אתמול בפעם הראשונה בחיי שמחתי שאבא שלי כבר מת ולא רואה את השלום עם מצרים מתמוטט. בדרך כלל אני מצטערת שהוא כבר מת מזמן, נהרג בתאונה טפשית כשמלאו לו שבעים והוא פרש לאחר ארבעים שנה מכהונתו כשופט ותיכנן את כל הדברים היפים שעוד יעשה בחייו, והכי הוא רצה להיות השגריר הראשון במדינה ערבית, למשל סעודיה, שעימה הוא האמין שנחתום במהרה הסכם שלום. הוא היה משוכנע שהשלום עם מצרים הוא רק סנונית ראשונה ונסע הרבה פעמים למצרים והיה מאושר לטייל שם ולדבר שם עם אנשים. ערבית הוא ידע מילדותו בזיכרון ובנימינה והכיר את הניבים המקומיים שדיברו בשרון כשבקושי גמרו לייבש את הביצות ועוד היה אפשר לשחות בנחל חדרה, וזה היה המקצוע הראשון שהוא למד באוניברסיטה, ערבית, לפני שלמד משפטים, ואליו הוא תיכנן לחזור לאחר שיפרוש. כשהייתי ילדה קטנה ואבי היה שופט צעיר בחדרה, שעוד היו בה עגלות עם סוסים שדהרו על מעט כבישים והרבה חולות, לפעמים באו אלינו בערב שוטרים עם ניידת לקחת את אבי ליישב סכסוכים בכפרים הערביים ולהרגיע מהומות, כי הערבים רחשו לו הרבה כבוד, והוא אהב לשבת ולדבר איתם בניבים שלמד בילדותו וחשב שאפשר ליישב כל סכסוך במשא ומתן והיה משוכנע כל ימיו שהשלום עם מדינות ערב הוא רק עניין של זמן והוא פשוט הכרחי ופשוט חייב לקרות. והוא לעג לי שלמדתי ערבית בתיכון ויכולתי קצת לקרוא ולהבין אבל התקשיתי לדבר ברחוב, וגם לעג לי שפחדתי לנסוע למצרים ולא נסעתי לשם מעולם, לא למצרים ולא לירדן, ואמרתי לו שלא רוצים אותנו שם. פעם ידידו הטוב שהיה פרופסור לערבית סיפר לו שהמלומדים המצרים מתנגדים לקיים קשרי מחקר וידידות עם הישראלים, וזה העציב אותו מאד, אבל הוא עדיין האמין וסירב לאבד את התקוות. מהרבה בחינות אבא שלי שנולד הרבה שנים לפני שהיתה מדינת ישראל להורים חלוצים שייבשו ביצות, היה הרבה יותר ישראלי ממני, והרבה יותר אופטימי. אני שגדלתי אצל הסבא והסבתא האחרים שבאו מגליציה ואחר כך איבדו את משפחותיהם בשואה, הייתי תמיד הרבה יותר יהודיה פחדנית ופסימית, וכמעט תמיד ראיתי שחורות. לא אהבתי את האופן שבו המצרים התייחסו לישראל אחרי חתימת חוזה השלום, ועד מהרה מאד פחתו אצלי הציפיות. שמחתי רק שנפסקו המלחמות עם מצרים, ושבחורים צעירים כמו החברים שלי שנהרגו בהמוניהם במלחמת יום הכיפורים הנוראה, כבר לא ייהרגו לחינם במדבריות. אבל הבנתי מהר מאד שהמזרח התיכון, שאולי היה בראשית הימים גן עדן, לא יחזור להיות גן עדן בקרוב. לא יכולתי לסבול את העוינות שנשבה תמיד מצד מצרים כלפי ישראל, וידעתי שזה לא רק בגלל שאין התקדמות עם הפלשתינים, כי גם כשהיתה התקדמות עם הפלשתינים, דברים לא השתנו לטובה, ובכלל אני מאמינה שהרצון להיות ביחסים טובים הוא מה שקובע במערכות יחסים, גם אישיות וגם מדיניות, ומי שאיננו רוצה יחסים טובים, חזקה עליו שימצא תמיד סיבות, ושמה שרואים איננו כעס על ישראל אלא שנאה, ושנאה היא דבר שקשה מאד לשנות. בכל זאת קיויתי שלא תהיה הידרדרות נוספת, ואתמול כששמעתי את החדשות נפל עליי צער גדול מאד וכל היום היה לי חשק לבכות, כי גם מי שרואה מטבעו שחורות, מאד מקוה להתבדות. בממשלה מדברים כאילו פינוי הדיפלומטים הוא רק עניין זמני, ומדברים על מציאת מקום בטוח יותר לשגרירות, שאליו יוכלו הדיפלומטים הישראלים לחזור, ובו יוכלו להמשיך לעבוד, אבל אני מרגישה תחושה של סוף. לא ביקרתי מעולם במצרים, למרות שמאז ילדותי חלמתי לראות את הספינקס והפירמידות, אין לי שם מקומות להתגעגע אליהם כמו שיש לישראלים שהיו שם וחזרו לשם שוב ונהנו מאד, שאחד מהם היה אבא שלי. אני רק רציתי שלא יהיו עם מצרים מלחמות, שלא יהיו בכלל מלחמות, ועד כמה שזה נוגע לממשלה שלנו, אני מאד מקוה שהיא לא תעשה מלחמות, כי גם למנוע מלחמות זה לא דבר פשוט, וצריך להתאמץ בשביל זה הרבה מאד. אבל השלום הזה ששרנו עליו כשהיינו ילדים, שניסע לטייל בדמשק ובקהיר, שהצבא יפשוט מדיו ועל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב, השלום שאבא שלי באמת האמין שפעם הוא יקרה, ואפילו בקרוב, נראה עכשיו כמו הדברים שילדים מדמיינים לעצמם, להגיע לארץ חלומות שהכל שם עשוי ממתקים ועוגיות, וכולנו נראים כמו הנזל וגרטל שרצו לזלול את בית הממתקים וגילו שיש בו מכשפה נוראה מאד. עכשיו צריך למצוא את הדרך בחזרה הביתה, לתקן את מה שמקולקל אצלנו פה ויש בידינו לתקן, כי אם הביצים שנשאנו למכירה בשוק נפלו לנו מהידיים ונשברו, וכבר לא נזכה לגדל מהן תרנגולות, כדאי לפחות לנצל את ההזדמנות לסדר קצת את הבית ולנקות.
