רק שלא יעשו לנו מלחמה. אני עצובה ומפוחדת. עוד לא ברור מה בדיוק קרה, וכבר האולפנים נמלאו בקציני צבא בדימוס, ושר הביטחון וגם רוני דניאל הודיעו שהמחבלים באו מעזה. האם הם באמת יודעים זאת בוודאות כל כך מהר, או שכבר מכינים תירוץ להתקפה? בבת אחת התמלא האויר רוחות מלחמה, ואני התמלאתי צער ופחד. כל הזמן רחשה בלב ההרגשה שהממשלה האיומה הזו רק חיכתה לאיזו הזדמנות כזאת, לחזור ולהשליט את שיח התוקפנות החביב עליה, ולהסות בו כל קול מחאה. שוב חוזר זמן הגברים, זמן הגנרלים. כאן זה לא שוודיה ולא שוויץ. כאן יורים. במלחמת לבנון השנייה המיותרת שהביאה רק סבל והרס בוזבז עודף תקציבי אדיר שיכול היה לשמש למטרות אחרות, אבל כדי להקציב כסף נכון לא צריך יותר כסף, אלא צריך סדר עדיפויות שונה, שכעת לא יתנו לו סיכוי. אף אחד לא יאמר שאסור לבזבז כסף על הפצצות בעזה שיביאו ירי טילים מסיבי על ישובי הדרום שיגרור עוד הפצצות אכזריות בעזה וכל זה ייגמר ללא שום שיפור במצב, רק בעוד סבל והרג והרג וסבל ועוד הגדלה של תקציב הביטחון על חשבון מה שלדעת הממשלה הינו מותרות – דאגה לאזרחי המדינה. בריאות, חינוך, רווחה, הן לדעת נתניהו, ברק וליברמן מותרות, מין ביזבוז מיותר שלגביו שואלים מאין יבוא הכסף. לעולם אין שואלים מאין יבוא הכסף למלחמה מיותרת. לעולם אין אומרים שאי אפשר לבזבז משאבים מיותרים על מלחמה, גם כאשר המלחמה היא מלחמת רשות, כזו שאין שום הכרח וגם שום טעם להילחם אותה. אבל תאוות המלחמה היא באויר, כבר זמן רב יש תחושה שבממשלה רק מחכים ומצפים לה, לסיבת או לתואנת מלחמה, והנה זו באה לידיהם, והם מזנקים עליה בסערה. שוב חוזר זמן הגברים, זמן הגנרלים. את הנשים עם סדרי העדיפויות האזרחיים שלהן יטאטאו החוצה. זהו זמן הלוחמים, זה איננו זמן להקשבה. את הסטודנטים יגייסו למילואים, שילכו לעזה, את התקוה ישלחו הביתה, התקוה היא אשה, אין לה פיתחון פה בימים שכאלה. החלומות יתכסו באבק הטילים, בחורבות ובדם, וחזון המדינה שטוב יותר לחיות בה יתפורר וישקע.
