יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

קאטפיש

הלכנו לסרט קאטפיש שפירוש שמו דג שפמנון. זה סרט שמאד כדאי לראות אותו. אפשר להסתכל על הסרט הזה מכל מיני זויות. אני הייתי מגדירה אותו כסרט על הקשר העצוב בין האמת והשקר. זהו סרט על שקרים ומקומם בחיינו, השקרים שמספרים לנו והשקרים שאנחנו שומעים ורוצים להאמין בהם, וזה סרט על החיים שהם עצובים וקשים ולא דומים בכלל למה שאנחנו רוצים ומדמיינים לעצמנו. זה כאילו סרט על משהו טכנולוגי ומודרני, אבל זאת רק האריזה. בעצם זה סרט על השקרים שאנחנו שומעים וגם מספרים לעצמנו, ואלה דברים מאד מאד עתיקים.
פעם ראיתי סרט שכבר אינני זוכרת את שמו על נערה אנלפביתית שעורך-דין אחד הכניס להריון. הנערה ביקשה מבעלת הבית המשכילה שבביתה עבדה לכתוב לאהובה בשמה, כדי שלא יידע שהיא אנלפביתית, אבל בסופו של דבר האמת התגלתה, ועורך הדין אמר לבעלת הבית שהתכתבה איתו התכתבות ארוכה: אנחנו נאהבים, גבירתי, אנחנו נאהבים, והיא רק שתקה. נזכרתי בזה אחרי הסרט, וגם בספר "אהבה בימי כולרה" שהוא האהוב עליי ביותר מכל ספריו של גבריאל מרקס, ויש בו כותב מכתבים מקצועי שכותב מכתבים עבור זוגות נאהבים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ולפיכך הרבה פעמים מתכתב עם עצמו, ואי אפשר לא לחשוב כמה שקרים יש באהבה, והרבה מהם שקרים רצויים לשני הצדדים, כי האהבה זקוקה לשקרים, למרות שאפשר לחשוב שאם משקרים האהבה מזויפת, אבל האם באמת יש הבדל כל כך גדול בין השקרים המכוונים לשקרים הלא מודעים, אלה שנאהבים מספרים לעצמם ולבני זוגם ושבהם הם רוצים כל כך להאמין? האם אנשים רוצים בכלל לדעת את האמת על אהוביהם ועל אהבתם?
אפילו בשקרים זדוניים יש צד פאתטי. תמיד מי שמשקר מנסה לומר שהוא שוה יותר ממה שחושבים, שהוא הרבה יותר מכובד, מוערך, מצליח ממה שחושבים. באינטרנט יש הרבה אנשים שמתארים את עצמם בתור אינטלקטואלים, והם לא. הם רק מתחזים, דוקא לאינטלקטואלים הם מנסים להתחזות, והם בטוחים שהם יכולים לחקות דיבור של אינטלקטואל כפי שדיבור של אינטלקטואל נשמע באזניהם. בעצם גם בחיים אנשים הרבה פעמים מנסים להישמע כאילו הם בעצמם המציאו דברים שהם בעצם שמעו מאחרים. זה מעניין בשבילי, הקנאה הזאת באנשים שיכולים לומר דברים חכמים או מקוריים. פעם במאמר גדול שפרנק ריץ' כתב בניו יורק טיימס הוא כתב שאנשים שונאים אינטלקטואלים יותר מעשירים. נדמה לי שזה היה פרנק ריץ'. זה מעניין, שהדבר הכי מרגיז זה לא שמישהו יפה יותר או עשיר יותר, אלא שמישהו יותר חכם ויותר מוכשר ממך, וזה הדבר שאנשים הכי רוצים לעצמם. גם מהחיים אפשר לדעת בקלות שאנשים הרבה יותר שונאים מישהו שיותר חכם מהם מאשר מישהו שיותר יפה. בחכמים הרבה יותר מקנאים. זה לא קשור ישירות לסרט, רק בעקיפין. אנשים רוצים להיות מוצלחים, שזה בשביל רוב האנשים להיות מוערכים בזכות משהו שהם יודעים לעשות, וזה הרבה יותר חשוב לאנשים מאשר להיות יפים או עשירים, וזה אומר שהשקרים מראים בעצם מה הכי חשוב בחיים.
אפילו בשקרים זדוניים יש משהו מאד פאתטי. שמתי לב שגם השופטים מרחמים על השקרנים הגדולים, אלה שמספרים על עצמם את הדברים שהם נורא רוצים שיהיו אמיתיים. השופטים משתפים פעולה עם השקר, בשביל לא לחשוף את השקרן בקלונו, כי זה עלול להיות מאד אכזרי להטיח בפניו את האמת. אבא שלי שהיה שופט ארבעים שנה סיפר לי את זה בעצמו, שאנשים שיקרו בפניו והוא לא אמר להם שהם משקרים מתוך רחמים. יש משהו כל כך פאתטי בשקרנים, במיוחד אלה שמתפארים בכישרונותיהם ומדווחים על כל מיני הצלחות בחיים.
שקרים זה דבר מרגיז אבל אחד הדברים שיפים בסרט קאטפיש זה שלא יצא מהשקרים שום דבר רע. זה מעורר מחשבה איך צריך להתייחס לשקרים. הרי שקרים הם פרוידיאנים אפילו יותר מבדיחות. אולי צריך להתייחס לשקר כמו לסוג של משאלה. אולי השקרן הוא רק חולם. אולי שקרים הם רק חלומות שאינם קוראים לעצמם חלומות, כי הם יותר מדי מפחדים שאין להם שום סיכוי להתגשם בחיים האמיתיים.