יום ראשון, 3 ביולי 2011

פרנץ קפקא / אמן רעב

היום, ה-3 ביולי, הוא תאריך הולדתו של פרנץ קפקא, בשנת 1883, לפני מאה עשרים ושמונה שנים. אמנם אינני נזקקת לתאריך מיוחד כדי לעסוק בקפקא, אבל לתאריכים יש כנראה משמעות וראוי איפוא לציינם. אני רוצה לפרסם היום את תרגומי לסיפורו "אמן רעב", שהוא אחד הסיפורים שמזוהים עם קפקא במיוחד, וגם אחד הסיפורים שהוא עצמו החשיב במיוחד, כפי שכתב באחד הפתקים שהשאיר למכס ברוד:

"מכל מה שכתבתי נחשבים רק הספרים: גזר-דין, המסיק, הגלגול, מושבת העונשין, רופא כפרי והסיפור אמן רעב."

את הסיפור "אמן רעב" תרגמתי כשנשאלתי על תרגום עברי לסיפור, ולתמהוני לא הצלחתי למצוא תרגום בשם זה: כשפירסמתי את תרגומי לסיפור ברשת, נודע לי מתגובות הקוראים, שרק מתרגם אחד שתרגומו נשכח תירגם "אמן רעב". תרגומים נפוצים יותר, אולי בהשפעת התרגומים לאנגלית, תירגמו "אמן צום" או "אמן תענית". אבל אמן רעב על פי קפקא איננו צם, אלא רעב. צום הוא פעולה רצונית. רעב לא, ובכך טמון הסרקזם האכזרי בסיפורו זה של קפקא. הפועל "לצום", Fasten, קיים בשפה הגרמנית, וקפקא גם השתמש בו, למשל כשהיה מדובר בימי הצום היהודיים שאביו כעס שאיננו צם בהם (ב"מכתב לאבא"), אך כלל איננו נזכר בסיפור זה. הסיפור סובב סביב השורש רעב Hunger, והפועל hungern שפירושו לרעוב, וכל מהותו של הסיפור היא בתיאורו של מצב הרעב הכפוי כפעולה רצונית כביכול:
"מדוע דוקא כעת, אחרי ארבעים יום, לחדול? הוא יכול היה לעמוד בכך עוד זמן רב, זמן רב ללא הגבלה, מדוע לחדול דוקא כעת, כאשר טרם הגיע, ולו פעם, אל המיטב, אל מיטב רעבונו? מדוע רוצים לשדוד ממנו את תהלתו, לרעוב הלאה, להיעשות לא רק אמן הרעב הגדול בכל הזמנים, שכבר היה כנראה, אלא גם להתעלות על עצמו עד לבלתי מושג, כי הוא לא חש כל גבולות ליכולתו לרעוב."
האמרגן איננו מניח לאמן לרעוב יותר מארבעים יום, מספר לנו קפקא, כמשה על הר סיני, לא חלילה משום שאם ימשיך לרעוב ימות, אלא כביכול משום שקשה להמשיך ולעורר עניין בצופים במשך תקופה ארוכה יותר. הדיון הענייני, הנימה העסקית לכאורה, בפעולת הרעב המוצגת בסיפור תמיד כבחירה מחושבת שכל כולה פרי מקצועיותו של האמן ושיקול דעתו המדוקדק של האמרגן, הוא דיון אירוני, והחמצת האירוניה הקפקאית הזו מחמיצה את הסיפור כולו, את המראה שמציב כאן קפקא אל מול יחסה של החברה לאמניה: אמן רעב איננו אמן יחיד ומיוחד אלא הוא כל אמן: הוא מורחק מן החברה האנושית, הוא נכלא בכלוב, הוא מוצג לראוה כחיית קרקס, הוא מנוע מלאכול, בעצם הוא מנוע מלחיות – כל קיומו הוא בהיותו מוצג לראוה. האירוניה של הסיפור טמונה בהצגת האונס כבחירה מתוך כבוד, בעוד שבפועל מתוארת סיטואציה של השפלה גמורה: האמן של קפקא רעב כביכול משום שכבודו המקצועי מחייבנו לכך, לא חלילה משום שכולאים אותו בכלוב ושומרים עליו לבל יאכל משהו. לכאורה הוא גווע מרעב לא מפני שאין לו מה לאכול, אלא משום שלא מצא את הארוחה המתאימה, כמוהו כבתולה זקנה שלא נישאה מעולם רק משום שמעולם לא מצאה את הבעל המתאים. רק כאשר גווע אמן הרעב ומוחלף בפנתר בריא בשר הזוכה למזון בשפע, נחשף הסרקזם שבסיפור עד תומו, ומתוך הניגוד בין היחס לאדם הגווע ברעב לבין היחס לפנתר מביע קפקא את דעתו האמיתית על יחסה המתעלל של החברה כלפיי אמנים.

הרגע היחיד שבו מגלה אמן הרעב מידה של רצון חופשי היא כאשר הוא מטלטל את סורגי הכלוב כקוף, וזה הרגע שבו פורץ הרגש את מחסום הסרקזם והסיפור הופך למזעזע. אבל מיד חוזר קפקא וכולא את האמן באירוניה האכזרית שנכפית עליו באמצעות האמרגן, המבקש סליחה בשמו מאחר שהתנהגותו היא תוצאת הרעב, דבר שמביא את האמן שכבודו חשוב לו מכל להצהיר על יכולתו לרעוב עוד הרבה יותר מכך, כלומר עד מות, כפי שאנו אנוסים לגלות. כשרונו המיוחד של אמן, באשר הוא אמן, הוא לרעוב עד מות, והוא אנוס לרעוב עד מות, כי אמנותו היא גורלו. הוא מעדיף את השומרים שמשגיחים עליו היטב לבל יבלע פירור כדי שיוכל להפגין את אמנות הרעב שלו, שבכך הוא לועג לעג סרקסטי לאכזריותה של החברה שאונסת את האמן למות באמנותו, ובה בעת מצהיר על טיבה הממית של האמנות. אמן הרעב הוא אמן מורעב עד מות, אם ישימו לב אליו ואם יניחו לו לנפשו הוא ירעב עד מות, הוא ירעב עד מות כשישגיחו בו שלא יאכל והוא ירעב עד מות כשלא ישגיחו בו כלל, ואולי ביתר שאת.
 בימיו האחרונים הגיה קפקא את הקובץ שנקרא על שמו של סיפור זה. קראתי שבאותה עת כבר לא היה מסוגל לאכול מזון מוצק ואיבד מחצית ממשקלו, וכשהגיה את הסיפור זלגו עיניו דמעות.
אמן רעב

במאה האחרונה מאד התמעט העניין באמני רעב. בעוד שלפנים השתלם מאד לקיים מופעים גדולים מסוג זה בהפקה עצמית, כיום זה לגמרי בלתי אפשרי. היו זמנים אחרים. אז עסקה העיר כולה באמני הרעב. מיום רעב ליום רעב גדלה ההשתתפות: כולם רצו לראות את אמן הרעב לפחות פעם ביום. בימים מאוחרים יותר היו מְנוּיִים, שישבו כל היום לפני כלוב הסורגים הקטן. גם בלילה התקיימו ביקורים, לאור לפידים, כדי להגביר את הרושם. בימים יפים נשאו את הכלוב לאויר הפתוח, ואז היו אלה במיוחד הילדים שהציגו בפניהם את אמן הרעב. בעוד שעבור המבוגרים הוא היה לעתים קרובות רק שעשוע, שבו נטלו חלק על פי צו האופנה, צפו הילדים בתדהמה, בפה פעור, כשהם אוחזים לשם ביטחון זה בידו של זה, כיצד ישב חיוור, בטריקו שחור, עם צלעות בולטות מאד, כשאפילו כסא היה לו לזרא, על קש פזור, לעתים הִנהן בנימוס, ענה בחיוך מאולץ על שאלות, גם הושיט את ידו דרך הסורגים, כדי שיוכלו לחוש את רזונו, אבל אז שקע שוב לגמרי לתוך עצמו, לא נתן את דעתו על איש, אפילו לא על צלצול השעון החשוב לו כל כך, שהיה הריהוט היחיד בכלוב, אלא רק הביט  לפנים בעיניים כמעט עצומות, ופה ושם לגם מכוס מים זעירה, כדי ללחלח את שפתיו.
לבד מן הצופים המתחלפים, היו גם שומרים קבועים, שנבחרו מקרב הציבור. ראוי לציין שבדרך כלל היו אלה קצבים, תמיד שלושה יחדיו, שתפקידם היה להשגיח על אמן הרעב יום ולילה, לבל יטול לפיו בדרך סודית כלשהי שמץ מזון. אבל זו היתה כמובן רשמיות גרידא, שהתנהלה לשם הרגעת ההמונים, כי מביני דבר ידעו היטב, שבתקופת הרעב אמן הרעב לעולם, בשום תנאי, ואפילו בכפייה, לא יאכל ולו כזית. הכבוד המקצועי שלו אסר זאת. כמובן לא כל שומר יכול היה לתפוס זאת. לפעמים היו משמרות ליליות שביצעו את שמירתן מאד ברשלנות, התכנסו בכונה באיזו פינה רחוקה ושקעו שם במשחק קלפים, בכונה גלויה לְזַכּוֹת את אמן הרעב בריענון קל, שיכול היה לדעתם להשיב בו את נפשו מאיזשהם מאגרים סודיים. דבר לא עינה את אמן הרעב יותר משומרים שכאלה. הם גרמו לו לדיכאון, הם הפכו את הרעב עבורו לקשה באופן מזעזע. לעתים הוא התגבר על חולשתו וזימר במשך המשמרת הזו, כל עוד רק עמד בכך, כדי להראות לאנשים, כמה לא צודק שהם חושדים בו. אבל זה לא עזר הרבה, הם רק התפלאו אז על מיומנותו, לאכול אפילו בזמן שהוא שר. חביבים עליו בהרבה היו אותם שומרים שנצמדו לסורגים, לא הסתפקו בתאורת הלילה הקודרת של האולם, אלא האירו עליו בפנסי כיס חשמליים, שהאמרגן העמיד לרשותם. האור המסנוור לא הפריע לו כלל: לישון לא יכול היה בכלל, ולנמנם מעט יכול היה תמיד, בכל תאורה ובכל שעה, אפילו באולם מלא ורועש. עם שומרים כאלה הוא היה מוכן בחפץ רב לבלות את הלילה כולו ללא שינה: הוא היה מוכן להתלוצץ עמהם, לספר להם סיפורים מחייו המופלאים, ולשמוע מצדו את סיפוריהם שלהם, כל זאת רק כדי להותירם ערים, כדי להיות מסוגל להראות להם שוב ושוב, שאין לו בכלובו שום דבר מאכל ושהוא רעב במידה שאיש מהם לא יכול היה לרעוב מעודו. אבל הכי מאושר היה כאשר הגיע הבוקר, ועל חשבונו הוגשה להם ארוחת בוקר שופעת, שהם התנפלו עליה בתיאבון של גברים בריאים אחרי ליל שימורים מאומץ. אמנם היו גם אנשים שרצו לראות בארוחת בוקר זו השפעה בלתי ראויה על השומרים, אבל זה כבר הרחיק לכת מדי, וכאשר שאלו אותם, האם היו רוצים אולי, רק לטובת העניין, ליטול על עצמם את שמירת הלילה ללא ארוחת בוקר, הם הסתלקו, אבל בכל זאת נותרו חשדנים.
דבר זה היה שייך אמנם לחשדות שאינם ניתנים להפרדה מן הרעב: איש לא יכול היה לשהות כשומר אצל אמן הרעב כל הימים וכל הלילות ללא הפסקה, ולפיכך איש לא יכול היה לדעת ממראה עיניו שלו, האם הוא באמת רָעַב ללא הרף ומבלי למעוד. רק אמן הרעב לבדו יכול היה לדעת זאת, רק הוא איפוא, יחד עם הצופים המרוצים לגמרי מרעבונו. אבל שוב, הוא מעולם לא היה מרוצה מסיבה אחרת, אולי הוא לא רָזָה כל כך מרעב, שאחדים נאלצו לצערם להתרחק ממופעיו, כי לא יכלו לשאת את מראהו, אלא הוא רזה כך רק מאי שביעות רצון מעצמו. כלומר הוא לבדו ידע, שום מבין דבר מלבדו לא ידע זאת, כמה קל לרעוב. זה היה הדבר הכי קל בעולם. הוא גם לא שתק על כך, אבל לא האמינו לו, במקרה הטוב חשבוהו לצנוע, אבל לרוב לרודף פירסום או פשוט לרמאי, שהרעב אכן קל לו, מפני שהוא יודע איך להקל בו, ושעוד יש לו עזות המצח, להתוודות על כך. עם כל זאת הוא חייב היה להשלים, ובמרוצת השנים אף התרגל לכך, אבל בתוך תוכו תמיד כירסמה בו אי שביעות הרצון הזו, ומעולם, לאחר שום תקופת רעב -  תעודה זו חייבים היו להעניק לו – לא עזב מרצונו החופשי את הכלוב.
כתקופת הרעב המירבית קבע האמרגן ארבעים יום, יותר מכך הוא לא הניח מעולם לרעוב, גם לא בכרכי העולם, ואמנם מסיבה טובה. כארבעים יום אפשר היה על פי הניסיון, באמצעות פירסום הולך ומתגבר, לעורר שוב ושוב את התעניינותה של עיר, אולם אז הקהל איכזב, אותרה ירידה משמעותית בהיענות. התקיימו כמובן בהיבט זה הבדלים קטנים בין הערים והמדינות, אך ככלל היה תוקף לכך, שארבעים יום היא התקופה המירבית. לפיכך אז, ביום הארבעים, נפתחה דלתו של הכלוב המעוטר פרחים, קהל צופים נלהב מילא את האמפיתיאטרון, תזמורת צבאית ניגנה, שני רופאים נכנסו לכלוב, כדי לערוך לאמן הרעב את המדידות הנחוצות, ובאמצעות רמקול הודיעו את התוצאות לאולם, ולבסוף הגיעו שתי גברות צעירות, מאושרות על כך שדוקא הן זכו בהגרלה, ורצו להוביל את אמן הרעב כמה צעדים אל מחוץ לכלוב, היכן שעל שולחן קטן הוגשה סעודת-הבראה שנבחרה בקפידה. וברגע זה תמיד התגונן אמן הרעב. אמנם הוא הניח את גרמי זרועותיו מרצונו החופשי בידיים המושטות לעזרתו של הגברות שרכנו אליו, אך לקום לא איוה. מדוע דוקא כעת, אחרי ארבעים יום, לחדול? הוא יכול היה לעמוד בכך עוד זמן רב, זמן רב ללא הגבלה, מדוע לחדול דוקא כעת, כאשר טרם הגיע, ולו פעם, אל המיטב, אל מיטב רעבונו? מדוע רוצים לשדוד ממנו את תהלתו, לרעוב הלאה, להיעשות לא רק אמן הרעב הגדול בכל הזמנים, שכבר היה כנראה, אלא גם להתעלות על עצמו עד לבלתי מושג, כי הוא לא חש כל גבולות ליכולתו לרעוב. מדוע המון זה, שהתיימר להעריצו כל כך, רחש לו כה מעט סבלנות, כאשר היה בכוחו, לרעוב הלאה, מדוע לא היה זה בכוחם? הוא היה גם עיף, ישוב היטב בקש, וכעת היה עליו להתרומם וללכת אל האֹכֶל, שרק המחשבה עליו כבר עוררה בו בחילה, שרק בהתחשב בגברות הוא התאמץ לדכא את ביטוייה. והוא הביט למעלה אל עיני הגברות שנראו כה ידידותיות, ובעצם היו כה אכזריות, ונד בראשו המכביד על צוארו החלש. אבל אז קרה מה שקרה תמיד. האמרגן בא, הרים דוּמָם – המוסיקה הפכה את הדיבור לבלתי אפשרי – את זרועותיו מעל אמן הרעב, כאילו הזמין את השָמַיִּם, לצפות פעם ביציר כפיהם פה על הקש, בקדוש המעונה המעורר רחמים, שאמן הרעב אמנם היה, אלא שבמובן אחר לגמרי, תפס את אמן הרעב במתניו הדקים, ברצותו, באמצעות זהירותו המופרזת, לעורר את אמונם של הבריות, באיזה יצור שברירי אנו עוסקים כאן, ומסר אותו – לא בלי לטלטלו מעט בסתר, כך שרגליו וגופו העליון של אמן הרעב המופתע התנודדו אנה ואנה באין שליטה – לגברות שבינתיים החוירו כמת. כעת סבל אמן הרעב הכל, ראשו נח על חזהו, כאילו התגלגל למקומו ושם החזיק את עצמו ללא פשר: הגוף היה חלול, הרגליים, במאמץ לשאת את עצמן, נלחצו חזק זו לזו בברכיים, אבל גרדו את הקרקע, כאילו לא היתה ממשית, כאילו רק חיפשו את הקרקע הממשית, וכל משקל הגוף, אמנם משקל מאד קטן, נח על אחת מן הגברות, שחיפשה עזרה, כשנשמתה פורחת – לא באופן כזה היא תיארה לעצמה את משרת הכבוד שלה - מתחה תחילה את צוארה ככל האפשר, כדי להגן לפחות על פניה ממגע עם אמן הרעב, אבל אז, כאשר לא הצליחה בכך וחברתה בת המזל לא באה לעזרתה, אלא הסתפקה בלשאת לפניה את ידו של אמן הרעב, צרור עצמות קטן זה, פרצה בבכי לקול צחוקו המוקסם של האולם, ומשרת שניצב נכון זמן רב מראש נאלץ להחליפה. אז הגיע האֹכֶל, שהאמרגן האכיל במעט ממנו את אמן הרעב השרוי בשינה-למחצה-דמוית-התעלפות, תוך כדי פטפוט עליז, שאמור היה להסיט את תשומת הלב ממצבו של אמן הרעב. ואז הרימו כוסית לכבוד האמרגן, כביכול מטעם אמן הרעב, התזמורת חתמה הכל בתרועה גדולה, אנשים נפרדו, ולאיש לא היתה הזכות להיות בלתי מרוצה ממראה עיניו, לאיש, מלבד לאמן הרעב, תמיד רק הוא.
כך הוא חי שנים רבות עם תקופות נופש קצרות וסדירות, חיי זוהר למראית עין, מכובד על הבריות, אבל לרוב במצב רוח קדורני, שהלך והקדיר בהתמדה עקב כך, שאיש לא ידע להתייחס אליו ברצינות. במה אפשר היה לנחמו? למה נותר לו לייחל עוד? וכאשר נמצאה פעם נפש טובה, שהצטערה עליו ורצתה להסביר לו, שעצבונו נגרם כנראה מן הרעב, יכול היה לקרות, במיוחד בתקופת רעב מתקדמת, שאמן הרעב השיב בהתפרצות זעם ולאימת כולם החל לטלטל את הסורגים כחיה. אבל לאמרגן היה אמצעי ענישה למצבים שכאלה, שהוא השתמש בו בחפץ לב: הוא התנצל בשם אמן הרעב בפני הציבור שנאסף, והוסיף שרק מחמת הרגישות שנגרמה בעטיו של הרעב, שאנשים שבעים לא יוכלו להבינה בלי קושי, אפשר לסלוח להתנהגותו של אמן הרעב, שבעקבות הדברים האלה באה לידי ביטוי כמו כן גם טענתו המוצהרת של אמן הרעב, שיכול היה לרעוב עוד הרבה יותר, מכפי שהוא רעב, והאמרגן שיבח את השאיפה הנעלה, את הרצון הטוב, את שכחת-עצמו, שבוודאי כלולה גם בטענה הזו, אבל אז ניסה לסתור את הטענה הזו בפשטות באמצעות הצגת תצלומים, שבה בעת גם הוצעו למכירה, כי בתמונות ראו את אמן הרעב ביום הרעב הארבעים במיטה, כמעט כבוי מרוב תשישות. הצגת האמת הזו, שאמנם היתה מוכרת לו היטב, אבל תמיד עיצבנה אותו מחדש, היתה יותר מדי עבור אמן הרעב. מה שהיה תוצאת סיומו בטרם עת של הרעב, הוצג כאן כסיבה לכך! להילחם נגד אי הבנה זו, נגד עולם אי ההבנה הזה, היה בלתי אפשרי. עדיין הוא הקשיב תמיד בסקרנות ליד הסורגים לאמרגן, אך עם הופעת התצלומים הוא הניח בכל פעם לסורגים, שקע באנחה חזרה לתוך הקש, והציבור שנרגע יכול היה להיכנס שוב פנימה ולבקרו.
כאשר העדים להתרחשויות אלה נזכרו בהן כמה שנים מאוחר יותר, הן היו לעתים קרובות בלתי מובנות גם להם עצמם. כי בינתיים התרחש אותו מיפנה שהוזכר: זה קרה כמעט פתאם. ייתכן שהיו לכך סיבות עמוקות יותר, אבל למי אכפת היה למוצאן? בכל מקרה נוכח אמן הרעב הנזכר באחד הימים כי ההמון תאב התענוגות עזבו, וזרם בחפץ-לב למופעים אחרים. עוד פעם אחת יצא איתו האמרגן דרך מחצית אירופה, כדי לראות, האם לא יימצא שוב פה ושם העניין הישן, הכל לשוא: כמו בהסכמה סודית התפתחה בכל מקום בדיוק אותה סלידה כנגד רעב לראוה. כמובן שבמציאות זה לא יכול היה לקרות כל כך בפתאומיות, וכעת נזכרו לאחר מעשה בכמה סימנים מבשרים שבזמנם, בשכרון ההצלחה, לא נתנו עליהם די הצורך את הדעת, ולא דיכאו אותם די הצורך, אבל כעת היה מאוחר מדי לעשות משהו כנגדם. אמנם ברור היה, כי ביום מן הימים גם לרעב תהא עדנה, אך עבור האמן החי לא היה בכך משום נחמה. מה היה על אמן הרעב לעשות כעת? הוא, שאלפים הריעו לו, לא יכול היה להציג את עצמו אפילו בביתן תצוגה בירידים קטנים, וכדי לאחוז במשלח יד אחר, לא זו בלבד שאמן הרעב היה זקן מדי, אלא שמעל לכל היה מסור לרעב בקנאות מופרזת. הוא נפרד איפוא מן האמרגן, רעו למסלול חיים שאין דומה לו, והשכיר עצמו לקרקס גדול. כדי לחוס על רגישותו, הוא כלל לא הסתכל בתנאי החוזה. 
קרקס גדול עם אינספור אנשיו שתמיד מאזנים ומשלימים זה את זה וחיותיו ומתקניו, יכול להזדקק לכל אחד ובכל עת, גם לאמן רעב, שדרישותיו כמובן צנועות, ומלבד זאת במקרה מיוחד זה לא רק אמן הרעב עצמו נשכר, אלא גם המוניטין הישן שלו. אם יכלו לחזור ולומר על ייחודה של אמנות זו שאינה פוחתת בגיל מתקדם, שאמן זה שחלף זמנו, וכבר אינו בשיא יכולתו, רוצה להימלט אל משרת קרקס שלוה, הרי להיפך, אמן הרעב הבטיח, שלא רק שהוא, מה שבהחלט אפשר היה להאמין לו, רעב בדיוק באותה מידה כמו קודם, אלא הוא אפילו טען, שאם יניחו לו לרעוב כרצונו, ואת זה הבטיחו לו ללא קושי, בעצם רק עכשיו הוא יגרום לעולם תדהמה מוצדקת, טענה שאמנם, בהתחשב באוירת התקופה, שבלהטה שכחה בקלות את אמן הרעב, עוררה אצל אנשי המקצוע רק חיוך.
אבל ביסודו של דבר גם אמן הרעב לא איבד את תמונת הדברים האמיתית וקיבל זאת כמובן מאליו, שלא יציבו אותו עם כלובו כמספר לוהט בקרב ההמון, אלא התמקם בחוץ ובנוסף לכך במקום הומה אדם בקרבת האורוות. כתובות גדולות וצבעוניות הקיפו את הכלוב ובישרו מה יש לראות שם. כאשר הקהל בהפסקות בהופעה נדחף אל האורוות, כדי לבקר את החיות, היה זה כמעט בלתי נמנע, שיחלוף על פני אמן הרעב ויתעכב שם מעט. אולי אפילו היו נשארים על ידו יותר, לולא הנדחפים במעבר הצר, שלא הבינו את ההשתהות הזו בדרך אל האורוות הנכספות, הפכו התבוננות שלוה וארוכה יותר לבלתי אפשרית. זו היתה גם הסיבה מדוע אמן הרעב התירא מפני זמני ביקור אלה, שכמובן ייחל להם כמטרת חייו. בתקופה הראשונה בקושי ציפה להפסקות בהופעה: הוא התבונן מוקסם בהמון המתגולל, עד אשר, מהר מדי – גם האשליה קשת העורף, הכמעט מודעת, לא החזיקה מעמד בהתנסויות - השתכנע בכך, שלרוב הכוונה, שוב ושוב, ללא יוצא מן הכלל, למבקרי אורוות רעשנים. והמבט הזה מרחוק נותר תמיד היפה ביותר. כי כאשר באו עד אליו, הסעירו אותו מיד צעקות וגידופים של הפלגים שנוצרו מחדש ללא הפסקה, זה אשר – במהרה הוא הפך לאמן הרעב למביך ביותר -  רצה לצפות בו בנחת, לא מתוך הבנה, אלא מתוך שעשוע ועקשנות, והפלג השני, שנדרש בתחילה רק לאורוות. וכשההמון הגדול עבר, הגיעו הנחשלים, ודוקא אלה, שלא נמנע מהם יותר להישאר לעמוד כמה שרק התחשק להם, מיהרו בפסיעות גדולות, כמעט מבלי להביט לצדדים, לעבור, כדי להגיע בזמן אל החיות. ולא לעתים מזומנות שיחק לו המזל שאב משפחה בא עם ילדיו, הראה באצבעו על אמן הרעב, והסביר בפירוט, במה העניין כאן, וסיפר על שנים עברו, כאשר ביקר במופעים דומים, אבל גדולים לאין שיעור, ואז הילדים, עקב העדר הכנה מספקת בבית הספר ובחיים, נותרו עדיין חסרי הבנה – מה היה עבורם לרעוב? -  ובכל זאת נצנוץ עיניהם החקרניות הסגיר משהו מתקופות חסד חדשות שמגיעות. אולי, כך אמר אז לעצמו אמן הרעב לפעמים, היה הכל משתפר, לולא היה מקומו כה קרוב לאורוות, מה שעשה לאנשים את הבחירה לקלה מדי, שלא לדבר על כך שהריחות מן האורוות, המולת החיות בלילה, הבאת נתחי הבשר הנא לחיות הטרף והצרחות בזמן ההאכלה פגעו בו והעיקו עליו תמיד. אבל לפנות להנהלה הוא לא העז, הרי לכל הפחות היה חייב תודה לַחַיּוֹת על המוני המבקרים, שביניהם נמצא פה ושם גם מי שנועד בשבילו, ומי יודע לאן עלולים לדחוף אותו, אם יזכיר את קיומו, ובכך יזכיר גם שהינו, למען הדיוק, רק אבן-נגף בדרך לאורוות. אמנם אבן-נגף קטנה, אבן-נגף קטנה והולכת.
אנשים התרגלו לחריגות שבעצם הדרישה בימינו אלה להעניק תשומת לב לאמן רָעָב, ומתוך הרגל זה חרצו עליו משפט. התחשק לו לרעוב, ככל שרק יכול היה, והוא עשה זאת, אך דבר לא יכול היה עוד להצילו, חלפו על פניו. נסה להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שאינו חש זאת, אי אפשר לגרום לו להבין. הכתובות הנאות התלכלכו והפכו בלתי קריאות, הן נקרעו, ואיש לא חש צורך להחליפן באחרות. הטבלה עם מספרו של יום הרעב, שבתקופה הראשונה עודכנה בקפידה מדי יום, נשארה זמן רב כפי שהיתה, כי לאחר השבוע הראשון מאס הצֶוֶת עצמו במלאכה זעירה זו, וכך אמנם המשיך אמן הרעב לרעוב, כפי שחלם פעם לפנים, וזה עלה בידו ללא מאמץ בדיוק כפי שניבא לפנים, אך איש לא מנה את הימים, איש לא מנה, אפילו אמן הרעב עצמו לא ידע, כמה גדול כבר היה הישגו, ולבו היה כבד. וכאשר מדי פעם נותר עובר אורח הולך בטל לעמוד, התלוצץ על הספרה הישנה ודיבר על מירמה, היה הדבר במובן זה השקר האוילי ביותר, ששויון נפש ורוע לב מולד יכלו להמציא, כי לא אמן הרעב כיזב, הוא עמל ביושר, העולם הוא זה שהכזיבו ולא גמל לו כגמולו.

אך שוב חלפו ימים רבים, וגם לכך בא קץ. פעם משך הכלוב את תשומת לבו של אחד המפקחים, והוא שאל את המשרת, מדוע מניחים לכלוב טוב ושימושי לעמוד בטל עם הקש הרקוב בתוכו. איש לא ידע, עד שמישהו, בעזרת טבלת הספרות, נזכר באמן הרעב. חיטטו בקש במקל ומצאו את אמן הרעב בתוכו. "אתה עוד רעב?" שאל המפקח, "אז מתי כבר תפסיק?" "סילחו לי כולכם", לחש אמן הרעב. רק המפקח, שהצמיד את אוזנו לסורגים, הבין אותו. "ודאי," אמר המפקח והניח את אצבעו על מצחו, כדי לרמוז בכך לצוות על מצבו של אמן הרעב, "אנו סולחים לך." "כל הזמן רציתי, שתעריצו את רעבוני", אמר אמן הרעב. "אנחנו באמת מעריצים אותו", אמר המפקח ובא לקראתו. "אבל אינכם צריכים להעריץ אותו", אמר אמן הרעב. "ובכן, איננו מעריצים אותו," אמר המפקח, "מדוע איננו צריכים להעריץ אותו?" "כי אני מוכרח לרעוב, אינני יכול אחרת", אמר אמן הרעב. "ובכן ראה," אמר המפקח, "מדוע אינך יכול אחרת?" "כי אני", אמר אמן הרעב, הרים מעט את ראשו ודיבר בשפתיים קפוּצוֹת כאילו לנשיקה בדיוק לתוך אזנו של המפקח, כדי שדבר לא יאבד, "כי לא יכולתי למצוא את הארוחה, שתֶּעֱרַב לי. לו מצאתיה, האמן לי, לא הייתי עושה שום הצגה והייתי אוכל היטב כמוך וכמו כולם." אלה היו המלים האחרונות, אך בעיניו העייפות עוד היתה האמונה המוצקה, גם אם לא עוד גאה, שהוא ירעב הלאה.

"אבל עכשיו עשו סדר!" אמר המפקח, וקברו את אמן הרעב יחד עם הקש. לכלוב הכניסו פנתר צעיר. זו היתה הקלה מוחשית אפילו לחוש הקהה ביותר, לראות את חית הפרא הזו מתרוצצת בכלוב ששָמַם זמן כה רב. לא חסר לו דבר. את המזון שערב לו הביאו לו השומרים מבלי לחשוב הרבה, לא נראה אפילו שהחירות חסרה לו: נדמה היה שהגוף האציל, המצויד בכל מה שנחוץ כמעט עד להתפקע, נשא עמו אף את החירות, נדמה היה שהיא חבויה אי שם בשיניו, ושמחת החיים עלתה מגרונו במין להט עז, שלא קל היה לצופים לעמוד בה. אבל הם התגברו, הקיפו את הכלוב ולא רצו כלל לזוז הלאה.

ספר תרגומי קפקא שלי (אמן רעב)

וראו גם: יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לווגנר: