מבין סיפורי החיות של קפקא חביב עליי ביותר הסיפור "יוזפינה הזמרת או עם העכברים", שלמיטב ידיעתנו הוא סיפורו האחרון של קפקא. הסיפור פורסם לראשונה בכותרת "יוזפינה הזמרת" ב:
Prager Presse, 20 באפריל 1924, מהדורת הבוקר, ולאחר מכן בקובץ Hungerkuenstler "אמן רעב", באוגוסט 1924, בהוצאת Die Schmiede בברלין. הקובץ "אמן רעב" נערך והוגה בידי קפקא בימיו האחרונים, אך יצא לאור רק כחודשיים לאחר מותו. סיפורי הקובץ כבר תורגמו לעברית כמה וכמה פעמים על ידי מיטב המתרגמים, אבל עקב אי הסכמה עם גישת התרגומים, ביקשתי לתרגם אותו מחדש.
"יוזפינה הזמרת" הוא סיפור מורכב ורב רבדים. קפקא מופיע בו בשני תפקידים מנוגדים: כמספר המלעיג על יוזפינה המצפצפת וסבורה שצפצופה הינו קול שירה, וכיוזפינה עצמה, מתחשק לומר יוזפינה ק. האמנית המבצעת, שאמנותה קיימת רק בחייה ועתידה לגווע עמה, ושמביאה על עצמה את המות כאשר היא מפסיקה לעסוק באמנותה. בתפקיד הראשון עמדתו היא אירונית ומצחיקה מאד, בתפקיד השני עמדתו היא טראגית. דו הערכיות הזו מניעה את נקודת המבט בסיפור בדרך כה מעודנת, כך שהקורא נע מבלי דעת מלעג ליוזפינה להזדהות עמה. הקריאה ב"יוזפינה הזמרת" מתוך ידיעת סמיכותו של הסיפור למותו של קפקא היא קריאה שוברת לב.
פרנץ קפקא / יוזפינה הזמרת או עם העכברים
לזמרת שלנו קוראים יוזפינה. מי שלא שמע אותה, אינו יודע את כוחה של השירה. אין איש ששירתה אינה סוחפת אותו, דבר שיש להעריכו עוד יותר, משום שגזענו בכללו איננו אוהב מוסיקה. שלוה חרישית היא לדידנו המוסיקה האהובה ביותר. חיינו קשים. לא היה בכוחנו, גם לו ניסינו פעם להתנער מכל דאגות יומנו, להתרומם לעניינים כה רחוקים משאר חיינו, כפי שהינה המוסיקה. אבל איננו מרבים להתלונן על כך, איננו מרחיקים לכת כל כך ולו פעם. עורמה מעשית מסוימת, שגם לה אנו זקוקים בוודאי בדחיפות שאין למעלה ממנה, אנו חושבים ליתרוננו הגדול ביותר, ובחיוכה של עורמה זו אנו נוהגים להתנחם על הכל, גם אילו פעם – מה שאבל לא קרה - ערגנו אל האושר, שאולי מפיקים מן המוסיקה. רק יוזפינה הינה יוצאת מן הכלל: היא אוהבת את המוסיקה ויודעת גם לספק אותה: היא היחידה, ובלכתה תיעלם המוסיקה מחיינו, מי יודע לכמה זמן.
לעתים קרובות הרהרתי בכך, איך זה בעצם מתנהל עם המוסיקה הזו. הרי אנחנו לגמרי בלתי מוסיקלים. איך קרה שאנו מבינים את שירתה של יוזפינה, או, מכיון שיוזפינה מכחישה שאנו מבינים את שירתה, איך קרה שאנו חושבים שאנו מבינים? התשובה הפשוטה ביותר יכלה להיות, שיופיה של שירה זו כה רב, שגם החוש הקהה ביותר לא יוכל לעמוד בפניה. אבל תשובה זו איננה משביעת רצון. לו היה זה באמת כך, צריך היה לחוש בפני שירה זו מלכתחילה ובכל עת תחושה של יוצא מן הכלל, תחושה, שמגרון זה נשמע משהו, שמעולם לא שמענו קודם לכן, ושאין לנו כלל יכולת לשמוע, משהו, שרק יוזפינה זו מוכשרת להשמיענו ולא איש מלבדה. אבל בדיוק זה מה שלא נכון לדעתי, אני לא מרגיש את זה וגם אצל אחרים לא הבחנתי בדבר הדומה לזה. בין אנשי סודנו אנו מודים בגלוי איש בפני רעהו, ששירת יוזפינה כשירה איננה יוצאת מן הכלל.
האם זו בכלל שירה? למרות אי המוסיקליות שלנו, יש לנו מסורות שירה: בימי עברו של עמנו היתה שירה. אגדות מספרות על כך ואפילו קיימים שירים, שכמובן איש איננו יכול לשיר עוד. יש לנו איפוא מושג מהי שירה, ומושג זה אינו תואם בעצם את אמנותה של יוזפינה. האם זו בכלל שירה? האין זה בעצם רק צפצוף? וצפצוף הרי כולנו מכירים, צפצוף הוא המיומנות האמנותית האמיתית של עמנו, או בעצם כלל לא מיומנות, אלא דרך ביטוי אופיינית. כולנו מצפצפים, אבל כמובן איש אינו חושב להציג זאת כאמנות. אנו מצפצפים, מבלי לתת את דעתנו על כך, כן, מבלי להבחין בכך, וישנם אפילו רבים בינינו, שאינם יודעים כלל, שהצפצוף נמנה על סגולותינו. לו היתה זו אמת, איפוא, שיוזפינה אינה שרה, אלא רק מצפצפת, ואולי אפילו, כפי שנראה לי לפחות, בקושי חורגת מגבולות הצפצוף הנפוץ – אולי כוחה כלל אינו מגיע לכדי צפצוף נפוץ זה, בעוד שעובד אדמה רגיל מצפצף [בגרמנית לפועל המרכזי בסיפור זה, Pfeifen, כמה משמעויות: לצייץ, לצפצף וגם לשרוק. ראו להלן, ע.פ.] כל היום ללא מאמץ לצד עבודתו הרגילה – לו כל זה היה אמת, אזי היתה אמנותה לכאורה של יוזפינה מופרכת, אבל על אחת כמה וכמה שהיה צורך לפתור את חידת השפעתה הגדולה. אבל הרי אין זה צפצוף בלבד, מה שהיא מפיקה. אם נתייצב די הרחק ממנה ונאזין, או טוב מכך, אם נבדוק את עצמנו מבחינה זו, שיוזפינה תשיר משהו בין קולות אחרים, וניטול על עצמנו את המשימה, לזהות את קולה, אז נשמע בהכרח לא יותר מאשר צפצוף שגרתי, שלכל היותר מושך מעט את הלב בעדינותו או בחולשתו. אבל אם נעמוד לפניה, אין זה צפצוף בלבד: להבנת אמנותה נחוץ לא רק לשומעה אלא גם לראותה.
גם לו היה זה רק צפצופנו היומיומי, הרי קיים כאן קודם כל ייחודה של ההופעה החגיגית, שלא נועדה אלא לעשות את השגרתי. לפצח אגוז זו באמת אינה אמנות, לכן איש לא יעז לכנס קהל, וכדי לבדר אותו, לפצח לפניו אגוזים. אם בכל זאת יעשה זאת וכוונתו תעלה יפה, הרי מדובר כאן לא רק בפיצוח אגוזים. או שכן מדובר כאן בפיצוח אגוזים, אבל מתברר, שהתעלמנו מאמנות זו, מכיוון ששלטנו בה ללא דופי, ושמפצח אגוזים חדש זה מראה לנו לראשונה את טבעה האמיתי, במה שיכול אפילו להגביר את הרושם, אם הוא מעט פחות מיומן בפיצוח אגוזים מאשר רובנו.
דבר דומה קורה אולי עם שירתה של יוזפינה: אנו מעריצים בה את מה שכלל איננו מעריצים בעצמנו: בנוסף לכך, מהבחינה האחרונה היא לגמרי תמימת דעים עימנו. פעם הייתי נוכח, כאשר מישהו, כפי שקרה הדבר כמובן לעתים מזומנות, הסב את תשומת לבה, ודוקא בצניעות רבה, לצפצוף העממי הכללי, אבל ליוזפינה זה כבר היה יותר מדי. חיוך כה חצוף, כה גאוותני, כפי שהעלתה אז על שפתיה, לא ראיתי עדיין מעולם: היא, שלמראית עין הינה העדינות המושלמת בהתגלמותה, בולטת בעדינותה אפילו בקרב עמנו העשיר בדמויות נשים שכאלה, נראתה אז דוקא המונית. ברגישותה הרבה היא יכלה לחוש זאת מיד בעצמה ועצרה בעצמה. בכל מקרה היא מכחישה איפוא כל קשר בין אמנותה לצפצוף. לאלה שדעתם הפוכה היא רוחשת אך בוז וכנראה שנאה כבושה. אין זו גנדרנות מצויה, כי אופוזיציה זו, שלה משתייך למחצה אף אני, מעריצה אותה בוודאי לא פחות מאשר ההמון, אבל יוזפינה איננה רוצה רק להיות נערצת, אלא להיות נערצת בדיוק באופן שהיא עצמה קבעה, בהערצה בלבד אין לה חפץ. וכשיושבים לפניה, מבינים אותה: אופוזיציה יכולה לפעול רק ממרחק: כאשר יושבים לפניה, יודעים: מה שהיא מצפצפת כאן, איננו צפצוף.
מכיוון שהצפצוף נמנה על הרגלינו הבלתי מודעים, אפשר היה לחשוב, שגם קהל מאזיניה של יוזפינה מצפצף: נעים לנו אצל אמנותה, וכשנעים לנו, אנו מצפצפים: אבל קהל מאזיניה איננו מצפצף, הוא שקט כעכבר, אנו שותקים כאילו נטלנו חלק בשלום הנכסף, שממנו אנו מונעים לפחות את צפצופנו שלנו. האם זו שירתה, שמקסימה אותנו, או האין זה הרבה יותר השקט החגיגי, שאופף את בת קולה החלושה? פעם קרה, שאיזשהו דבר קטן וטפשי החל גם לצפצף בתום לב גמור במשך שירתה של יוזפינה. כעת, זה היה בדיוק אותו הדבר ששמענו גם מיוזפינה, שם מלפנים הצפצוף הביישני כנגד כל שיגרה ופה בקהל הצפצוף הילדותי משיכחת עצמו. לציין את ההבדל ביניהם היה בלתי אפשרי. אבל מיד שירקקנו וצפצפנו חמס כנגד המפריעה, למרות שזה לא היה נחוץ כלל, כי גם בלעדי זאת היא היתה בוודאי מסתתרת מפחד ובושה, בזמן שיוזפינה פצחה בצפצוף הניצחון שלה והתעלתה על עצמה בזרועותיה הפשוקות ובצווארה שלא יכול היה להימתח למעלה מכך.
כך היא תמיד, כל זוטה, כל מקרה, כל מרי, סדק ברצפת העץ, חריקת שיניים, כשל בתאורה, היא חושבת להולם כדי לרומם את השפעת שירתה. הרי לפי דעתה היא שרה לפני אזניים חירשות: בהתלהבות ותשואות אין מחסור, אבל על הבנה אמיתית, כפי שהיא רואה זאת, היא למדה לוותר מזמן. לפיכך כל ההפרעות מאד נוחות לה: כל דבר חיצוני שמתנגד לניקיון שירתה, מנוצח במאבק קל, בעצם ללא מאבק, רק באמצעות התיצבותו כנגדה, ויכול לתרום להעיר את ההמון, לאלפו אמנם לא בינה, אך כבוד מתוך שמץ מושג.
אם איפוא הזוטות משמשות לכך, קל וחומר הגדולות. חיינו מאד לא שקטים, כל יום מביא עימו הפתעות, דאגות, תקוות ואימה, שבלתי אפשרי היה לַפְּרָט לשאת כל זאת, לולא היתה לו תמיד, יומם ולילה, המשענת של חבריו: אבל גם כך זה לעתים קרובות קשה מאד, לפעמים רועדות אפילו אלף כתפיים תחת העול, שבעצם נועד רק לאחד. אז נראה ליוזפינה ששעתה הגיעה. כבר היא ניצבת שם, הישות העדינה, רוטטת בחרדה במיוחד מתחת לחזה, כאילו אספה את כל כוחותיה בשירה, כאילו כל אשר בה, שאינו משמש ישירות לשירה, כל כוח, כמעט כל אפשרות לחיות, נשלל ממנה, כאילו נתערטלה, הופקרה, נמסרה לחסותן של הרוחות הטובות לבדן, כאילו יכלה בעודה כך, נעלמת כליל, מתגוררת בשירה, להרוג משב רוח קר בנושבו. אבל דוקא ברגע שכזה אנו אנוסים לומר, כאילו התנגדנו לעצמנו: "היא לא יכולה אפילו לצפצף, היא צריכה להתאמץ באופן מזעזע, לא כדי להפיק שירה – איננו מדברים על שירה – אלא כדי לאנוס את עצמה להפיק איכשהו את הצפצוף הנפוץ במקומותינו." כך נראה לנו, אבל כאמור לעיל, זהו אמנם רושם בלתי נמנע, אבל חטוף וחולף במהירות. מיד צוללים גם אנו בתחושת ההמון, שמאזין בחום, גוף אל גוף, ומתיירא לנשום.
וכדי לאסוף אליה המון זה של עמנו הנמצא כמעט תמיד בתנועה, מתרוצץ אנה ואנה, לעתים קרובות אל מטרה שאינה כה ברורה, אנוסה יוזפינה לרוב לעשות לא אחרת מאשר בראש מוטה לאחור, בפה פתוח למחצה, בעיניים מתגלגלות מעלה, לתפוס את אותה עמדה שממנה ברור, שהיא מתכוונת לשיר. היא יכולה לעשות זאת היכן שהיא רוצה, זה לא חייב להיות מקום נראה לעין מרחוק. פינה נסתרת כלשהי, שנבחרה במקרה בשל מצב רוח חולף, ראויה באותה מידה. הידיעה, שברצונה לשיר, מתפשטת מיד, וחיש מהר מגיעים בתהלוכות. אמנם, לעתים מתגלעים מכשולים, ליוזפינה חיבה יתרה לשיר דוקא בצוק העתים, דאגות וצרות בצרורות כופות עלינו דרכים מדרכים שונות, עם מיטב הרצון אי אפשר להתאסף כה מהר, כפי שיוזפינה רוצה, והפעם היא עומדת שם בעמידתה הנישאה אולי זמן רב ללא מניין המאזינים הדרוש – אז כמובן היא נתקפת זעם, היא רוקעת ברגליים, מקללת שלא כדרך נשים, היא אפילו נושכת. אבל אפילו התנהגות שכזו אינה מזיקה לשמה הטוב: במקום להגביל מעט את תביעותיה המוגזמות, מתאמצים לרצות אותן: שליחים יוצאים דחופים לקבץ מאזינים: שומרים בסוד מפניה, שכך נעשה: רואים אז בדרכים מסביב עמדות מוצבות, שמאותתות לבאים, שעליהם למהר. כל זאת עד אשר נאסף לבסוף מניין שמניח את הדעת.
מה מניע את העם לכך, להשתדל כל כך למען יוזפינה? שאלה שהתשובה עליה אינה הופכת קלה יותר בהתחשב בשירתה של יוזפינה, שאליה היא אמנם קשורה. אפשר למחוק אותה ולאחד אותה כליל עם השאלה השנייה, האם יש בכלל מקום לטעון, שהעם מסור ללא תנאי לשירתה של יוזפינה. אבל זה הרי איננו המקרה: מסירות ללא תנאי יודע עמנו בקושי: עם זה, שאוהב מעל הכל את העורמה הבלתי מזיקה כמובן, את הלחש הילדותי, החף מאשמה כמובן, את לשון הרע המניעה את השפתיים בלבד, עם שכזה איננו יכול להתמסר ללא תנאי, זאת חשה היטב גם יוזפינה, זה הדבר שבו היא נלחמת בכל מאמצי גרונה הדל.
רק שבמשפטים מכלילים שכאלה אסור כמובן להרחיק לכת, בכל זאת העם מסור ליוזפינה, רק שאיננו מסור ללא תנאי. לא ייתכן למשל לצחוק ליוזפינה. בינינו לבין עצמנו אפשר להודות: יש ביוזפינה משהו שעושה לצחוק, והצחוק לכשעצמו קרוב אלינו תמיד: למרות כל יגון חיינו, במובן מסוים צחוק חרישי הוא תמיד אצלנו בבית. אבל ליוזפינה איננו צוחקים. לעתים יש לי הרושם, שהעם מבין את יחסו ליוזפינה כך שיישות שברירית, טעונת טיפוח זו, שמצטיינת באופן כלשהו, על פי דעתה מצטיינת בשירה, מופקדת בידיו והוא אנוס לדאוג לה. הסיבה לכך איננה ברורה לאיש, רק העובדה נראית מוצקה. אבל על מה שמופקד בידינו, אין צוחקים. לצחוק על כך יהא משום הפרת חובה. זוהי רשעות קיצונית ביותר, מה שהרשעים ביותר בינינו מייחסים ליוזפינה, כאשר הם אומרים לפעמים: "הצחוק חומק מאיתנו, כשאנו רואים את יוזפינה."
כך נוהג העם ביוזפינה כמנהג אב הנוטל את היד הקטנה שהושיט לו בנו – אין לדעת לבטח אם בבקשה או בדרישה. אפשר היה לחשוב, שעמנו איננו כשיר למילוי חובות אבהיות כאלה, אבל האמת היא שהוא ממלא אותן, לפחות במקרה זה, למופת: שום יחיד לא יכול היה לעשות את מה שהעם בכללו מסוגל לעשות מבחינה זו. כמובן, הבדל הכוחות בין העם לבין היחידים הינו כה עצום, שדי בכך שהוא מושך את בן החסות אל חום קרבתו, וכבר הוא מוגן די הצורך. אמנם איש אינו מעז לדבר עם יוזפינה על דברים שכאלה. "אני מצפצפת על הגנתכם", היא אומרת אז. "כן, כן, את מצפצפת", אנו חושבים. ומלבד זאת באמת אין בכך כל סתירה, כאשר היא מתמרדת, זה הרבה יותר מנהג ילדים והכרת תודה ילדותית, ומנהג אב הוא שלא לשים את לבו לכך.
אבל עוד דבר מה בא כאן לידי ביטוי, שקשה יותר להסביר מיחסים אלה בין העם לבין יוזפינה. כי יוזפינה הינה בדיעה ההפוכה, היא מאמינה, שהיא זאת אשר מגינה על העם. ממצב גרוע פוליטי או כלכלי מצילה אותנו כביכול שירתה, היא מחוללת לא פחות מכך, ואם איננה מניסה את האסון, הרי היא לפחות נותנת לנו את הכוח לסבול אותו. היא איננה אומרת זאת כך, היא בכלל אומרת מעט, היא שתקנית בין פטפטנים, אבל זה מנצנץ מעיניה, אפשר לקרוא זאת מפיה החתום – אצלנו יכולים רק מעטים להחזיק את פיהם חתום, והיא יכולה. עם כל בשורה רעה – ובמקצת מן הימים הן מכריעות אלה את אלה, וביניהן גם שגויות ונכונות למחצה – היא מתרוממת מיד, בעוד שלרוב היא צונחת עייפה על הרצפה – מתרוממת ופושטת את צוארה ומנסה ללכוד במבט את כל צאנה, כמו הרועה לפני סערה. בוודאי, גם ילדים מציגים תביעות דומות בדרכם הפראית, הבלתי נשלטת, אבל אצל יוזפינה הן אינן כה בלתי מבוססות כמו אצלם. כמובן, היא איננה מצילה אותנו ואיננה מעניקה לנו שום כוחות. קל להעמיד פני מציל של העם הזה, המורגל בסבל, איננו חס על עצמו, מהיר החלטה, מכיר היטב את המות, רק למראית עין מפוחד באווירת חירוף הנפש שבה הוא חי תמיד, ויתרה מכך, הוא בה במידה פורה כשם שהינו נועז - זה קל, אני אומר, להעמיד בדיעבד פני מציל של העם הזה, שתמיד מציל איכשהו את עצמו בעצמו, ולו גם חלף קורבנות, שגורמים לחוקר ההיסטוריה – אנו בכלל מזניחים את חקר ההיסטוריה כליל – להתאבן מרוב חלחלה. ובכל זאת אמת הדבר, שדוקא בעיתות מצוקה, עוד יותר מאשר בימים רגילים, אנו מאזינים לקולה של יוזפינה. האיומים התלויים מעל ראשינו הופכים אותנו שקטים יותר, צנועים יותר, צייתנים יותר לפקודתה של יוזפינה: בחפץ לב אנו נאספים, בחפץ לב אנו נדחקים זה אל זה, במיוחד כאשר יש הזדמנות שהינה לגמרי שולית לעניין העיקרי שמענה אותנו: זה כאילו שעוד שתינו בחיפזון – כן, החיפזון נחוץ, את זה יוזפינה שוכחת לעתים קרובות מדי – כאילו שעוד שתינו יחד בחיפזון גביע של שמחה לפני המערכה. זו לא כל כך הופעת שירה אלא יותר אסיפת עם, ואמנם אסיפה ששוררת בה דומיה מוחלטת לבד מן הצפצוף הזעיר מלפנים: השעה רצינית מכדי שמישהו ירצה לפטפט אותה.
כמובן שיחסים כאלה אינם יכולים כלל לספק את יוזפינה. למרות אי הנוחות העצבנית, שיוזפינה חשה בגין מעמדה שמעולם לא הובהר לגמרי, בכל זאת, מסונוורת על ידי תודעתה, היא אינה רואה דברים מסוימים, וללא מאמץ רב אפשר להביאה לידי כך שתראה עוד הרבה פחות – שטף מחמאות, במובן זה, כלומר בעצם במובן שימושי כללי, תמיד פועל, - אבל לשיר רק אגב אורחא, באין מבחין, בשוליה של אסיפת עם, למרות שלכשעצמו אין זה כלל דבר של מה בכך, היא בוודאי לא היתה מקריבה לשם כך את שירתה.
אבל היא גם אינה אנוסה לכך, כי אמנותה איננה נותרת באין מבחין. למרות שביסודו של דבר אנו עסוקים בדברים אחרים לגמרי, והדומיה איננה שוררת כליל רק מאהבת השירה, ואחדים אינם נושאים עיניהם כלל אלא תוקעים את פרצופם בפרוות שכניהם, ונדמה שיוזפינה שם למעלה מתאמצת לשוא, בכל זאת – אין להכחיש את הדבר – משהו מצפצופה חודר בהכרח גם אלינו. צפצוף זה שמתרומם, כאשר על כל האחרים נכפית שתיקה, מגיע אל היחיד כמעט כמסר מן העם: צפצופה העדין של יוזפינה באמצע ההכרעות הקשות הינו כמעט כקיומו העלוב של עמנו בתוך מהומת העולם העוין. יוזפינה תובעת לעצמה, אין קול ואין עונה זה תובע לעצמו וסולל לעצמו את הדרך אלינו. ראוי לחשוב על כך: אמן שירה אמיתי, לו נמצא כזה פעם בינינו, בוודאי לא היינו סובלים בזמן שכזה והיינו דוחים פה אחד את טפשותה של הופעה שכזאת. ייתכן שיוזפינה מוגנת מפני ההכרה, שהעובדה שאנו מאזינים לה, הינה ראיה כנגד שירתה. מושג מכך יש לה בהחלט, אחרת מדוע לה להכחיש כה בלהט שאנו מאזינים לה, אבל שוב ושוב היא שרה, ומצפצפת על המושג שיש לה.
אבל גם מבלעדי זאת יש עוד תמיד נחמה עבורה: בכל זאת במידה מסוימת אנו מאזינים לה באמת, כנראה בדומה לאופן שבו מאזינים לאמן שירה: היא מגיעה להישגים, שאמן שירה לשוא ישאף אליהם אצלנו, ושמוענקים דוקא לאמצעיה הבלתי מספיקים לבדם. זה נובע בעיקר מאורח חיינו.
בקרב עמנו איננו יודעים נעורים. בקושי ילדות זעירה. אמנם בקביעות עולות דרישות, שצריך להבטיח לילדים חירות מיוחדת, חסות מיוחדת, את זכותם למעט חוסר דאגה, למעט השתובבות שטותית, למעט שעשוע, בזכות זו צריך להכיר ולסייע להגשמתה. דרישות כאלה עולות וכמעט כולם מצדיקים אותן, אין דבר יותר ראוי להצדקה, אבל גם אין דבר שבמציאות חיינו ניתן פחות להכיר בו. מצדיקים את הדרישות, עושים ניסיונות ברוחן, אבל במהרה הכל שוב כמימים ימימה. הרי חיינו הם כאלה, שילד, ברגע שהוא רק מתרוצץ קצת ויכול להבחין מעט בין ימינו לשמאלו, צריך לדאוג לעצמו בדיוק כמו מבוגר. האיזורים, שבהם אנו אנוסים לחיות מפוזרים משיקולים כלכליים, גדולים מדי, אויבינו רבים מדי, הסכנות האורבות לנו בכל מקום בלתי צפויות מדי – איננו יכולים להרחיק את הילדים ממלחמת הקיום, ואם נעשה זאת, זה עלול להביא את קצם בטרם עת. לנימוקים עצובים אלה מתוסף כמובן גם נימוק נעלה יותר: הפוריות של גזענו. כל דור – וכל דור הוא עתיר נפשות – דוחק את קודמו, לילדים אין זמן להיות ילדים. אולי אצל עמים אחרים מטפלים בילדים בקפידה, אולי שם מקימים לקטנים בתי ספר, אולי שם הילדים, עתיד העם, זורמים מבתי הספר מדי יום ביומו, אבל אלה במשך זמן רב אותם ילדים מדי יום, שיוצאים משם. לנו אין בתי ספר, אבל מעמנו זורמים בפרקי ביניים קצרים ביותר נחילי ילדינו שאי אפשר להתעלם מהם, משרקקים ומצייצים בשמחה, כל עוד אינם יכולים לצפצף, מתהפכים או בכוח הלחץ מתגלגלים הלאה, כל עוד אינם יכולים לרוץ, בהמוניהם המגושמים סוחפים עמהם הכל, כל עוד אינם יכולים לראות, ילדינו! ולא כמו באותם בתי ספר אותם ילדים, לא, תמיד תמיד חדשים, ללא קץ, ללא הפסקה, בקושי מופיע ילד, וכבר איננו עוד ילד, אלא כבר נדחקים מאחוריו פרצופי הילדים החדשים, רבים ומהירים מכדי שאפשר יהיה להבחין ביניהם, ורדרדים מאושר. כמובן, יפה ככל שזה יכול להיות וככל שאחרים מקנאים בנו בצדק על כך, הרי להעניק לילדינו ילדות אמיתית איננו יכולים. ולכך תוצאות לוואי. ילדותיות מסוימת שאיננה כלה ואיננה נעקרת חודרת לעמנו: בסתירה גמורה למיטב שכלנו הפרקטי המובהק, אנו מתנהגים לעתים לגמרי בטיפשות, ודוקא באופן, שבו ילדים מתנהגים בטיפשות, בחוסר היגיון, בבזבזנות, בנדיבות, בקלות דעת, וכל זה לעתים קרובות למען מעט שעשוע. ובעוד ששמחתנו על כך כמובן אי אפשר שיהא לה מלוא כוחה של שמחת ילדים, משהו מזה בוודאי חי בתוכה עדיין. מילדותיות זו של עמנו הרויחה גם יוזפינה מאז ומתמיד.
אבל עמנו איננו רק ילדותי, הוא במידת מה גם מזקין בטרם עת, ילדות וזיקנה פועלים אצלנו אחרת מאצל זולתנו. אין לנו נעורים, הננו מיד מבוגרים, ואז הננו מבוגרים זמן רב מדי, עייפות מסוימת וחוסר תקוה שנובעים מכך מותירים עקבות ניכרים במהותו העקשנית ומלאת התקוה בכללותה של עמנו. מכך נובעת גם אי המוסיקליות שלנו: אנו זקנים מדי למוסיקה, ההתרגשות שבה, התרוממות הרוח שבה, אינה מתאימה לכובד דעתנו, אנו דוחים אותה מותשים, אנו נמשכים חזרה לצפצוף, מעט צפצוף פה ושם, זה הדבר הנכון בשבילנו. מי יודע, אם אין בינינו כשרונות מוסיקליים, אבל לו היו כאלה, אופיים של בני עמם אנוס היה לדכא את התפתחותם. לעומת זאת יכולה יוזפינה לצפצף או לשיר או איך שהיא רוצה לכנות זאת ככל העולה על רוחה, זה לא מפריע לנו, זה מתאים לנו, את זה אנחנו מסוגלים בהחלט לסבול: אם כלולה בכך מוסיקה כלשהי, הרי היא מופחתת במידת האפשר לאפס. מסורת מוסיקלית מסוימת נשמרת, אבל מבלי שזו תכביד עלינו ולו במעט.
אבל יוזפינה מביאה לעם הזה, הנוח כל כך להשפעתה, יותר מכך. בקונצרטים שלה, במיוחד בימים קשים, רק לצעירים ביותר עניין בזמרת בתור שכזו, רק הם צופים בתדהמה כיצד היא מעוה את שפתיה, פולטת את האוויר דרך שיניה הקדמיות החינניות, בהתפעלות מהצלילים שהיא עצמה מפיקה, דועכת, ומנצלת דעיכה זו כדי להלהיב את עצמה לביצוע חדש שהופך פחות ופחות מובן, אבל ההמון עצמו – זה גלוי לעין – מתכנס לתוך עצמו. כאן בהפסקות הדלות בין המערכות חולם העם, כאילו השתחררו לכולם האיברים, הרי זה כאילו הותר סופסוף לחסרי המנוח להתפשט ולהתמתח במיטת העם הגדולה החמה כאוות נפשם. ובחלומות אלה נשמע פה ושם צפצופה של יוזפינה: לדבריה נוזל כטל, לדברינו עורף כמטר, אבל בכל מקרה הוא נמצא כאן במקומו, כפי שאיננו יכול להיות בשום מקום אחר, כפי שמוסיקה בקושי מצאה אי פעם את המבט המצפה לה. משהו מהילדות הקצרה העלובה יש בזה, משהו מן האושר האבוד שלא יימצא עוד, אבל גם משהו מחיי היומיום הפעילים, משמחת החיים הקטנה, הבלתי נתפסת ובכל זאת קיימת ואי אפשר להצמיתה. וכל זה באמת איננו נאמר בצלילים רמים אלא בקלות, בלחש, בחמימות, לעתים בצרידות קלה. כמובן שזהו צפצוף. הכיצד לא? צפצוף הוא שפת עמנו. אחדים מצפצפים כל ימי חייהם ואינם יודעים זאת, אבל כאן משתחרר הצפצוף מכבלי חיי היומיום ומשחרר גם אותנו לזמן קצר. כמובן שלא רצינו להחמיץ הופעות אלה.
אבל מכאן ועד לטענתה של יוזפינה, שהיא מעניקה לנו בזמנים שכאלה כוחות חדשים וכו' וכו' עוד ארוכה הדרך. כמובן לאנשים רגילים, לא לחנפני יוזפינה."כיצד יכול היה להיות אחרת" – הם אומרים בחוצפה תמימה בהחלט – "כיצד היה אפשר להסביר אחרת את הנהירה הגדולה, בפרט בסכנה דחופה בלתי אמצעית, שכמה פעמים כבר אפילו מנעה הגנה מספקת בזמן הנכון בדיוק מפני סכנה זו." ובכן, המשפט האחרון הוא למרבה הצער נכון, אבל לא עליו תהא תפארתה של יוזפינה, במיוחד כאשר מוסיפים לכך, שכאשר אסיפות אלה פוזרו באופן בלתי צפוי על ידי האויב, וכמה משלנו נאלצו למסור את נפשם תוך כדי כך, יוזפינה, שהיתה אשמה בכל, כן, אולי צפצופה משך את האויב, תמיד היתה במקום הבטוח ביותר ובחסות בני לוויתה מהר וחרש הסתלקה ראשונה. אבל גם את זה יודעים בעצם כולם, ובכל זאת הם שוב נוהרים, כאשר יוזפינה מתרוממת לשיר בפעם הבאה היכן שהוא, מתישהו, כאוות נפשה. מכאן אפשר להסיק, שיוזפינה כמעט עומדת מחוץ לחוק, שהיא רשאית לעשות כחפצה, אפילו כאשר זה מסכן את הכלל, ושהכל נסלח לה. לו היה הדבר כך, אזי היו גם תביעותיה של יוזפינה לגמרי מובנות, כן, אפשר היה לחשוב כביכול שבחירות הזו שהעם מעניק לה, במתנה יוצאת דופן זו שאינה מוענקת לאיש מלבדה ונוגדת בעצם את החוקים, אפשר היה לראות הודאה בכך שהעם איננו מבין את יוזפינה, כפי שהיא טוענת, שהוא משתאה חסר אונים על אמנותה, חש את עצמו בלתי ראוי לה, שואף לאזן את הצער שנגרם ליוזפינה באמצעות מעשה ממש נואש, ושכפי שאמנותה היא מעבר ליכולת תפיסתו, כך גם אישיותה ומשאלותיה הינם מעבר לכוח סמכותו. ובכן, זה כלל וכלל איננו נכון. אולי כפרטים נכנע העם מהר מדי ליוזפינה, אבל כשם שאיננו נכנע ללא תנאי לפני איש, הרי גם לפניה לא.
כבר מזמן, אולי כבר מראשית הקריירה האמנותית שלה, נאבקת יוזפינה על כך, שבהתחשב בשירתה היא תהיה פטורה מכל עבודה: שאת הדאגה לפת לחמה ולכל מה שקשור מלבד זאת במלחמת הקיום שלנו, צריכים להסיר ממנה ולגלגל אותה – כנראה – על העם ככלל. הממהרים להתלהב – ישנם גם כאלה – יכלו כבר להסיק רק מייחודה של תביעה זו, מהלך הרוח, שמסוגל להגות תביעה כזו, על צדקתה הפנימית. אבל עמנו מסיק מסקנות אחרות, ודוחה את תביעתה בשלוה. הוא גם לא מתאמץ יותר מדי לסתור את נימוקי הבקשה. יוזפינה רומזת למשל שהמאמץ בעבודה מזיק לקולה, שלמרות שהמאמץ בעבודה הוא מועט בהשוואה למאמץ בשירה, ושאמנם היא נותנת לעצמה את האפשרות לנוח לאחר שירתה מנוחה מספקת ולהתחזק לקראת שירה חדשה, היא נאלצת להתיש את עצמה כליל בכך ולמרות זאת לעולם לא תוכל בנסיבות אלה להגיע לביצוע המיטבי שלה. העם מאזין לה ומתעלם מכך. העם הזה שכל כך קל לגעת ללבו, לפעמים אי אפשר לגעת ללבו כלל. הדחייה היא לפעמים כה קשה, שאפילו יוזפינה נרתעת, נדמה כאילו היא מוותרת, היא עובדת כהלכה, שרה כמיטב יכולתה, אבל כל זה רק לזמן מה, ואז היא שוב יוצאת למאבקה בכוחות מחודשים – נראה שלכך יש לה כוחות רבים ללא הגבלה.
כעת ברור הדבר, שיוזפינה בעצם איננה שואפת למה שהיא דורשת מילולית. היא נבונה, היא איננה נרתעת מן העבודה, כפי שאכן רתיעה מעבודה בכלל איננה מוכרת אצלנו, וגם לאחר היענות לתביעתה היא בוודאי לא היתה חיה אחרת מאשר קודם לכן, העבודה כלל איננה עומדת בדרכה של שירתה, ואמנם גם השירה לא היתה נהיית יפה יותר – מה שהיא שואפת אליו הוא הכרה פומבית, חד משמעית, בת קיימא, שעולה בהרבה על כל מה שמוכר עד כה, באמנותה. אך בעוד שכמעט כל הדברים האחרים נראים בהישג ידה, דבר זה נמנע ממנה בעקשנות. אולי היתה צריכה להפנות כבר מלכתחילה את המתקפה לכיוון אחר, אולי כעת היא מבינה בעצמה את הטעות, אבל כעת אינה יכולה כבר לסגת, נסיגה פירושה להיות בלתי נאמנה לעצמה, כעת היא כבר חייבת לעמוד או ליפול על תביעתה.
לו היו לה באמת אויבים, כפי שהיא אומרת, הם יכלו לצפות משועשעים במאבק הזה, מבלי לנקוף אצבע בעצמם. אבל אין לה שום אויבים, ואפילו כאשר פה ושם יש למישהו טענות נגדה, המאבק הזה אינו משעשע איש. אינו משעשע כבר משום כך, שהעם מתגלה כאן בגישתו השיפוטית הקרה, שכמותה רואים אצלנו בדרך כלל רק לעתים מאד רחוקות. ואם מישהו רוצה להצדיק גישה זו במקרה זה, הרי רק המחשבה, שהעם יכול לנהוג פעם בדומה לכך כנגדו, מוציאה מכלל חשבון כל שמחה. הרי מדובר כאן באותה מידה גם בדחייה, בדומה לכך שמדובר בתביעה, לא בעניין עצמו, אלא בכך, שהעם מסוגל לאטום את עצמו באופן שכזה נגד אחד מבניו, ואפילו יותר מכפי שהוא לרוב דואג שפל-רוח, באורח אבהי ויותר מאבהי, לאותו בן עצמו.
הבה נעמיד במקום העם את היחיד: אפשר היה להאמין שהאיש במשך כל הזמן ויתר ליוזפינה תוך כדי שאיפה בוערת מתמשכת לשים קץ לוותרנות, שהוא ויתר ויתורים כה רבים ועל אנושיים מתוך אמונה מוצקה, שלמרות זאת יימצא לויתור הגבול הנכון. כן, הוא ויתר יותר משהיה נחוץ, רק כדי להאיץ את העניין, רק כדי לפנק את יוזפינה ולהניעה כל העת למשאלות נוספות, עד שאז היא העלתה בעצם את הדרישה האחרונה: אז הוא כמובן, מאחר שזמן רב התכונן לכך, תיכנן במהרה את הדחייה הסופית. אבל ברור שלא כך התנהלו הדברים. העם איננו זקוק למעשי עורמה כאלה, מלבד זאת הערצתו ליוזפינה כנה ומוכחת ותביעתה של יוזפינה היא אמנם כה חזקה עד שכל ילד תמים יכול היה לנבא את תוצאתה: למרות זאת יכול להיות שבתפיסתה של יוזפינה את העניין, מילאו תפקיד גם השערות כאלה והוסיפו מרירות לצערה של הנדחית.
אבל גם אם היו לה השערות כאלה, היא לא הניחה להן להרתיעה מן המאבק. בזמן האחרון המאבק אפילו הוחרף: אם עד כה היא ניהלה אותו רק במלים, כעת היא החלה לנקוט באמצעים אחרים, שלדעתה יעילים יותר, ולדעתנו מסוכנים יותר לה עצמה.
אחדים מאמינים שיוזפינה דוחקת כל כך כי היא מרגישה שהיא מזדקנת, הקול מגלה חולשות, ונראה לה לכן שזו ההזדמנות האחרונה לנהל את הקרב האחרון על ההכרה בה. אני אינני מאמין בכך. יוזפינה לא היתה יוזפינה, לו היתה זו אמת. עבורה אין כל הזדקנות וכל חולשות של קולה. כאשר היא דורשת דבר מה, היא מגיעה לכך לא עקב נסיבות חיצוניות, אלא מתוך עקביות פנימית. היא שולחת יד לזר הגבוה ביותר, לא מפני שכרגע הוא תלוי נמוך יותר, אלא מפני שהוא הגבוה ביותר: לו היה הדבר בכוחה, היא היתה תולה אותו עוד יותר גבוה.
זלזול זה בקשיים חיצוניים אמנם איננו מונע ממנה לנקוט באמצעים המגונים ביותר. זכותה עומדת לה מעל לכל ספק: מה שחשוב הוא, איך היא משיגה אותה: במיוחד מכיוון שבעולם הזה, כפי שהיא מתארת לעצמה, דוקא האמצעים הראויים אנוסים להידחות. אולי אפילו משום כך היא העתיקה את המאבק על זכותה מתחום השירה לתחום אחר, פחות יקר לה. בני לוויתה הפיצו טענות מצדה, שעל פיהן היא בהחלט מרגישה את עצמה כשירה, לשיר כך, שלעם על כל שכבותיו, עד האופוזיציה הנסתרת ביותר, יהא סיפוק אמיתי, סיפוק אמיתי לא מבחינת העם, שאכן טוען, שהוא חש מאז ומתמיד בשירתה של יוזפינה, אלא סיפוק מבחינת דרישתה של יוזפינה. אבל, היא מוסיפה לכך, מכיוון שאיננה מסוגלת לזייף את הגבוה ולהחניף לנמוך, זה חייב להישאר כפי שהוא. אבל זה אחרת במאבקה לפטור מעבודה, אמנם גם זה מאבק על שירתה, אבל כאן היא איננה נאבקת באופן בלתי אמצעי בנשק היקר של השירה, כל אמצעי שהיא נוקטת הוא טוב דיו לכך.
כך למשל פשטה השמועה שיוזפינה מתכוונת, אם לא ייכנעו לה, לקצר את הקולורטורות (סלסולים, לרוב בשירה אופראית). אינני יודע דבר על קולורטורות, מעולם לא הבחנתי בשירתה באיזושהי קולורטורה, אבל יוזפינה רוצה לקצר את הקולורטורות, לפי שעה לא לבטל אותן, אלא רק לקצר. לכאורה היא מימשה את איומה, אבל מבחינתי לא הורגש שום הבדל לעומת הופעותיה הקודמות. העם בכללו האזין כתמיד, מבלי לומר מלה לגבי הקולורטורות, וגם הטיפול בתביעתה של יוזפינה לא השתנה כלל. מלבד זאת יש ליוזפינה לפעמים, כמו במראֶהָ, גם במחשבתה, משהו באמת חינני. כך למשל לאחר אותה הופעה, כביכול היתה החלטתה בנוגע לקולורטורות קשה מדי או פתאומית מדי עבור העם, הבהירה שלהבא היא בכל זאת שוב תשיר במלואן את הקולורטורות. אבל לאחר הקונצרט הבא היא שוב נמלכה בדעתה, כעת סופית בא הקץ על הקולורטורות הגדולות, והן לא תוכלנה עוד לשוב בטרם החלטה לטובת יוזפינה. כעת, העם שומע את כל ההסברים האלה, החלטות ושינויי החלטות אַיִּן, כפי שמבוגר שקוע במחשבות שומע פטפוטי ילד, שוחר טוב ביסודו, אבל בלתי מושג.
אבל יוזפינה איננה מוותרת. כך למשל היא טענה לאחרונה, שהעבודה גרמה לה לפציעה ברגל, שמקשה עליה את העמידה בשעת השירה: אבל מכיוון שהיא יכולה לשיר רק בעמידה, היא נאלצת כעת לקצר אפילו את השירה. למרות שהיא צולעת ומניחה לבני לוויתה לתמוך בה, איש אינו מאמין בפציעה אמיתית. אפילו בהתחשב ברגישות המיוחדת של גופה הזעיר, הרי אנו עם עובד וגם יוזפינה היא בת עמנו: לו רצינו לצלוע בגלל כל שריטה בעור, כלל לא היה עמנו חדל מלצלוע. אבל ככל שמובילים אותה כפיסחת, וככל שהיא מראה את עצמה לעתים קרובות יותר מהרגיל במצב מצער זה, העם מאזין לשירתה אסיר תודה ומוקסם כמקודם לכן, אבל עקב הקיצור איננו מרעיש עולמות.
מכיוון שאיננה יכולה לצלוע בלי סוף, היא ממציאה משהו אחר: היא מתלוננת על עייפות, מורת רוח, חולשה. כעת יש לנו חוץ מקונצרט גם הצגה. אנו רואים מאחורי יוזפינה את בני לוויתה, איך הם מבקשים ומשביעים אותה לשיר. היא רצתה בחפץ לב, אבל היא לא יכולה. מנחמים אותה, מחניפים לה, כמעט נושאים אותה על כפיים למקום שכבר נבחר קודם לכן, שבו היא אמורה לשיר. לבסוף היא נכנעת בדמעות שפשרן סתום, אבל כאשר היא רוצה להתחיל לשיר על פי רצונה האחרון בבירור, נטולת ברק, זרועותיה אינן נפרשות כתמיד, אלא משתלשלות מטה מן הגוף חסרות חיים, ומתקבל הרושם, שאולי הן מעט קצרות מדי – ככל שהיא רוצה לפצוח בשיר, כעת, זה שוב איננו מצליח, תזוזה בלתי רצונית של הראש מלמדת על כך, והיא צונחת לנגד עינינו. אמנם אז היא מתרוממת שוב ושרה, נדמה לי, לא מאד שונה מתמיד, אולי אם יש למישהו אוזן לניואנסים דקים, הוא שומע התרגשות יוצאת דופן, שהיא רק לטובת העניין. ובסוף היא אפילו פחות עייפה מקודם, בהליכה יציבה, עד כמה שאפשר לכנות כך את טיפופה החרישי, היא מתרחקת, דוחה כל סיוע מצד בני לוויתה ובוחנת במבטים קרים את ההמון המפנה לה ביראת כבוד את הדרך.
כך זה היה לאחרונה. אבל החדשות האחרונות הן, שבזמן שציפו לשירתה, היא נעלמה. לא רק בני לוויתה חיפשוה, רבים התייצבו למשימת החיפוש, אבל לשוא: יוזפינה נעלמה, היא אינה רוצה לשיר, היא אינה רוצה אפילו שיבקשוה לשיר, הפעם היא נטשה אותנו לגמרי.
מוזר כמה טעתה בחשבון, החכמה, כה טעתה, שאפשר היה להאמין, שלא עשתה חשבון כלל, אלא רק נדחפה הלאה בידי גורלה, שבעולמנו שלנו יכול להיות רק מאד עצוב. בעצמה היא מנעה מעצמה את השירה, בעצמה החריבה את הכוח, שקנתה לה על הנפשות. איך בכלל יכלה לקנות לה כוח זה, כאשר היא מכירה כה מעט נפשות אלה. היא מסתתרת ואיננה שרה, אבל העם, שליו, ללא אכזבה גלויה לעין, יהיר, המון בטוח בעצמו, שרשמית, גם אם מראית העין אומרת את ההיפך, יכול רק לתת מתנות, לעולם לא לקבלן, גם לא מיוזפינה, עַם זה ממשיך את דרכו הלאה.
אבל עם יוזפינה הדברים חייבים היו להידרדר. במהרה תגיע העת, כאשר צפצופה האחרון יישמע וישתתק. היא אפיזודה קטנה בהיסטוריה הנצחית של עמנו, והעם יתגבר על האבידה. אבל קל לא יהיה לנו: כיצד תתאפשרנה האספות בדומיה מוחלטת? בעצם, האם לא היו דוממות גם עם יוזפינה? האם צפצופה האמיתי קולני וחי יותר מכפי שיהא הזיכרון אודותיו? האם היה בעצם עוד בחייה יותר מזיכרון בלבד? האם העם בחכמתו לא הציב את שירתה של יוזפינה גבוה כל כך , גם מפני שבאופן זה לא תאבד?
ייתכן איפוא שלא נחסר הרבה, אבל יוזפינה, נושעת מצרת העולם, שלפי דעתה מזומנת לנבחרים, תאבד עצמה בשמחה בין אינספור גיבורי עמנו, ובמהרה, מכיוון שאיננו עוסקים בהיסטוריה, תישכח בישועה הנעלה כמו כל אחיה.
סוף
על "יוזפינה הזמרת או עם העכברים"
האמנים שקפקא עוסק בהם בסיפוריו הם אמנים מבצעים, ולא אמנים יוצרים: אמנותם היא אמנות ההופעה בציבור. הם אינם מותירים אחריהם יצירה מוחשית, אלא אך ורק את זיכרון אמנותם, שאנוסה למות עמהם – כשיישכח זיכרם, לא ייוותר מאמנותם דבר. מות האמן הוא מות אמנותו, שהביאה עליו את המות – האמנות ממיתה את האמן, ובכך היא ממיתה אף את עצמה. (בהקשרה של התפיסה הקפקאית אין מקום לדון באפשרות השיעתוק של האמנות המבצעת, שכן תפיסת השיעתוק של ולטר בנימין, מעריץ גדול של קפקא, רחוקה בתכלית מעולמו של קפקא, הכותב ומעתיק בכתב יד. מבחינתו של קפקא האמנות המבצעת היא חד פעמית וחולפת, ולא נותר ממנה אלא זיכרון בלבד, וגם הוא מוגבל.)
האם בכך טמונה חידת בקשותיו של קפקא לשרוף את יצירתו, בקשות שעוררו דיון כה מרובה בעולם הספרות והמחקר גם יחד? האם הבקשה להמית את היצירה היא בקשה להציל את החיים חלף קורבנה של היצירה, שכמו קורבן עולה יש לשורפה עד תום? או שהיא בקשה להפוך את האמנות היוצרת לאמנות מבצעת, זו שאין לה קיום לאחר מות האמן, זו שרק האמן בחייו יכול לשכללה לכלל שלמות, שלמות שהשגתה דורשת פרידה מן החיים?
"מכס היקר מכל, בקשתי האחרונה: את כל מה שנמצא בעזבוני, (כלומר בארון הספרים, בארון הכביסה, בשולחן הכתיבה, בבית ובמשרד, או בכל מקום אחר שיכול היה להתמקם בו ולהתגלות לעיניך) ביומנים, כתבי יד, מכתבים, של זרים ושלי, חתום וכן הלאה, לשרוף עד כלות מבלי לקרוא, כמו גם כל דבר כתוב או מצויר שאתה או זולתך, שעליך לבקשו זאת בשמי, מחזיקים ברשותכם. מכתבים שלא ירצו למסור לך, עליהם לפחות להתחייב לשרוף בעצמם.
שלך, פרנץ קפקא."
ובתוך הפתק הנורא הקריצה הקפקאית – "בארון הכביסה", הקריצה שאומרת – כל זה איננו אלא הלצה קטנה, הלצה קטנה על מותי הבלתי נמנע. האם פחד קפקא מן "החיים שאחרי המות", מהיוותרותה של היצירה לאחר מות מחברה, באין לו שליטה עליה? האם חוה קפקא את הספרות כאמנות מבצעת, שאין לה קיום בלא יוצרה, שהיוצר הוא חלק הכרחי ממנה והמפתח להבנתה, כמו שירתה של יוזפינה הזמרת, שלהבנת אמנות השירה שלה אין די לשומעה אלא צריך גם לראותה? ואולי באמת גוועה אמנותו של קפקא כפי שהתכוון לבצעה במותו, כאשר נותרנו לקרוא את סיפוריו בלבד, ואיננו יכולים עוד להקשיב לקולו המקריא אותם, כפי שאהב להקריא אותם לחבריו בקולו שלו? האם הקושי העצום לרדת לעומקם של הסיפורים נעוץ בחוסר יכולתנו לשמוע את הסופר מקריא אותם בקולו? עלינו לפחות להרהר בכך, שבמותו של קפקא הפסדנו במובן מסוים את אמנותו כאמן מבצע, כמשורר המקריא או מזמר את שירתו. ומצד שני: האם כל מי שהאזינו לפרנץ קפקא מקריא את סיפוריו הבינו אותם כהלכה? ולפיכך, האם הלעג לעמידתה היהירה של יוזפינה המצפצפת מבטא הסתייגות מיוהרתו של האמן, המדמה שהוא שר בעודנו מצפצף, או מצר על מוגבלותו, שהיא ספק מוגבלותו של האמן לממש את יומרתו האמנותית, ספק מוגבלותו של הציבור להבין את אמנותו – דומה שקפקא נמצא בשני קטביה של הקשת העצובה הזאת, הוא המספר על יוזפינה הזמרת והוא יוזפינה הזמרת, בת לעם העכברים היהודי, שאמנותם הלאומית היא לצפצף. בעצם לצייץ.
כמו הסיפור "אמן רעב" שבנוי כולו על הטיות של השורש Hunger, רעב, בנוי סיפורה של יוזפינה הזמרת על השורש Pfeifen, שפירושו לצייץ, לצפצף, לשרוק. קפקא משחק במשמעויותיהם השונות של הפעלים האלה. בעוד שההומור של קפקא, הסרקסטי בעיקרו, בסיפורו "אמן רעב", מתבסס על המופרכות של תיאור הרעב כפעולה רצונית מבחירה, כמיזם עסקי, ובעיקר כסוג של אמנות, מתבסס ההומור ב"יוזפינה הזמרת או עם העכברים", שהוא אכן הסיפור המצחיק ביותר בקובץ, המצחיק באמת, על משחקי המשמעויות הללו של הפועל Pfeifen, ועל הפער בין משמעויות מינוריות אלה לבין המלים המז'וריות "שירה", "מוסיקה" ו"אמנות". התרגום המדויק ביותר מבחינת כוונתו של קפקא בסיפור הוא "ציוץ", שכן הקול בסיפור הוא קולם של העכברים, וקול זה הוא קול ציוץ, וכך ביקשתי לתרגם תחילה, אך חזרתי בי ותירגמתי "צפצוף", משום שכמה ממשחקי המשמעויות המבדחים בסיפור מבוססים על משמעויותיו השונות של "צפצוף", וכדי שלא להחמיצם העדפתי לבסוף שיוזפינה תצפצף, וקול הצפצוף קרוב דיו לקול ציוצם של עכברים. לא נראה לי נכון לתרגם את הפועל Pfeifen בסיפור זה לשורש שרק, למרות שלפחות במקום אחד בסיפור מדובר בבירור בשריקה של אדם, שריקתו של עובד האדמה, שבשל השימוש באותו פועל עצמו Pfeifen, היא מושווית השוואה אירונית לציוץ העכברים, אבל הקולות השליטים הינם קולות הציוץ והצפצוף של עם העכברים, ואלה הקולות שיוחסו בימיו של קפקא לדיבור בניב היהודי שכונה בעגה הגרמנית Mauscheln, מלה שהאטימולוגיה המקובלת שלה היא הפיכתו לפועל של השם היהודי "משה" במבטא אשכנזי, "מוישעלן" – לדבר גרמנית כיהודי, לדבר יידיש-דויטש, ועם הזמן גם "לגנוב" או "לעשות עסקים מפוקפקים". צלילה של מלה זו קרוב לצליל המלה Maus "עכבר", או יותר מכך לצליל המלה Maeuschen, "עכברון", או הפועל mausen שפירושו ללכוד עכברים אך גם "לגנוב", שבכך התאחדה משמעותו עם המשמעות שרכש הפועל "מוישעלן", והרי היהודי כמו יהודה איש קריות הוא גנב במסתרים, ולפיכך היהודי הוא עכבר, עכברון, עכבר במנהגו ועכבר בדיבורו, וגם שירתו איננה אלא ציוצו או צפצופו של עכבר, וגאוותה של יוזפינה, שהיא אולי גירסתו הנשית של יוזף ק., רק מגחיכה עוד יותר את הצפצוף היהודי המגוחך הזה, שהוא נלעג כשם שהוא מכמיר לב.
בכל הסיפורים בקובץ נמצא קפקא בעמדה כפולה: הוא המספר המתבונן באמן ומגחיך את האמן, והוא האמן המגחך על עצמו, אך נדמה שבסיפורה של העכברית המזמרת-מצפצפת היהודיה יוזפינה מגיע הפיצול הזה לשיאו הרגשי וגם לשיא תחכומו: קפקא מזדהה עם הסטריאוטיפ האנטישמי המגחיך את היהודי בכלל ואת האמן היהודי שכל מעריציו יהודים בפרט, ובו זמנית הוא לועג לדימוי האנטישמי ומגחיך אותו. העכברים היהודים הבלתי מוסיקליים מופיעים כאן בדמות שמציירים להם ריכרד וגנר ודומיו, הם אינם מבינים את המוסיקה הנעלה, והם מוכנים להריע לאמן כל עוד אין הדבר עולה להם בכסף. יש כאן כמובן קו משותף ליחס הציבור ליוזפינה וליחסו לאמן הרעב – בשני המקרים מסרב הציבור כציבור לספק לאמן פת לחם, אבל במקרה של יוזפינה הזמרת הציבור דוקא דואג לה וחומל עליה, חמלה שהסירוב לפרנסה מגחיך במידה ידועה.
בחיבורו "היהדות במוסיקה" כתב וגנר:
"כזר בתכלית ובלתי נעים נשמע לאוזננו תחילה צלילו השורקני, הצורמני, הזמזמני והשבור של אורח הדיבור היהודי: שימוש כלל לא אופייני בלשוננו הלאומית ועיוות שרירותי של המלים והמבנים הלשוניים נותן לצלילים אלה אופי של פטפוט מבולבל ובלתי-נסבל, שבעת שמיעתו מתעכבת תשומת לבנו בעל כורחנו, יותר על האיך הדוחה הזה של הדיבור היהודי, מאשר על המה שכלול בו...
אם אנו שומעים יהודי מדבר, אנו נפגעים באופן בלתי מודע מהעדר כל ביטוי אנושי טהור בדיבורו: שיוויון הנפש הקר של "מי האפסיים" האופייניים שבו, מוגבר עקב העדר כל גורם שמעורר תשוקה נעלה יותר, המלהיטה את הלב... לעולם אין היהודי מתרגש בהחלפת רגשות משותפת עמנו, אלא נגדנו, רק מתוך עניין אנוכי לגמרי של התפארותו או יתרונו, מה שנותן להתרגשות זו, עקב הביטוי המעוות של אופן דיבורו בכלל, תמיד אופי מגוחך, ויכול לעורר בנו הכל, רק לא אהדה, לעניינו של הדובר."
מכאן הסיק וגנר בהמשך דבריו את אי כשירותו של היהודי לשירה, Gesang, שהרי השירה הינה דיבור שמתחולל מתוך תשוקה:
"אם טבעו של אורח הדיבור היהודי כמוסבר כאן הופך אותו לכמעט בלתי כשיר לביטוי אמנותי של רגשותיו והשקפותיו באמצעות הדיבור, הרי יכולתו לביטוי כזה באמצעות השירה הינה אפשרית במידה עוד פחותה בהרבה. הרי השירה הינה דיבור שמקורו בתשוקה הנעלה יותר: המוסיקה הינה לשון התשוקה. אם היהודי מגביר את אורח דיבורו, שבו הוא יכול להניח לנו להכירו רק בתשוקה מעוררת גיחוך, אבל לעולם לא בתשוקה סימפטית נוגעת ללב, עד כדי שירה, אזי הוא הופך עבורנו על ידי כך לבלתי נסבל. כל מה שדחה אותנו בהופעתו החיצונית ובדיבורו, פועל עלינו להבריחנו משירתו, כל עוד איננו מרותקים לתופעה זו מחמת גיחוכה הגמור. מאד טבעי שבשירה, בהיותה הביטוי החיוני ביותר והאמיתי ביותר לאין עוררין של המהות הרגשית של אישיותנו, מגיע ייחודו הדוחה של הטבע היהודי לשיאו... "
בהגדרתו את השירה היהודית כמופע-על של הדיבור היהודי, ולפיכך כדוחה ומגוחכת, הציב וגנר את שני עמודי התווך של יחסו לאמנות היהודית, כפי שתיאר אותם תיאודור אדורנו: הגועל והלעג, שבאמצעותם נשלל טבעו האנושי של הדיבור היהודי בד בבד עם שלילת אנושיותו של היהודי עצמו.
קפקא מתמודד עם שלילתו של וגנר את אופיו האנושי של הדיבור היהודי באמצעות הגזמה אירונית: הוא אכן מציג את היהודים כחיות המשמיעות קולות חייתיים: אכן אין זו שירה, אומר קפקא, זהו אינו Gesang, זהו בעצם צפצוף, Pfeifen, או שרקוק Zischen, פועל נוסף שמתאר את צליל קולם של העכברים בסיפור, שכך בין השאר תיאר וגנר את צליל הדיבור היהודי: zischend, שורקני. אכן סגולתנו הלאומית היא סגולת הצפצוף, וכולנו מצפצפים, אנו הננו עם העכברים, ולשירה אין סיכוי אצלנו אלא לצפצוף בלבד. אבל לחיות היהודיות שלו מחזיר קפקא את האנושיות שוגנר נטל מהן: אלה חיות אנושיות לגמרי שבהחלט מעוררות בנו אהדה לעניינו של הדובר.
אך קפקא איננו מסתפק בנשק האירוניה והופך את הקערה על פיה: בעוד וגנר מדבר על "פיזור הנפש המחוצף ושיוויון הנפש של קהילה יהודית בשעת ניהול עבודת האל המוסיקלית בבית הכנסת", הרי אצל קפקא הקהל היהודי המקשיב ליוזפינה "מאזין בחום, גוף אל גוף, ומתירא לנשום". גיבור סיפורו של קפקא הוא בעצם עם העכברים היהודי, זה שלדברי וגנר איננו מוכשר לדיבור, למוסיקה, לשירה או ליצירה מקורית בכלל, ובראש וראשונה איננו מוכשר לחיות. כך בין השאר וגנר:
"כל הציויליזציה והאמנות האירופית שלנו נותרה עבור היהודי שפה זרה: מאחר שכמו בלימודה, לא היה לו כל חלק גם בהתפתחותה, אלא האומלל חסר הבית לכל היותר צפה בה בקרירות, אפילו בעוינות. בשפה זו, באמנות זו, יכול היהודי רק לחקות את הדיבור, לחקות את האמנות, לא באמת לשורר בדיבורו או ליצור יצירה אמנותית."
קפקא איננו מתווכח עם וגנר על תיאורו את האמנות היהודית: הוא אכן "מחקה" את וגנר באמצו את תיאור היהודים כחיות, ומגחיך את האנטישמיות דרך תיאורו את הקהל היהודי ואת חייו מנקודת מבטו של האמן כחיות אנושיות יותר מבני האדם הסובבים אותן, תוך שהוא יוצר למרבה האירוניה את אחת היצירות הספרותיות המקוריות ביותר בלשון הגרמנית ובספרות העולמית בכלל.
כסיפור המגחיך את האנטישמיות על ידי אימוץ הסטריאוטיפים שלה, ובמיוחד השוואת היהודים לחיות מבוזות וגזילת אנושיותם, קרוב "יוזפינה הזמרת" ברוחו ל"דו"ח לאקדמיה", שם מופיע היהודי בדמות קוף שאימץ זהות אנושית, שמתגלה בסיפור כשוות-ערך לזהותו של אירופי ממוצע, והפך לאמן מופעים, אך משמר כמה מתכונותיו הקופיות, כלומר תכונותיו היהודיות, שדי בהן כדי שהסביבה תמשיך לראות בו קוף. כיום, מתוך מודעות לשימוש הנאצי בדימויי היהודים כחיות, ולתפקיד המרכזי שמילאה דה הומניזציה זו ברצח העם היהודי, קשה לקרוא את הסאטירות של קפקא על השיח האנטישמי הרואה ביהודים חיות מבלי להצטמרר, ובכך העניקה ההיסטוריה לסיפוריו אלה של קפקא, כמו לכל יצירתו, משמעות נוראה ומרחיקת לכת, שבוודאי לא יכול היה לחזותה בעת שכתב אותם. "קופיותכם, רבותיי, במידה שיש מאחוריכם דבר מה מסוג זה, אינה יכולה להיות רחוקה מכם מכפי שקופיותי רחוקה ממני" אומר קפקא מפיו של הקוף היהודי פטר האדום, אשר "באמצעות מאמץ שלא היה עד כה שני לו עלי אדמות, השגתי השכלה ממוצעת של אירופאי. זה אולי לא כלום לכשעצמו, אבל זה בכל זאת משהו, באשר זה הוציאני מהכלוב וסיפק לי מוצא מיוחד זה, מוצא אנושי זה."
הווית האמן מתלכדת עם יהדותו, שמסבירה את היותו נלעג, כלוא ומוצג לראוה. סבלו של האמן מתלכד כאן עם סבלו של היהודי: שניהם זרים לחברה, מורחקים ממנה, עבדים לגורלם, חסרי אונים. אין להם מנוס אלא להציג את סבלם לראוה, אין להם קיום אלא כבדרנים, האמן והיהודי, שניהם אינם אלא קופים. לדידו של וגנר היהודים הם קופים משום שאין היהודי מוכשר לחיים וליצירה אלא לחיקוי נלעג בלבד, אמנותו של היהודי לדידו של וגנר איננה אלא Nachaffen, חיקוי קופי של אמנותם של הלא יהודים:
"שום אמנות אינה תובעת לעצמה את היכולת לדבר מבלי לומר דבר מה ממשי באופן מוצלח יותר מן המוסיקה, כי בה הגאונות הגדולה ביותר כבר אמרה את מה שהיה לומר בה כאמנות מיוחדת אבסולוטית. לאחר שהדבר כבר נאמר, אפשר רק לחזור ולקשקש בה, ואמנם בדיוק באופן המטריד והמאכזב, בדומה לתוכים המחקים מלים ודיבור אנושיים, אבל ללא המבע והרגישות האמיתיים, כפי שעושות זאת ציפורים טיפשות אלו. אפשר להבחין בלשון הקוף אחרי בן-אדם הזו של המוסיקאים היהודים שלנו רק בתכונה מיוחדת אחת, והרי זוהי תכונתו של הדיבור היהודי בכללו, שתיארנו לעיל ביתר פירוט."
אבל לדידו של קפקא היהודים הם קופים משום שאין להם מוצא, אלא להיות מוצגים לראוה כקופים וכמקור שעשועים, להפוך את סבלם למקור שעשועיהם של אחרים. גורל היהודי וגורל האמן חד הם.
בשורש דימויו של היהודי כבדרן בעל כורחו שאיננו אלא קורבן התעללות כחיה בשבי, עומדת המסורת האנטישמית של ריקוד "מה יפית" כפי שהיא משתקפת גם בספרות היהודית, וכמובן בספרות הגרמנית, כשהדוגמה המובהקת לכך היא סיפורם של האחים גרים "היהודי בקוצים", כאשר היהודי המרקד בעל כורחו, בדומה לאמן הרעב, איננו מעורר התפעלות, אלא תערובת של לעג וגועל. כאמור לעיל, תערובת זו של לעג וגועל היא מרכיב מרכזי בתיאורו של וגנר את האמן היהודי, ששירתו עוד פחות נסבלת מדיבורו.
אדורנו עומד על כך שההומור אצל וגנר, כמו אצל האחים גרים, מכסה על השרירותיות של ההתעללות ביהודי והופך אותה ממזעזעת למשעשעת בעבור הקהל. זהו הומור שיוצר אצל הקהל התנכרות לקורבן ההתעללות והזדהות עם המתעלל. קפקא, בניגוד לווגנר, משתמש בהומור כדי ליצור הזדהות עם הקורבן. אם וגנר הופך את הדיבור היהודי להמולה חייתית נטולת פשר, קפקא הופך את ציוציהן, נהמותיהן ויפחותיהן של החיות לדיבור אנושי.
הטיפול הספרותי של קפקא באנטישמיות הווגנרית ב"יוזפינה הזמרת או עם העכברים", כמו גם ב"דו"ח לאקדמיה", פותח באימוץ אירוני של הסטריאוטיפ האנטישמי, ומתוכו הוא מספר סיפור שלעגו מהול בחמלה וצער, וגועל אין בו כלל. לכל היותר מעוררת יוזפינה רחמים. המהלך הספרותי הקפקאי של גלגול היהודי בחיה מבוזה על פי הסטריאוטיפ האנטישמי, לכאן שייך כמובן גם "הגלגול", הוא מהלך של הרחקת הגועל והחלפתו בחמלה ורחמים מתוך הזדהות, כל זאת מבלי להרחיק את הלעג, שנותר מרכיב מרכזי בכל יצירתו של קפקא ואפשר לומר שנותר מרכיב מרכזי בהוויתו. החרק הענקי בעל הריאות החלשות מייצג את דמותו של קפקא החולה, שהופך מתקוות המשפחה לנטל עליה, אך החרק, כמו הקוף, העכבר והכלב, הינם יצוגים אופייניים של יהודים בספרות האנטישמית, וכפי שהיטיב דן מירון לתאר בניתוחו את הסיפור "בבית הכנסת שלנו", שהוא בן זמנם של סיפורי "אמן רעב" ("הארץ", בתאריכים 8, 10, 14 ו-17 באפריל, 2009) החיה הקטנה מייצגת את קפקא, כשם שהיא מייצגת את היהודי, ואת היהודיות, אך בה במידה היא מייצגת את בידודו של קפקא כאמן מחברתו היהודית. לכן עמדתו היא תמיד עמדה אמביוולנטית – קפקא הוא החיה היהודית הקטנה והנלעגת בהיותה יהודית, והוא גם האמן שניצב כנגד החברה היהודית, כיהודי של היהודים, נלעגם של הנלעגים.
קישורים למאמריו של דן מירון על "חיית בית הכנסת":
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1077333.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1077334
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1077334
לתזה של דן מירון על החיה "בבית הכנסת שלנו" הגיבה רות הכהן-פינצ'ובר במאמר מרתק שמתאר את היחס האנטישמי ל"רעש של בית הכנסת" שמטיל אימה על החיה:
כאמור לעיל מדבר וגנר בחיבורו על "פיזור הנפש המחוצף ושיוויון הנפש של קהילה יהודית בשעת ניהול עבודת האל המוסיקלית בבית הכנסת". אבל רעש דומה מתאר קפקא גם בבית הוריו:
אני יושב בחדרי במפקדת הרעש של הדירה כולה. אני שומע את כל הדלתות נטרקות, ברעשן נחסכים ממני רק צעדי הרצים ביניהן, אפילו את משק דלתות הכיריים במטבח אני שומע. אבי פורץ את דלתות חדרי וחוצה אותו בכתונת לילה שנגררת אחריו, מן התנור בחדר הסמוך מגרדים את האפר, וַאלי [אחותו ואלרי] שואלת דרך חדר הכניסה, צועקת כל מלה ומלה, אם כבר ניקו את הכובע של אבא, רחש רוחש ידידות מגביר עוד יותר את צעקת הקול העונה, הידית של דלת הדירה נלחצת ברעש, כמו מגרון מצונן, ונפתחת עוד בשירתו של קול נשי, ונסגרת לבסוף בדחיפה עמומה, גברית, שנשמעת לגמרי חסרת התחשבות. אבא הלך, כעת מתחיל הרעש הענוג יותר, פזור הנפש יותר, המיואש יותר, מקולותיהן של שתי הקנריות. עוד קודם לכן חשבתי על כך, ולקול הקנריות שוב עולה במחשבתי, האם לא אפתח את הדלת כדי סדק קטן, אזחל כנחש אל החדר הסמוך, וכך, מוטל על הקרקע, אתחנן אל אחיותיי ואומנתן לשקט.
כמו החיה הקטנה בבית הכנסת, סובל גם קפקא מן הרעש והעדר הפרטיות בביתו, והוא הופך לנחש הזוחל חרישית כדי להתחנן לשקט בלחשוש נחשי. אבל הרעש הוא גם חלק מן האינטימיות המשפחתית, הוא רעש הבית, הוא המולת היומיום, הוא פעימת חיי המשפחה, הוא הכלא שקפקא מבקש להפוך לארמון שעשועיו, והוא גם הארמון. הקטע נכתב בשנת 1911, קפקא כבר בן 28, הוא יכול לעזוב את בית הוריו, אך מעדיף להמשיך ולהתגורר ב"מפקדת הרעש", ולהקשיב כל העת לרחש רוחש ידידות. זה עולמו.
עמדתו הדו-ערכית של קפקא, שבעת ובעונה אחת גם מזדהה עם הסטריאוטיפ האנטישמי ומזהה בתוכו את עצמו ואת סביבתו היהודית, וגם הופך אותו על פניו, מגחיך ומבטל אותו, עד שהוא גורם לנו לחבב את החיה המבוזה ולהזדהות עמה, דוקא בכך שהוא מאמץ את הדימוי המשפיל ואיננו דוחה אותו מעל פניו, היא מאפיין יסוד של סיפוריו, ומקור לתחושת החמקמקות של הסיפורים מכל פרשנות כפשוטה.
השימוש האירוני בסטריאוטיפ האנטישמי כמקור למבט הומוריסטי ביקורתי הן על החברה האנטישמית והן על החברה היהודית איננו מיוחד לקפקא לבדו, הוא מופיע אצל מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם ואפילו אצל עגנון, אך לסרקזם של קפקא, אולי בגלל אופיה הסוריאליסטי, הפנטסטי והאלגורי של כתיבתו, יש חריפות מיוחדת, שמצד אחד מותירה את הקורא פעור פה מעוצמתה של האמירה, ומצד שני מותירה אותו לתהות, עם מי בדיוק מזדהה קפקא, ומה בדיוק רצה לומר. זוהי שאלה שאין לה פיתרון ברור ונחרץ – יותר מיוצרים יהודיים אחרים התענה קפקא בפער בין תחושת השייכות המוחלטת לציבור היהודי – כמוהו עצמו היו גם חבריו ואהובותיו יהודים מרקע מסורתי, ולבו נמשך אחר העממיות היהודית: הלשון היהודית, השיר העממי היהודי, התיאטרון העממי היהודי, אבל זרותו וחריגותו גם בתוך החברה היהודית היו ברורים בראש ובראשונה לו עצמו. גם הלעג הקולע והמצחיק מאד של המספר ליוזפינה המצפצפת שרוצה שהציבור יפרנס אותה, קופא על השפתיים כאשר חושבים על קפקא הגוסס משחפת בעוד אביו מנסה ללא הרף להופכו לאדם יצרני המתפרנס בכבוד, ואונסו לשותפות עם גיסו ואביו בבית החרושת לאזבסט, שם מכלה קפקא את ריאותיו החולות ואת נשמתו המיוסרת בניסיונו להמשיך ולצפצף את צפצופה החלוש של יוזפינה ק. וכיצד אפשר לצחוק לנבואה הסרקסטית ש"אבל עם יוזפינה הדברים חייבים היו להידרדר. במהרה תגיע העת, כאשר צפצופה האחרון יישמע וישתתק. היא אפיזודה קטנה בהיסטוריה הנצחית של עמנו, והעם יתגבר על האבידה", כאשר זוכרים שכשלושה חודשים לאחר שסיים את כתיבת הסיפור, למיטב ידיעתנו סיפורו האחרון, נדם קולו של קפקא? "האם צפצופה האמיתי קולני וחי יותר מכפי שיהא הזיכרון אודותיו?" דבר הלמד מעניינו.
