופה: מכס ברוד שלקח לעצמו ללא כל זכות כתבי יד של קפקא, בתירוץ מפוקפק שקפקא נתן לו אותם במתנה, והוריש לאסתר הופה את הזכות להמשיך ולגזול את משפחת קפקא, והיא מצדה חפצה שבנותיה ימשיכו את הגזל. גם אם פסקי הדין של בתי המשפט בישראל, ששיטת המשפט בה היא אדוורסרית, לא יכלו להשיב את הגזל לצאצאי אחיותיו של קפקא, שסירבו ומסרבים עדיין מסיבותיהם לתבוע את זכותם, טוב שלפחות מנעו את המשך הגזל בדורות הבאים של משפחת הופה, והורו להוציא את הכתבים מן הכספות ולהעבירם לספריה הלאומית, כדי שיהיו נגישים סופסוף לציבור הקוראים והחוקרים.   

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

פגישת נתניהו וטראמפ



הערב אני לא מסכימה עם כמה מפרשנינו המלומדים שבדרך כלל אני חיה מפיהם, אבל הערב אני מעדיפה לשפוט ממה שראיתי ושמעתי במו עיני ואוזני, ומה שראיתי ושמעתי הוא שדונלד טראמפ התכונן היטב לפגישה עם נתניהו, והיה בהיר, מתוכנן ומדויק, והפנייה שלו לנתניהו באמירה ששני הצדדים צריכים להתפשר, ואתה יודע את זה, כן? היתה מופת של תיאטרון דיפלומטי. ואילו נתניהו לעומת זאת היה לחוץ, מבוהל כמעט כמו בנאום הערבים נעים בכמויות לקלפיות שלו, וגם הדברים שיצאו מפיו היו באותה רוח: הוא התלונן ללא הרף על הפלשתינים, וזה לא נשמע טוב, זה נשמע כמו ילד שאומר אבל הם התחילו והם מרביצים לי ומקללים אותי, בקיצור זה נשמע כמו תירוץ, וגם התנאים המוקדמים שהוא הציג למו"מ עם הפלשתינים, התנאי הראשון שהפשתינים יכירו בישראל כמדינה יהודית - פעולה שלא קיימת בעולם הדיפלומטיה: יש הכרה במדינה כמדינה, אין הכרה במדינה יהודית או ערבית או סינית, וגם אם מישהו אומר דבר כזה, אין לכך שום משמעות – והתנאי השני, שהפלשתינים יסכימו לשליטה צבאית ישראלית במרחב שבין הירדן לים, כלומר שיוותרו על מדינה ריבונית ויסכימו לאוטונומיה, שני התנאים המוקדמים האלה פירושם שנתניהו מחפש תירוץ למנוע הסדר עם הפלשתינים, ומה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה שנתניהו אפילו לא נשמע כמו מישהו שמנסה להכשיל הסדר עם הפלשתינים כי נורא חשוב לו לשלוט בכל ארץ-ישראל, אלא כמו מישהו שמפחד מנפתלי בנט ומהמתנחלים ומחבורת הכסילים המתלהמים במפלגה שלו, ולא מסוגל להוציא מעצמו איזו הבטחה ולו הבטחה מעורפלת לפעול לפיתרון הסיכסוך, שברור לי שדונלד טראמפ ציפה לשמוע ממנו, איזו הבטחה שהיתה גורמת לו להישמע יותר טוב ופחות מתנצל ולחוץ, מבלי לחייב אותו לאיזשהו ויתור ספציפי, אבל הוא יותר מדי מפחד ממי שאמורים להיות התומכים שלו מכדי להשמיע אותה, ולכן הוא נשמע לחוץ והוא נשמע עלוב, והוא נשמע מאכזב, ולמרות פרצי עליצות רגעיים שלא ממש שיכנעו אותי כי הם התחלפו כל כך מהר במטר האשמות כנגד הפלשתינים שנשמעו כמו התנצלות למה הוא לא יעשה שום ויתורים. נדמה לי שהנאום שלו בקונגרס נגד ההסכם האיראני שכל כך הרגיז את אובמה ואת הדמוקרטים, היה הרבה יותר טוב מצרור התירוצים שהוא שפך הערב לפני טראמפ, שנדמה לי שציפה מנתניהו, בתמורה לקבלת הפנים החמה, לאיזו אמירה מעודדת יותר, איזו הבטחה לעשות מצדו הכל כדי להגיע לשלום, וקיבל תירוצים של ילד בכיין, תירוצים שמסתירים בעיקר פחד גדול, ולא שום אני אוביל ואני אנווט שנתניהו גנב מיצחק רבין, מנהיג שהיו לו שני דברים שנתניהו חסר אותם לחלוטין: יושרה גמורה ואומץ-לב אדיר.
וכמובן שנפתלי בנט ואורי אריאל וחבריהם מיד הכריזו שפיתרון המדינה הפלשתינית ירד מהפרק, אבל כפי שכבר כתבתי הם שומעים רק את עצמם, ואין להם שום יכולת לשמוע מה אומר מישהו אחר, מישהו שאומר שלא אכפת לו שתי מדינות או אחת, העיקר שגם הישראלים וגם הפלשתינים יסכימו לפיתרון, שזה מה שטראמפ אמר. הוא לא אמר שנפתלי בנט יכול להכתיב לפלשתינים חד-צדדית את הפיתרון שנראה לו, אלא שהוא עצמו לא יכתיב את דמות הפיתרון, כל עוד הצדדים עצמם יגיעו להסכם, ושלצורך ההסכם הזה צריך לרסן את בניית ההתנחלויות ולעשות ויתורים, מה שמראה שבכל זאת יש לו איזושהי תמונה של תנאי ההסדר שלא מתיישבת עם התכניות של נפתלי בנט. זה שהימין צוהל זה לא מפני שטראמפ תומך בהם אלא מפני שהימין סתום, וזה שהשמאל עצוב זה מפני שהשמאל היסטרי. זאת אומרת, לא שאין סיבה להיות עצובים. עצוב מאד שנתניהו מנהיג עלוב ונכנע לראש מפלגה של שמונה מנדטים שהשחצנות שלו הרבה יותר גדולה מהמפלגה שלו, ועצוב מאד שנתניהו מנהיג יותר מדי עלוב בשביל לעשות ויתורים אמיצים שיאפשרו להגיע להסכם עם הפלשתינים. אבל לפחות במקרה הזה הבעיה היא נתניהו ולא דונלד טראמפ, שלמרות כל הדיבורים והמחוות ממשיך את המדיניות האמריקנית המסורתית במזרח התיכון, שחוששת ממדינה פלשתינית אבל מקפידה להשאיר לה אפשרות קיום ובשום אופן לא מורידה אותה מהפרק, כי היא תומכת בישראל אבל לא דורכת על היבלות של סעודיה ומדינות המיפרץ שהן בנות ברית של ארצות-הברית לא פחות מישראל, וגם מייצאות נפט, וגם לדונלד טראמפ אישית יש אצלן הרבה אינטרסים אישיים, בנוסף לאינטרסים הכלל-אמריקאים. האם דונלד טראמפ יצליח להביא את נתניהו והפלשתינים לשולחן המשא ומתן ולגרום לנתניהו לעשות ויתורים בפועל, שלצורך זה נתניהו יצטרך לגדל עמוד שידרה ולהתעמת עם חברי מפלגתו והקואליציה שלו, אני באמת לא יודעת. כל זה עדיין נעלם גדול. אבל הערב אין סיבה מיוחדת לא לשמחה ולא לעצב, כי מה שיקרה בפועל עדיין לא ידוע: האם טראמפ באמת יפעל להביא להסדר, ויפעיל לחצים על נתניהו וגם על הפלשתינים לעשות ויתורים הדדיים כדי להגיע להסכם כזה, או שהוא יסתפק בדיבורים, ומה באמת יקרה באיזור בתקופת נשיאותו של טראמפ, כל זה עדיין חידה גמורה. מחר ומחרתיים העיתונים יהיו מלאים בניתוחים ופרשנויות של כל מלה ומלה בנאומו של טראמפ עם מדרשים ופירושי רש"י, אבל מה שיקרה באמת עדיין לגמרי לא ידוע, והימין עדיין לא ניצח, ואפילו הימין, למרות נטייתו להתעלם מהמציאות, קצת מודע לזה: אם אנשי ארץ ישראל השלמה היו באמת כל כך בטוחים בעצמם שארצות-הברית תומכת בהם בלב שלם כפי שהם טוענים, הם לא היו כל כך תוקפניים ולא היו מאיימים על נתניהו ברעידת אדמה אם הוא ידבר על מדינה פלשתינית. מה שצריך עכשיו זה לחכות ולראות מה יקרה באמת. אולי יש סיבה לפחד ממה שיעשה דונלד טראמפ, אבל ממש אין סיבה לפחד מהאיומים של נפתלי בנט.