משפחה כן בוחרים

המון שנים היינו אמא ושתי ילדות. היינו משפחה קטנה ומסביב היה עולם גדול והיינו רק שלושתנו. מתי בדיוק התברר שזה רק שלושתנו קשה לומר, אבל זה היה מאד ברור לנו וגם לאנשים מסביב, שהתייחסו אלינו כאילו אין לנו איש בעולם מלבדנו, וזאת גם היתה האמת. הקשרים בינינו למשפחות שמהן יצאנו הלכו והתפוררו, לפעמים נדמה היה שלא היו מעולם. לפעמים שאלנו את עצמנו מה לנו ולאנשים האלה, שעל פי מירשם האוכלוסין היינו בשר מבשרם. היינו רחוקות גיאוגרפית אבל בעיקר היינו רחוקות נפשית, והיינו בלתי שייכות לשום דבר.

הרבה פעמים דיברו אתי אנשים שהכירו את בני משפחתי, והתרגשו מכך כשפגשו אותי, ואני הרגשתי מוזר, כי לא היה לי שום קשר עם אותם בני משפחה שאנשים התרגשו מקרבת משפחתי אליהם. הרבה פעמים עזרתי לאנשים לחפש את שורשי משפחתם, וראיתי את שמחתם כשמצאו קרובים רחוקים שמעולם לא הכירו, ואני לא היה לי דבר עם קרובי משפחתי שהיכרתי כל חיי.

לי עצמי פחות הציק המחסור במשפחה: הילדות מילאו את חיי, אבל הן עצמן כמהו למשפחה גדולה, לשולחן חג מוקף אנשים רבים, לשארי בשר להשתייך אליהם. משפחה כזו לא היתה.

בשנים האחרונות התרחבה משפחתי: נוספו בני הזוג של בנותיי. פתאם כשאמרתי הבנות, הילדים, התכוונתי לא רק לבנותיי אלא גם לבני זוגן. פתאם היו לי עוד ילדים, ולא הייתי צריכה אפילו לאמץ אותם, הם כאילו היו שם כל הזמן.

כשבתי ניצן ובעלה גיא החליטו להינשא, שאלה אותי ניצן את מי ארצה להזמין לחתונה. אבל לא רציתי להזמין איש חוץ מאשר את עצמי, את בתי הבכורה שרון ובת זוגה ואותם. לא הרגשתי שיש לי משפחה מלבדם. בסופו של דבר נישאו ניצן וגיא, בדיוק היום לפני שנה, בקפריסין, ליד הים. את כל הסידורים ערכה גברת בשם אפרודיטי. חשבתי שזה היה מאד רומנטי, וגם הרגשתי אשמה בכך שלבד ממני עצמי לא היתה לי משפחה לתת לבנותיי. הן אלה שנתנו לי משפחה.

אינני רוצה להיות מאותם אנשים שהופכים את עצבונות חייהם לאידיאולוגיה כדי לתת להם טעם. הייתי מאד רוצה משפחה כמו בספרים הישנים, עם אבא ואמא וסבים וסבתות ודודים ובני דודים. הייתי רוצה לגדל את בנותיי במשפחה כזו. הייתי רוצה שסבי וסבתי שאהבו אותי ושאהבתי אותם לא ימותו לעולם. אבל הם מתו מזמן. הייתי רוצה שהרבה דברים יהיו אחרת, למרות שאינני בטוחה בכלל שאז הייתי יותר מאושרת. בחיים לא תמיד קל לדעת מהי בחירה ומהו גורל.

אמו של גיא, עירית, שהתאלמנה כשהיה בן חמש וגידלה אותו לבדה, הצטערה מאד שהחתונה לא התקיימה בישראל, ושאיננה יכולה לעמוד לצדו של בנה מתחת לחופה. אני מודה ומתוודה שהייתי דוקא שמחה שהצורך הזה נחסך ממני. לו נישאו ניצן וגיא בישראל הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שמלבד בנותיי ובני זוגם וקרוביהם אין לי משפחה.

אני מעלעלת הרבה בתמונות החתונה היפהפיות שלהם שצילמה אפרודיטי, בבתי בשמלת התחרה הלבנה שלה ובמחרוזת הפנינים ועגילי הפנינה, ואינני שבעה מכך. מעולם לא הייתי בקפריסין אבל תמיד חלמתי לנסוע לשם. כמו לגבי רוב חלומותיי אינני עושה דבר כדי באמת לנסוע לשם, אבל אני מתבוננת חזור ושוב בתמונות של קפריסין, שעכשיו זה בשבילי המקום של גיא וניצן, וזה מקום שתמיד זורחת בו השמש, והאהבה נולדת מתוך הים עם ילדיה הקופידונים והשמש מחממת אותם. לאהבה יש ריח של ים ואצות וצדפים ויש לה שמש נצחית.

עכשיו גם ליאור וגיא ועירית הם חלק ממשפחתי ואני מרגישה שיש לי כבר משפחה. אולי עדיין משפחה קטנה שמתאימה לחתונות קטנות, אבל בכל זאת משפחה. פעם כשבנותיי עוד היו קטנות ראה אותנו ידידי הטוב מיכאל מהלכות מחובקות ואמר "איזו משפחה יפה", ואני ידעתי שהוא אומר זאת מתוך טוב לב, כי הוא ידע וחש שאנחנו משפחה חסרה, שקשה לי לגדל את בנותיי לבדי וקשה לבנותיי לגדול ללא אב. אבל עכשיו אני מרגישה באמת שיש לי משפחה, ושהמשפחה הזאת שלמה.

היום בדיוק מלאה שנה לנישואיהם של ניצן וגיא, ואני אסתכל שוב באלבום החתונה, כדי לראות את בתי בשמלת הכלה, אבל אני יודעת שגם בחיי היומיום שלהם הם זוג רומנטי. הרומנטיקה היא חסד שמעניקה אפרודיטי לאהוביה. השמש שלהם זורחת כאשר חם והשמש שלהם זורחת כאשר קר. החיים שלהם יפים והם מייפים את חיי. הם המשפחה שקיבלתי במתנה והם גם המשפחה שבחרתי לעצמי, וזה מה שרציתי להגיד לכם, שיש הזדמנות שנייה. גם אם לא קיבלת משפחה מראש, אתה עדיין יכול לבחור לך משפחה.

ואני מנשקת אותם ביום נישואיהם, יום חתונתם.

היינץ פוליצר על פרנץ קפקא

להלן תרגום מאמר מאת המשורר וחוקר הספרות היינץ פוליצר, שברוד בחר בו, כאשר היה עדיין משורר צעיר, לסייע לו בהתקנת המהדורה הראשונה של כל כתבי קפקא בשנות השלושים, ואף סייע לו לעלות לארץ ישראל, אך לאחר המלחמה סילק אותו מהתקנת המהדורה השנייה של כתבי קפקא, דבר שגרם לפוליצר לרדת מן הארץ לארצות הברית, שם נודע כמרצה לספרות וחוקר קפקא. על יחסי פוליצר וברוד כתבתי דברים אחדים ברשימתי "האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית?"

http://anatperi.blogspot.com/2011/04/blog-post_26.html

למאמרו המצוין של פוליצר, הסוקר את מחקר קפקא בזמנו, נודעה חשיבות רבה: הוא פתח גל של ביקורת על עבודת העריכה של מכס ברוד בכתבי קפקא, והיה הראשון להעלות את הדרישה שלימים הצטרפו אליה רבים, ביניהם גם קרובי משפחתו של קפקא ששרדו את השואה, להתקין מהדורה ביקורתית של כתביו במלואם, שתכלול את חילופי הגירסאות המקוריים ללא עריכה ותשמש בסיס למחקר מדעי של יצירת קפקא. זעמו של מכס ברוד, שראה את עצמו כממונה הבלעדי על יצירת קפקא, על ביקורת זו, מילא תפקיד מכריע בגלגוליהם של כתבי היד של קפקא, ששאלת גורלם טרם הוכרעה.

למאמר זה חשיבות מכמה וכמה בחינות: הוא מתריע כנגד פרשנות שטחית של קפקא ופירוש פשטני של האלגוריות שלו, הוא עומד על חשיבותן של הפרשנויות הפרוטסטנטיות, ליתר דיוק הלותרניות, של קפקא, שהעיד בעצמו על קרבתו הנפשית לפילוסופיה של סרן קירקגור, דבר שיש לו חשיבות גדולה בפרשנות שיח האשמה של קפקא, הוא מצביע על חשיבות ההתייחסות לרקע ההיסטורי שבו פעל קפקא, והוא מעיד עדות אישית על הצנזורה שערך ברוד בכתבי קפקא – במיוחד חשובה הערה 17 לגבי פירסומו החלקי והמצונזר של המכתב לאבא של קפקא – יצירה שקשה להגזים בחשיבותה לפרשנות יצירתו של קפקא. עד היום, כאשר גירסאות חלקיות שונות של המכתב לאבא עדיין נעולות בכספות, קשה לדעת מהי הגירסה המקורית והמדויקת של יצירה זו.

בנוסף למאמר זה של פוליצר שכתוב באיזמל מנתחים, אני מביאה כאן מאמר נוסף שפירסם במסגרת פרוייקט מיוחד לרגל שלושים שנה למות קפקא שפורסם ביוני 1954 בכתב העת הוינאי "פורום" [1/6]. כתב עת זה נערך על ידי הסופר היהודי-פרגאי-וינאי פרידריך תורברג בתמיכת שלטונות הכיבוש האמריקנים באוסטריה, וכתבו בו יהודים רבים שגלו מגרמניה ומאוסטריה בעקבות עליית הנאציזם, ביניהם חנה ארנדט ותיאודור אדורנו וגם מכס ברוד. במאמר זיכרון זה נתן פוליצר דרור למשורר שבו, וחשף גם את הצד הרגשי העמוק ביחסו לפרנץ קפקא. למותר לציין שמאמריו יפהפיים בסגנונם ומבריקים בתוכנם.

פרנץ פוליצר כתב ספרים אחדים על יצירת קפקא שלצערי לא תורגמו לעברית. הידוע ביותר מביניהם הוא ספרו:

Franz Kafka, Parable und Paradox

כמו כן כתב את הספרים:

Franz Kafka der Kuenstler (פראנץ קפקא האמן)

Das Kafka-Buch, eine innere Biographie in Selbstzeugnissen

(ספר קפקא, ביוגרפיה פנימית על פי עדויותיו שלו)

[לצורך הפירסום בבלוג העתקתי את הערות השוליים לסוגריים מרובעים]

הבעייתיות והבעיות של מחקר קפקא

מאת היינץ פוליצר

Bryn Mawr College

מתוך:

Monatshefte fuer deutschen Unterricht, deutsche Sprache und Literatur, Madison, Wisconsin, vol. 42, No. 6, Oct. 1950, pp. 273-280, University of Wisconsin Press

סימן ההיכר הסגנוני האופייני ליצירת קפקא הוא הפרדוקס. לשונה היא לשונה השטוחה והצוננת של האנקדוטה הגרמנית – כגון יוהן פטר הבלס או היינריך פון-קלייסט -, אבל תוכן יצירותיו מסתורי. סגנונו הוא ריאליזם ללא תנאי, אבל מה שמתבטא באמצעות ריאליזם זה, הננו סוד, או ליתר דיוק חוסר היכולת לפענח את הסוד. סגנון הרצאת הדברים מאופק וכמעט עליז, אבל מאחוריו אורבת תהום הספק. הוא מספר על מות ואימה, חיל ורעדה, אבל בצליל אירוני שקוף. הוא מתחיל: "היה היה פעם..." וממשיך את סיפור האגדה: "... אובדן ההווה." הוא, כפי שתומס מאן אמר פעם, "הומוריסט דתי". בכל עת ומכל זוית שממנה ניגשים ליצירתו של פרנץ קפקא, תמיד פוגשים בפרדוקס.

פרדוקס הוא גם נקודת המוצא של כל מחקר קפקא: באפילוג שלו למהדורה הראשונה של קטעי המשפט פירסם מכס ברוד את צוואתו הספרותית של חברו המת:

"מכס היקר מכל, בקשתי האחרונה: את כל מה שנמצא בעזבוני, ... ביומנים, כתבי יד, מכתבים, של זרים ושלי, חתום וכן הלאה, לשרוף עד כלות מבלי לקרוא, כמו גם כל דבר כתוב או מצויר שאתה או זולתך, שעליך לבקשו זאת בשמי, מחזיקים ברשותכם. מכתבים שלא ירצו למסור לך, עליהם לפחות להתחייב לשרוף בעצמם.

                                                        שלך, פרנץ קפקא

[[1] פרנץ קפקא, המשפט, הוצאת שוקן, ברלין, 1935, עמ' 278 (כל הציטטות מיצירות קפקא הינן על פי המהדורה השלמה הראשונה של יצירותיו, שמכס ברוד התקין בשותפות עם היינץ פוליצר.)]

מכס ברוד פעל באופן רדיקלי במנוגד לצוואת ידידו ופירסם את יצירתו הספרותית של פרנץ קפקא במלואה. הוא אמנם מעולם לא נתן ביטוי לכך שהוא מכיר הכרה מלאה בפרדוקס המונח בבסיסה של ירושה זו. פרנץ קפקא רצה ללא ספק בכל הרצינות שיצירתו תושמד, בה בעת הוא הפקיד את ההוצאה לפועל בידי ידיד, שממנו יכול היה להבין בכל הסבירות, שלעולם לא יוציא זאת לפועל. מדובר כאן באותה דחיית אחריות שקפקא הראה גם בהחלטות אחרות בחייו, כמו למשל בחמש שנות אירוסיו לפ. אבל כפי שיחסו לפ. עוצב על פי אירוסיו של קירקגור עם רגינה אולסן, יחס שקיבל לבסוף ביסוס דתי, כך היה גם לצוואתו הספרותית אופי של ויתור על-אישי.

[על קירקגור ורגינה אולסן ראו מאמרו של אדמיאל קוסמן

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=998886&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0]

הודעתו של ברוד, שקפקא תמיד דיבר רק על "שירבוט" [2. אפילוג ל"משפט", שם, עמ' 277.], כאשר הזכיר את עבודתו, נסתרת ברישומי היומן שלו כגון זה שלהלן:

"ההשראה המיוחדת שלי, שבגללה אני הולך כעת לישון בשתיים בלילה הכי מאושר והכי אומלל... הינה, שאני יכול הכל, לא רק ביצירה מסוימת. כשאני כותב משפט בעל כורחי, למשל: "הוא הביט מן החלון", הוא כבר מושלם." [3. תחת התאריך 19.2 (1911). בתוך: פרנץ קפקא, יומנים ומכתבים, היינריך מרצי, פראג, 1937, עמ' 28.]

ברור לגמרי שקפקא לא ביקש את השמדתה של יצירתו הספרותית משום שפיקפק ביכולתו הספרותית. בדיוק מפני שהיה לגמרי מודע לעומקו ותוקפו של חזונו, ל"שלמות" שלו, הוא רצה להקריבו במין התלהבות דתית, שמזכירה את עקדת יצחק. זה היה בנו בכורו שהוא העלה לעולה, "עקבות ימיו עלי אדמות" שרצה לנצור. כמו באירוסיו הוא יישב את הדו-קוטביות בין יצר החיים לבין יראת האל באופן עקרוני על פי הצד השלילי, אבל באופן מעשי, על ידי כך שהוא אישית נמנע מהחלטה.

כך חייב מחקר קפקא בכללו תודה למכס ברוד על עצם קיומו. ללא פעילותו של ברוד, ללא החלטתו, להתעלם מרצון ידידו, לא היתה יצירת קפקא רואה את אור העולם. לו היה דומה יותר לקפקא, לו היה מודע יותר – במובן המקורי של המלה – היה ממלא את רצון הנפטר. (אבל העדר הדימיון היה כנראה הסיבה העמוקה ביותר לידידות המוזרה הזאת).

ממכס ברוד נובע גם החטא הקדמון של כל פרשנות קפקא, כלומר התרגום הבלתי אמצעי של התמונות הספרותיות ללשון התיאולוגיה, הפילוסופיה או הפסיכולוגיה וההשטחה הכפויה על ידי כך של הערך הספרותי. מכס ברוד עשה מיצירת קפקא מוסיקה תכניתית [מוסיקה שמרכיביה מייצגים דמויות או מוטיבים בסיפור]. אמנם הוא הצליח כבר בשלב מוקדם, להציב את גיבוריו של קפקא בהקשר של משבר האמונה והחברה האירופים, אבל בסוף-דבר שלו למהדורה הראשונה של קטעי "הטירה", הוא יצר זהות בין אדוני הטירה למושג התיאולוגי "חסד" [4. פרנץ קפקא, הטירה, הוצאת שוקן, ברלין, 1935, עמ' 417.], ופתח פתח לאלה שרצו לראות ביצירה זו רק אוסף סמלים דתיים או אחרים, שפתרונם באמצעות מושגי מפתח תיאולוגיים או אחרים צריך לאפשר גישה מיידית לחזונות קפקא. מכס ברוד שמר את יצירת קפקא לעולם שלא ידעו, הוא תרם תרומה מכרעת להצבתו בספרות העולם והתקופה, אבל הוא גם היה הראשון ששכח, שביצירת פרנץ קפקא מדובר קודם כל בהישג ספרותי.

כתבי פרנץ קפקא הינם הכרה עצמית אוטוריטטיבית במשבר האירופי. הסדר של החברה האנושית התמוטט, האדם המודרני הופקר לחשכת העולם ("הוטל" אליה), ללא עזרת הטבעי או העל-טבעי. כוחות החיים, ה"אמהות" של גיתה, לגמרי הורחקו מן האדם המודרני, הם בלתי נתפסים, בלתי מושגים, בלתי ניתנים לביטוי ולפיכך גם בלתי ניתנים לתרגום. אין זה מקרה שגם "המשפט" וגם "הטירה" נקטעים באותו מקום, שבו כוח החיים המוסמך, שם בית המשפט, כאן אדוני הטירה, היו חייבים להופיע. לכן באופן פרדוקסלי הצורה הקטועה היתה הצורה היחידה שבה יכול היה קפקא להציג בדרך שלמה את הכרתו באובדנו של האדם המודרני, במשבר. [5. כל אפוריזם של קפקא ניתן לטוות לרומן מקוטע בהכרח. כל אחד מסיפורי המקוטעים הגדולים ניתן לסכם באפוריזם. כמו נובאליס גם קפקא הוכיח את הקירבה הפנימית בין אפוריזם לשברי עלילה.] הוא עצמו ביטא את האופי האלגורי הבלתי פתור של יצירתו:

"כל האלגוריות האלה רוצות בעצם לומר, שהבלתי נתפס הינו בלתי נתפס, ואת זה ידענו".

[6. פרנץ קפקא, תיאור של מאבק, היינריך מרצי, פראג, 1936, עמ' 95.]

בשנים הבאות המשיך מכס ברוד בפיענוח רזי היצירה, בתרגום הבלתי ניתן לביטוי. כיום הוא מבחין בין האפוריזמים לבין יצירתו הספרותית של פרנץ קפקא. אלה מציגים את הסופר כ"גיבור דתי מדרגת הנביאים, שנאבק על אמונתו אלף מאבקים, באשר הוא בוטח בשמיים, בטרנצנדנטי במהותו", אדם זה, אובד דרך ואובד עצות, שכל אמונה קדמונית מהדהדת עבורו רק ממרחקים, כמעט בלתי מושגת, כמעט בלתי מובנת, כמושג מעורפל". [7. מכס ברוד, אמונתו ותורתו של פרנץ קפקא (קפקא וטולסטוי), הוצאת מונדיאל, וינטרטור, 1948, עמ' 7.]

אבל יצירתו הספרותית כמו גם האפוריזמים של קפקא מהוים אחדות מהודקת ומוקדשים במלוא אחדותם למשימה אחת: עמדה ביקורתית של המודרניות, לבטא את אי היכולת לבטא את הבלתי ניתן לביטוי, את אי הנגישות של הטרנצנדנטי. בכך קפקא איננו אתאיסט וגם לא ניהיליסט. הוא יודע על קיומם של כוחות החיים. העובדה שהינם קיימים הופכת את אי היכולת לבטאם ואת אי נגישותם למצערת עוד יותר. "הרבה תקוה אינסופית, רק לא בשבילנו". [8. מכס ברוד, פרנץ קפקא, ביוגרפיה, היינריך מרצי, פראג, 1937, עמ' 95.]

על שיטות התרגום של ברוד מבוססת במידה ניכרת עבודתו היסודית, אך המפוכחת של הראלד טאובר [9. Harald Tauber, Franz Kafka, Eine Deutung seine Werke, Oprecht & Helbing, Zuerich, 1941], שכעת מונח לפנינו גם תרגומה לאנגלית:

"Kafka avails himself of the old rights of poetic licence, using landscapes to symbolize states of mind, houses and rooms as symbols of personality, men and animals to symbolize aspects of their own ego, and even representing Fate as a function of character".

[10. Harald Tauber, Franz Kafka, An Interpretation of his Works, Yale University Press, New [Haven, 1948, p. IX.

ספרו של טאובר מוקדש לפיענוח ותרגום של קפקא, יצירה אחר יצירה וכמעט פרק אחר פרק. אבל סמליה של האפיקה האירופית החדשה, וכעת במיוחד הפרוזה של קפקא [11. על סימבול, אלגוריה ומטפורה אצל קפקא ראה גם:

Guenther Anders, Franz Kafka – pro und contra, in: Neue Rundschau, Stockholm, VI, 1947, pp. 119-157,  במיוחד עמ' 143-139.

[1] על סימבול, אלגוריה ומטפורה אצל קפקא ראה גם:

Guenther Anders, Franz Kafka – pro und contra, in: Neue Rundschau, Stockholm, VI, 1947, pp. 119-157,  במיוחד עמ' 143-139.], אינם מכירים עוד את החירות היפה של המשורר הקלאסי הקדמון, שמותר לדימיון להחליף את המציאות בתמונה, שבתרגום החוזר פשוט "נפתרת", כמו משוואה מתמטית. בוודאי שבריאליזם של קפקא טמונה כוונה סימבולית, אבל אין אצלו שום מטפורה יחידה, שום מוטיב יחיד שניתן לנתח. כשתופסים אותו בשלמותו מצביע ריאליזם זה על העל-טבעי, שאיננו יכול ואף איננו צריך להתפרש. כי אופיו של העל טבעי מגולם בהיותו בלתי ניתן לפירוש, ויעודו של הריאליזם הקפקאי בהעדר הסמליות שבו. רק בכך, שריאליזם זה לפרטיו הוא נעדר סמליות, הוא מהוה בכללו סמל להסתלקותם של כוחות החיים מן העולם המודרני. מכס ברוד ציטט פעם בצדק בהקשר לקפקא את דברי פלובר: "דרך סדקים מבחין אדם בתהומות". דרך הסדקים בריאליזם של קפקא מנצנצת כמושג, אותה תקוה, ש"אינה בשבילנו". ריאליזם שכזה שולל את הניתוח הפרטני.

למרות זאת נמצאו כבר בשלב מוקדם, בעידוד המהלך של ברוד, פרשנים, כלומר מתרגמים, של יצירת קפקא. שתי אסכולות מסתמנות לפני הכל: הדתית והפסיכולוגית.

עבור הפרשנים הקתוליים, ע"פ פרשנות "הטירה" כ"חסד", חייב קפקא להיות היהודי המחפש גאולה, שהגאולה נמנעת ממנו, כי אינו חפץ לקבל את הגואל.

"הסופר היהודי המאוחר קפקא הוא אדם דתי, שמתכחש כמובן לנפש הנוצרית. הוא נותר לעמוד בחלל שבין התגלותו הקדמונית של האל לבין התגלות האל בבנו ישו המשיח. עולמו של קפקא הינו בלימבו [השאול של הבלתי נטבלים לנצרות]..." [12. Ignaz Zangerle, Die Bestimmung des Dichters, in Der Brenner, Innsbruck XVI, 1946, pp. 155-161]

הפרשנות הפרוטסטנטית של פרנץ קפקא הינה מבחינה זו פוריה יותר, באשר קפקא עצמו ראה את עצמו לעתים קרובות בדמות ההוגה הפרוטסטנטי סרן קירקגור. [13. ראה בין השאר: "קיבלתי היום את ספר השופט של קירקגור. כפי שהבנתי אותו, המקרה שלו למרות הבדלים מהותיים מאד דומה לשלי, לפחות הוא נמצא באותו צד של העולם. הוא תומך בי כמו חבר. אני מתכנן את המכתב הבא לאביה של – (הנערה, שעמה התארס קפקא מאוחר יותר. האירוסים בוטלו, ה.פ.) שמחר, אם יהיה לי הכוח, אשלח." יומנים, 21.8.1913 – כל הכתבים VI, עמ' 98.] כך שכפי שאידיאולוגיית המשבר מקורה פרוטסטנטי, כך עושה לעתים הפרשנות הפרוטסטנטית צדק פרשני עם סופר מופתי זה של המשבר.

מלמדנות קירקגור של קפקא, על פי עדות עצמו, מתבהרת גם במהותה הטענה, שתלמידי קירקגור והיידגר, ובתוכם סארטר וקאמי, האקזיסטנציאליסטים הצרפתים, העלו לגבי קפקא. היה זה במיוחד אלבר קאמי, שהצביע על הפרדוקס כסימן היכר של סגנונו של קפקא ועל העדר הפיתרון של סמליו:

"There are works in which the events seem natural to the reader. But there are others (rarer, it is true) in which the character accepts what happens as natural. By a singular but evident paradox, the more extraordinary the adventures of the character the more perceptible will be the naturalness of the narrative: this is proportional to the separation that can be felt between the strangeness of a man's life and the implicity with which he accepts it. This, it seems, is the naturalness of Kafka." 

[14. Albert Camus, Hope and Absurdity, in: The Kafka Problem, New Directions, New York City, 1946, p. 252.]

דיון יסודי במקומו של קפקא בהקשר הגרמני-יהודי טרם נדון. מכס ברוד עשה צעד מהותי, כאשר בהשפעתו של מרטין בובר, הדגיש את השתלשלותו הכמעט רציפה של הסופר מן היהדות התנ"כית.

החדירה הפסיכולוגית, הפסיכואנליטית ליצירת קפקא החלה עם הגל הראשון של פירסומו בשנים 1933-1927. [15. Hellmuth Kaiser, Franz Kafkas Inferno, Eine Psychologische Deutung seiner Strafphantasie, Internationaler Psichoanalitischer Verlag, Wien 1931. [1] Hellmuth Kaiser, Franz Kafkas Inferno, Eine Psychologische Deutung seiner Strafphantasie, Internationaler Psichoanalitischer Verlag, Wien 1931.]

היא חגגה לאחר מכן אורגיות אמיתיות, שהגיעו לשיאן בחיבורו של צ'רלס ניידר "הים הקפוא" [16. Charles Neider, The Frosen Sea, Oxford University Press, New York, 1948.], ספר שאינו מוסמך לא בשימוש בשיטה הספרותית-היסטורית של האבחון הפסיכואנליטי  וגם לא בהוראה ופרשנות של חומרים סיפוריים פשוטים.

כך התפרצה השיטה הפסיכואנליטית, בשימושה לגבי קפקא, לדלתיים שלעתים רחוקות בספרות בת הזמן עמדו כה פתוחות. לא יכול להיות שום ספק בכך, שקפקא עצמו תפס את יחסי האב והבן במובנה של תורת פרויד. אותו מכתב לאב בן מאה עמודים, שבו מציג פרנץ קפקא את בעיית חייו ושמעולם לא נשלח, [17. מכס ברוד לא פירסם מסמך מרכזי זה עד היום בשלמותו.] מוכיח את היכרותו האינסטינקטיבית עם הכרת היסוד והכוונה הטיפולית של הפסיכואנליזה. נובלה כמו "הגלגול" מעצבת את המצב האדיפלי, את עמדתו של הבן מול האב והמשפחה בתבנית ספרותית. אבל גם לא יכול להיות ספק בכך, שכאן, בקושי דור אחד לאחר זיגמונד פרויד, בקפקא נמצא מי שהחזיר שוב לדיוקן האב את דמות האל שהורד והודח מכסאו במעמדו המקורי בתוך האמונה. בנובלה "גזר-דין" ניחן האב היומיומי בתכונות האל, כל יכול ויודע כל. הוא תובע מבנו חזרה את החיים אשר נתן לו, והבן גם מקבל על עצמו את משפט האל. משמעות פרנץ קפקא ויצירתו אינה טמונה כעת בשום אופן בכך, שניתן למצותה במינוח הפסיכואנליטי, אלא בכך שהיא מתקנת את ההכרה של פרויד, ודוקא על בסיס ובסיטואציה של המשבר.כמו הפרשנים התיאולוגים של יצירת קפקא שצ'רלס ניידר כינה לא בלי צדק "קבליסטים" [18. Charles neider, The cabalists, in: the Kafka Problem, pp. 398-445.], גם הפרשנים הפסיכולוגים שלו לא עשו דבר מלבד הניסיון לתרגם לשפה מושגית את שלכשעצמו אינו ניתן לתרגום. השאר הוא שתיקה.

עם זאת אי אפשר להתעלם מכך, שפירסומו של קפקא באמריקה, קשור ברגישות הפסיכואנליטית של יצירתו. כאשר בשנת 1930 התרגום האנגלי של קטעי "הטירה" הופיע באמריקה, הגיבו רק כתבי עת מתקדמים ללא רתע כמו Nation ו-New Yorker בביקורת. עידן קפקא באמריקה טרם הגיע. רק עם התרגום האנגלי של "המשפט" בשנת 1937 החל פולחן קפקא בארץ זו במלוא היקפו. אבל בעת הזו הפכה כבר גם הפסיכואנליזה לגורם מכריע בחיים הציבוריים באמריקה.

האינטלקטואלים הצעירים, שהיו הראשונים לקדם את פניו של קפקא, הזדהו בקלות עם הדמויות הנוירוטיות של יצירתו. מעל הכל היה זה מוטיב התסכול ששבה את לבם. אלה שהחלו לפקפק ברוסיה, ויחד עם הסיכוי להתגשמות הסוציאליזם איבדו את תחליף הדת האחרון שלהם, מצאו את עצמם מחדש בגיבוריו המאוכזבים, נטולי האשליות, הנמלטים מן הכפר והאובדים במציאות חייהם של קפקא. אבל יצירתו של קפקא אינה תחליף דת, אלא הקביעה, שלצד כוחות החיים האחרים איבד האדם המודרני גם את האמונה באל. כקביעה כזו אופי יצירתו של קפקא אינו פוליטי-פסיכולוגי, אלא בעל אופי היסטורי דתי ותרבותי. כל עוד מתבססת אופנת קפקא על תרגום של סמלי קפקא ללשון הפסיכואנליזה, היא מתבססת על חוסר-הבנה גס. אין צורך בראיית העתיד של הסיבילות כדי לנבא שימיה ספורים. [19.  הערכה של דמות קפקא בקרב האוונגרד הספרותי אצל:

Robert Warshow, Kafka's Failure, Partisan Review, XVI, 4 April, 1949.]      

נקודת מיפנה בביקורת קפקא האמריקנית מציג אדמונד וילסון במאמרו A dissenting Opinion on Kafka.

[20. The New Yorker, July 26, 1947, pp. 58-64.]

וילסון נרתע לעתים יותר מדי מן הנושא וממעיט מפחד שלא להגזים. אבל הוא מצליח לשבץ נכון את קפקא בספרות העולמית, כאשר הוא משוה את סיפוריו הקצרים של קפקא עם אלה של גוגול ואדגר אלן פו:

"כמותם, אלה סיוטים ריאליסטים שמגלמים בדימויים מוחשיים את טירופי המצבים הנוירוטים."

פסק דינו של וילסון:

"I do not see how one can passibly take him for either a great artist or a normal guide",

אם לפרש כעת את מחקר קפקא מצדו, כלומר כמכוון נגד הנוהרים לאופנת קפקא ולא נגד מחולליה התמימים למחצה, נגד הערכת היתר הסופרלטיבית של היצירה יותר מאשר נגד הישגיו של קפקא, שוילסון מתאמץ בבירור להצדיק, ייתכן גם, שאשר הוא מייחס לקפקא:

"arid reasonings and tyrannous rigidities of orthodox Judaism (which have a good deal in common with those of our old-fashioned Puritan Protestantism)"

נחשף בהתנגדויות של וילסון, שתקפות פחות לקפקא ויותר למקורותיו של וילסון עצמו. בכללותו, תרם מאמרו של וילסון לא מעט לפזר את הערפל הכחול שפיזרו ה"מתרגמים" וה"קבליסטים" סביב אישיותו של הסופר, עד שהפרופורציות של יצירתו ותוי דיוקנו הפכו מטושטשים. במובן זה בירך גם אנדרה פון גרוניקה על מאמרו של וילסון כ:

"an eminently sober and sobering statement, well-balanced and well-informed, striving to reduce the Kafka "legend" to its proper proportions".    

[21. Andre von Gronicka, Franz Kafka, Gesammelte Schriften, Dritte Ausgabe Buchbesprechung in: The Germanic Review, Vol. XXIII, Columbia University Press, February 1948, p.74.]

בראשיתו של מחקר קפקא רציני צריך לעמוד, כמו בראשיתה של כל עבודת מחקר, ויתור, כלומר הויתור על תרגום זול בלתי אמצעי של לשון הסמלים של קפקא לדיאלקט שכבר נמצא בתנופה, תהא זו עגת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, תיאולוגיית המשבר או הפסיכואנליזה. יהא זה רצוי, שיצירת ספרות זו תיבחן, תמוקם ותוערך סופסוף על פי מהותה, כלומר כמסמך ספרותי מן המדרגה הראשונה.

לשם כך הכרחי כמובן, שהטקסט יימצא במהדורה פילולוגית מושלמת ולא מצונזרת. משימה לא פשוטה, כי הן הסיפורים והן האפוריזמים הוצאו לעתים קרובות באופן בלתי אמצעי מתוך היומנים וכרוכים בהם באופן שכמעט אינו ניתן להתרה. מלבד זאת נזקק קפקא לעתים קרובות לכמה ניסיונות כדי להתחיל בכתיבה, כך שראשיתם של פרקים רבים מצויה בכמה גירסאות, שלא תמיד האחרנה ביניהן היא המוצלחת ביותר מבחינה ספרותית. המטרה הראשונה והאחרונה של מחקר קפקא צריכה איפוא להיות הוצאתה של מהדורה שלמה ביקורתית, עם הגירסאות וההקשרים. מהדורה כזו תתרום כמובן מהסיבות שצוינו תרומה שאינה ניתנת להערכה לפסיכולוגיה של תהליך היצירה.

משימה מועילה נוספת הינה חקירה סגנונית ביקורתית של לשונו של קפקא. אפילו כאן, בחומרי השפה, פוגש קפקא את קוראו עם פרדוקס. הוא הגיע מבחינה לשונית לשלמות, מבחינת הדייקנות וכמו כן הרגישות, שלעתים קרובות מזכירה את מרסל פרוסט. אבל על פי חומריה זו אינה שפה טהורה. מבחינת הצליל וניבי הלשון, אפילו במשמעות המלים והמהלך הדקדוקי זוהי גרמנית פרגאית, עשירה בצלילים שמהדהדות בהם השכנות הסלאבית, הצ'כית, וגם היידיש הפרגאית. גם צבע ייחודי זה תורם באופן מכריע לכך, לרומם את האירוניה של קפקא מכל גוון מקומי. הוא עיצב מן החומר שאיננו טהור לגמרי סגנון טהור, נשלט לגמרי וייחודי רק לו. יתרה מכך, ראוי לחקור את האמנות שבה קפקא מבטא את הדרמטיות של האירועים העלילתיים בדינמיקה הלשונית שלו. [22. כצעד בכיוון זה ראה:

Heinz Politzer, "Give it up!" in The Kafka Problem, pp. 1117-121.]     

מבחינת החומרים ההיסטוריים אי אפשר להבין את יצירתו של קפקא ללא תיאור אותנטי של הרקע ההיסטורי. ביותר ממובן אחד הוא ביטא בעבודתו את גדולתה, יהירותה ונפילתה של המונרכיה האוסטרית הכפולה, ולפיכך את אירופה היציבה עדיין של לפני מלחמת העולם הראשונה. [23. ראה כעת:

Pavel Eisner, Franz Kafka and Prag, New York, 1950.] שלטון הביניים של הפקידים ב"טירה" וב"משפט" איננו מתאר רק את אימתו של חיזיון אסכטולוגי, אלא גם סאטירה היסטורית בריאה של הבירוקרטיה האוסטרית הישנה. ניסיון לקואורדינציה של הרקע ההיסטורי עם יצירת קפקא, עשה לאחרונה וילי האס, אחד הידידים מימי פראג. [24. Vilem Haas, Prague in 1912, in: The Virginia Quarterly Review, vol. XXIV, Summer 1948, pp. 409-417.]

מכאן ואילך צריך להשכיל, להציב את יצירתו של קפקא במסורת הסיפור האוסטרי, לסייג אותו כנגד שטיפטר האהוב עליו ולפנות לו מקום לצד Malte Laurids Brigge של רילקה ופרקי "אנדריאס" של הופמנשטאל.

כמי שחי בגבולן של שתי יבשות ושני עידנים היסטוריים, יצר פרנץ קפקא את אחת מיצירות הסיום של הציויליזציה הבורגנית האירופית. הצגה תקפה של אמנותו אפשרית רק בעבודה שתוקדש להצגתן יחד של כל האנדרטאות הספרותיות מעידן המשבר האירופי.

מתוך כתב העת:

Forum, Oesterreichische Monatsblaetter fuer kulturelle Freiheit, 1/6, Juni 1954, Wien

לרגל 30 שנה למות קפקא

היינץ פוליצר / חֶשְׁכַּת אֵל

העולם שלאחר מותו תפס את קפקא היכן שאי אפשר היה מעולם לתפוס אותו: במילה. זה החל בשנות העשרים המאוחרות עם פירסום שלושת הרומנים המקוטעים שלו, אמריקה [הנעדר ע.פ.], המשפט והטירה. מכס ברוד, העורך, חשב שעליו להתנצל, מפני שהציל את יצירת חברו, למרות הוראת הצוואה: "כל מה שנמצא בעזבוני... ביומנים, כתבי יד, מכתבים, של אחרים ושלי עצמי, חתומים וכיו"ב, לשרוף ללא שיור." (אמנם צוואה זו הינה רק פיתול דרך אחרון ביצירת חיים, שהשתעשעה בְּאִיּוּן, ובאמצעות שעשוע זה התמודדה עם האַיִּן.) יהודי גרמניה, שעבורם הוציא המו"ל שוקן בברלין, מיד לאחר 1933, את המהדורה הראשונה של כל כתבי קפקא, ראו את גורל גיבוריו כמטרים את גורלם, וכמותו מוצדק בחסד הרוח: הם נשאו את שמו בגלותם עד לארץ ישראל. (חוסר הבנה מובן כמו גם גרוטסקי: משפטם היה היסטורי ודינם נחרץ, משפטו של קפקא עודנו תלוי ועומד.) האינטלקטואלים השמאליים באנגליה ואמריקה, שלאחר משפטי מוסקבה הראשונים והמפלה בספרד החלו לראות את בבואתם בספריו, תפסו אותם באופן לא פחות מילולי כאלגוריה לתסכולם כמו גם כהקדמה לביקורות הפוליטיות של קסטלר ואורוול. (אמנם יצירתם של סופרים אלה רחוקה מיצירתו של קפקא כמרחק 1984 מיום הדין האחרון). לכך נוספה, במיוחד עבור קוראים אמריקנים, התאמתם המדהימה של כתבי קפקא לפרשנות פסיכואנליטית (רק שפרשנים אלה התפרצו בעד דלתות, שהסופר עצמו פתח בפניהם לרווחה: הרי כאביו לא נבעו בשום אופן מאי נוחות תרבותית, אלא מיאושו מן הקיום האנושי). יושבי מחנות הריכוז, לוחמים ב"בית" הפרטיזנים, חוו זוועות והאמינו, שהן דומות לפני הזוועה של ספריו: לאחר מלחמת העולם השנייה הפיקו ז'יד ובארו את "המשפט" כמחזה בן הזמן: כך הם הציגו את יצירתו על הבמות, ממשחק מלים למשחק על הבמה. יסוד היסודות של קפקא, האירוניה, התנדף. מה שנותר הוא קינה. ידידו ומנהל עזבונו של קפקא הפך את "הטירה", אותו דו-שיח של הנפש עם עצמה, לעלילה בהישג יד על הבמות. לבסוף – כיצד יכול היה זה להיות אחרת? – אימצה האופרה את קפקא. ראיתי את "המשפט" בעיר במערב התיכון של ארצות-הברית: האימה המקפיאה שהתפשטה באולם נבעה ממחזה האימים ומהבגידה שבגד התיאטרון בספרות.

כך הפך קפקא מצד אחד להוכחה חיה לפסיכופתולוגיה ומצד שני ל"מורה דרך". הפופולריות שלו נובעת מכך שמנסים לטהר באמצעותו את מצפונה הרע של התקופה כמו באמצעות שעיר לעזאזל, שמחזיקים בבית במקום לשלחו במדבר. אבל קפקא איננו דבר מכל אלה.

הוא הגיע מפרובינציה אוסטרית עתיקה, מפראג, והעדר המוצא של גורל הפרובינציה חקוק בדמויותיו כאות קין. תחושת המחנק בחדרים, הבדיחה שנולדה מנישואי-קרובים, השפה הדלה, הניחו לו לסיים בגרוטסקות את מה שהחל בן ארצו גוסטב מאיירינק: הצגת הפרובינציה כגיהנום. המרי, העוינות, העדר הישועה בחיים בקרן זוית הינם בדמו. דמויותיו אינן גיבורים וגם לא קדושים אלא מחבלים באמונה באל (כפי שהחייל האמיץ שוויק של בן ארצו ירוסלב האשק מחבל במונארכיה האוסטרו-הונגרית). כמובן שפראג איננה רק פרובינציה, וקפקא איננו רק אוסטרי. בירת בוהמיה, שבה התערבבה בעיית הלאומים עם הבעיה החברתית לחומר נפץ אדיר, העניקה לו ידע על חומר התסיסה של זמנו, שהפכה אותו כמעט לצופה למרחקים: מאחור היו רוסיה ואסיה. יהדותו לימדה אותו קודם כל את השימוש במשל, בדוגמה החינוכית, שהוא כמובן לא השתמש בה כדי להודיע את החוק, אלא את משטר החוק של הפרדוקסים שלו. ובכל זאת הוא נותר כלוא בפרובינציה במלחמת חייו. שהיתה מכוונת כנגד דמותו הדימיונית המועצמת של אביו, בהגזמה שלו של המשפחתי והמיני, בדמוניזציה שלו של המעמד הבינוני, כפי שעד הסוף לא יכול היה להרחיק לגמרי ממשפטיו את צליל הניבים הפרגאים. הוא ניסה לפרוץ החוצה באמצעות טיולים, אהבות ואירוסין, באמצעות המחלה, לבסוף הוא נמלט באמצעות המות. המות השלים את יצירתו, בכך שהניח לה להישאר מקוטעת: רק דרך הסדקים ברומאנים שלו חודרת נשימת העולם ונוכחות האל, שאת שניהם לא יכול היה למצוא בימי חייו.

האם חיפש אחר האל? הוא ישב בדומיה לשולחן המאמינים והמהפכנים והקשיב וקלט. אבל הוא היה סופר, איש הספרות במלוא מובן המלה, אחוז דיבוק הספרות. זה (וכמה דברים נוספים) קושרים בינו לבין בני דורו פרוסט וג'ויס. השפה היפנטה אותו במובן העמוק של דו משמעותה: לכך הוא התכוון כאשר כינה את הכתיבה "צורה של תפילה". הוא היה בעת ובעונה אחת פסיכולוג ומיסטיקן, הוגה אנליטי וחוזה, שום דבר מהם לא במלואו ובכל זאת היתה לו היכולת למזג את שניהם יחדיו בתמונות מילותיו ובמבנה משפטיו. כך הפכה הדו-משמעות ליסוד מוסד של שפתו, הרב-משמעות ליסוד עולמו. בדמויותיו, שכולם כאחת סמליות, יכול היה להביא לידי התנגשות את שני תחומי ההתנסות של קיומו: העולם התחתון הפסאודו-מיסטי של ילדותו, שבו שלט האב, והיקום הדתי הסודי של פני האימה שלו, כי האל המושל בו בלתי נראה ובלתי מושג. בכפל משמעות של תמונה יחידה (כבר בכותרות "המשפט" ו"הטירה") הוא תפס את התהום שמתחתיו כמו גם את התהום שמעליו, שעד כה כינה בטעות שמיים.

תרגומים של תמונותיו למושגי הפסיכולוגיה או התיאולוגיה או למושגים אחרים כלשהם אינם תופסים אותן. טוב יותר תופס אותו שיר כמו זה של הפרגאי פרנץ ורפל:

גם בשמי האמונה של יומך

תלויה לפתע חֶשְׁכַּת אֵל...

מֵאֳפָקִים מתגלגלת סופת בָּרָד

ביתך מוקף קרח.

העצים כולם מְטִילִים

צללים כה זרים

שעין לא ראתה.

העלים נמים תלויים 

ומיד יתרסקו

פירות בשלים.

אפילו המים בצינור

מגרגרים עָגַת זוועה...

אבל אתה כמו החרקים

שכחת את האור מפעם

ומעניק לו תמונת עולם

לגמרי חרבה

ועל קִפְאוֹן לבו

אף לא מבט פליאה.

לפחות התחלחל מכך

שעטלפים שניעורו ביום

משליכים עצמם מרוב יאוש

על חלונך!  

אותה "תמונת עולם חרבה לגמרי" היא מחוז נשמתו של פרנץ קפקא. בספריו מושלת המונוטוניות של חשכת האל, שלעתים רחוקות מופרעת עקב יאושם של העטלפים על שמשת החלון. הוא נשא את עבודת השבר של הוויתו והרחיק את סכנת היות אדם, כפי שאנשי קדם הרחיקו חיות טרף: בכך שסימן אותן. הוא ראה את הסתירה הבלתי פתורה של ההוויה, שבה הפכה החירות לחירות הציפור, אבל הקשר לא הפך פחות קטלני. אבל הוא לא ניסה לתפוס את הבעיה בקרניה ולא להופכה לתורה. בכוח חולשתו הוא הציב את הפרדוקס בהירוגליפים, כראוי לפרדוקס. כך ניהל את חייו, כך יצר את עבודתו: בכתפיים שחוחות ובאנחה שהחזיק מאחורי שיניו. אבל פיו חייך.

הוא סבל ברעש. לצד הכתיבה היה המאבק על הסגנון כנראה הפעילות היחידה, שאליה היה מסוגל להביא את עצמו. תהילתו היא חוסר-הבנה, היא פרדוקס לאחר המות. כי בשום מקום פרנץ קפקא איננו מוקף בכל כך הרבה שתיקה, אטומה כמו בין מְפָרְשָׁיו.

       

       

השכן עזב!

השכן מקומת הקרקע עזב! כבר לא האמנו שזה יקרה אי פעם. שנתיים ימים הסתובבו מתווכים סביב הבית, שלטיהם היו תלויים על עצי הפלסטיק שהשכן מקומת הקרקע הציב בפינת החצר. את העצים האמיתיים שהצלו על השביל הצר שבין הבית והגדר הוא עקר. צעקתי לו שלא יעקור עצים וקראתי למשטרה, אבל התברר שהשוטר מוטי מהמשטרה הוא חבר טוב של השכן מקומת הקרקע. הוא תקע לו כף וצעק עליי מה את רוצה שהוא יגור בזבל הזה? אבל הוא פיזר פה את כל הזבל הזה, אמרתי, קודם היה פה שביל נקי עם עצים ושיחי ורדים. השוטר מוטי והשוטרת הבלונדינית שבאה איתו, קראו לה לירון והיא צחקה כמו מטומטמת, היו מרוצים מעצמם, וגם השכן מקומת הקרקע היה מאד מרוצה, והוא עקר ארבעה או חמישה עצים, וכך השביל נגלה והוא הדביק עליו דשא מפלסטיק, ובדשא מפלסטיק הוא קשר כלב גדול בשרשרת. הכלב היה דוקא חביב, השכן מקומת הקרקע היה הרבה יותר מפחיד מהכלב שלו, אבל עכשיו השכנים פחדו לעבור בחצר, קצת בגלל הכלב הגדול ובעיקר בגלל השכן בקומת הקרקע שהיה הרבה יותר מפחיד מכלב. אם הסתכלתי עליו הוא צעק עליי: מה את מסתכלת, יא מכוערת? ונראה כאילו הוא עומד להרביץ לי, השכן מקומת הקרקע. אחר כך הוא הציב על הדשא מפלסטיק מתקן פחמים ובכל שבת הוא הכין בשר על האש וחנק את כולנו בעשן. גם בריכה מפלסטיק הוא הציב על הדשא מפלסטיק ומילא אותה במים אמיתיים כדי שבתו הקטנה תשתכשך בה בבגד ים ורוד. אשתו ובתו תמיד לבשו בגדים ורודים ואשתו גם צבעה את השיער לבלונדיני, ובבוקר ובערב הילדה תמיד בכתה, ולפעמים היא ישבה וציירה על כסא פלסטיק קטן ליד שולחן פלסטיק קטן על הדשא מפלסטיק. לפני שהמתווכים הביאו קונים השכן מקומת הקרקע היה נוסע וחוזר עם ארגז מלא עציצי פרחים קטנים ותוקע אותם בפס האדמה ליד הדשא מפלסטיק, כדי שהכל ייראה כמו גינה אמיתית עם דשא ופרחים, אבל אפילו מקומה רביעית אפשר היה לראות שהדשא מפלסטיק, ומי שמכיר פרחים יכול היה לדעת שאלה שנשתלו לרגע יבלו במהרה. כל הזמן הצטערתי על העצים שנעקרו שאהבתי תמיד להביט בהם בחורף כשהענפים העבותים התנועעו ברוח והשירו טיפות של גשם. אבל עכשיו, שהשכן מקומת הקרקע עקר את העצים, דבר כבר לא הצל על החצר וכשתליתי כביסה ראיתי רק את השכן מקומת הקרקע מתרגל תרגילי התעמלות על הדשא מפלסטיק, והבטן שלו בלטה מחולצת הטריקו כמו גבעה קטנה. לרוב הוא לבש בגדים ספורטיביים ונדמה היה שהוא תמיד שם, בדשא מפלסטיק ליד קומת הקרקע, מנסה למכור את הדירה בתור דירת גן עם שטח אדמה פרטי, שהיה בעצם החצר המשותפת שלנו.

הכל התחיל כשרחביה הפסיקה להיות שכונה של זקנים והפכה לאוצר נדל"ן. בכל פינה בשכונה הרסו עד היסוד בתים ישנים של ותיקי שכונת רחביה ובנו רבי קומות ליהודים עשירים מאמריקה. לרוב הופיע תחילה שלט על שימור הבית ההיסטורי. אחר כך הקיפו את הבית ההיסטורי בפחונים וגדרות, אחר כך הרסו את הבית ההיסטורי עד היסוד והשלט על השימור נעלם, ובנו רב קומות עם דירות גדולות ליהודים עשירים מאמריקה שלא היה לו שום קשר לבית הישן. לבתים האלה היו חניונים וחומות גבוהות ודירות גג עם מרפסות זכוכית ובימי החגים ולפעמים גם בחופשת הקיץ גרו בהם תיירים אמריקאים עם הרבה ילדים ששיחקו בגינות ודיברו מעט עברית ויידיש והרבה אנגלית במבטא אמריקאי. כשהגיעו ימי הלימודים הם נעלמו והבתים הגדולים נראו ריקים ושוממים.

הבית שלנו דוקא לא היה היסטורי. בבית שלנו גרו אנשים רגילים, וגם יהודים מאמריקה, אבל הם היו זוג צעיר עם תינוקת והם לא נראו בכלל עשירים. לכן הם גרו בבית שלנו ולא בבתים החדשים הגדולים. בתיבות הדואר שמו לנו כל הזמן הודעות ממתווכי דירות שמחפשים דירה באיזור וזרקנו אותם לסלסלת הנייר שעלתה על גדותיה. ואז הגיע שכן חדש לקומת הקרקע שפרץ חור בגדר והתחיל לרצף את החצר. אמרנו לו לסתום את החור בגדר והוא אמר שבכלל אנחנו עשינו את החור והוא זה שתיקן, ואמרנו לו להפסיק לרצף את החצר כי היא של כולם. הוא קצת איים עלינו בכל מיני איומים ואז מכר את הדירה בקומת הקרקע לשכן החדש. בהתחלה שמחנו, אבל אז ראינו שנפלנו מן הפח אל הפחת, כי השכן החדש צעק על כולם ועקר את העצים והשתלט על החצר בכוח, והיו לו חברים בעירייה ובמשטרה. הוא שיפץ את הדירה ובנה אותה מחדש, כך שהשירותים יפנו לכניסה הראשית של הבניין, ובפינה הציב ריבוע אדמה עם צמחים מפלסטיק, ועל השביל מתחת לעצים שנעקרו הדביק דשא מפלסטיק, ועכשיו הוא ניסה למכור את דירת הקרקע בתור דירת גן, כי זאת כבר לא היתה סתם דירת קרקע אפלולית ושקועה באדמה, עכשיו, עם הצמחים מפלסטיק והדשא מפלסטיק והחלון בסלון שהשקיף עליו זאת כבר לא היתה סתם דירת קרקע קטנה אלא נדל"ן רחביה ליהודים עשירים מאמריקה, ובאמת בכל פעם שבאו מתווכים עם קונים שמעתי שהם מדברים אנגלית במבטא אמריקאי. אבל משום מה אף לא אחד קנה את דירת הקרקע שעכשיו כבר היתה נדל"ן רחביה, וכל הזמן התחלפו המתווכים ושלטי דירה למכירה ניתלו והורדו והוחלפו באחרים. חלפה שנה וחלפו שנתיים ועדיין השכן מקומת הקרקע ניסה למכור את הדירה עם גינת הפלסטיק ועדיין הוא צעק עליי מה את מסתכלת, יא מכוערת? בכל פעם שהסתכלתי איך אפילו הכלב שלו בורח ממנו, והוא מנסה לרוץ אחריו עם הבטן שלו שבלטה מחולצת הטריקו כמו גבעה קטנה למרות שהוא כל הזמן התעמל על הדשא מפלסטיק ושמר על כושר.

פתאם הבוקר כשהורדתי את הזבל ראיתי משהו שנראה כמו מקרר ארוז בקרטון גלי ופלסטיק ממש בכניסה, וראיתי משאית גדולה בכניסה וסבלים נכנסים לדירה בקומת הקרקע ויוצאים עם רהיטים ארוזים על הגב ומניחים אותם במשאית. הדלת היתה פתוחה וראו שהכל ארוז למעבר דירה וגם בחצר היו רק רהיטים ארוזים על הדשא מפלסטיק, לא מתקן כביסה ולא מתקן פחמים ולא בריכה, ואחרי שעה קלה הכל נעלם והמשאית נסעה לדרכה, ובחצר נותרו רק הדשא מפלסטיק והעצים מפלסטיק וצעצוע נטוש של ילדה.

עכשיו אנחנו מחכים לראות מה יהיה, מי יבוא לגור. עוד קשה לנו להאמין שהשכן מקומת הקרקע מכר את הדירה ולמדנו כבר לפחד משכנים חדשים בקומת הקרקע. אבל בכל זאת אנחנו שמחים שלא נצטרך לראות את השכן מקומת הקרקע והוא לא יצעק עליי יותר מה את מסתכלת, יא מכוערת. בכל אופן אני מקוה שנחזור להיות בית ישן ברחביה לאנשים שאוהבים לגור בבית ישן ושקט, ושכבר לא נהיה יותר נדל"ן רחביה.  

מכס ברוד / הנחבא אל הכלים

בחנות הספרים המשומשים "מופת", שאני אוהבת במיוחד, ליד שוק מחנה יהודה, מצאתי את ספרו של מכס ברוד "הנחבא אל הכלים", שהתפרסם בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד, 1954, בתרגומו של נ. רבן. זה ספר יפה בכריכה כחולה שעליה רישום של בתים תל-אביביים ואיש זקן במעיל וכובע ומקל. הסיפור מתחיל בתל-אביב בימי מלחמת העצמאות, אבל בעצם הוא מתרחש בפראג, כשמכס ברוד היה תלמיד בגימנסיה ברחוב סטפאן בפראג, ושם הכיר את ידידו ויקטור מתיאס פרויד המכונה ויקמאת, שנהיה לימים מנהל הגימנסיה בעיר אגר בחבל הסודטים. כשסיפחו הנאצים את הסודטים נמלט ויקטור פרויד לפראג. כמו מכס ברוד שאף גם הוא לברוח מפני הנאצים לארץ ישראל, אבל בניגוד לברוד לא השיג סרטיפיקאט, והוא נשלח לטרזינשטאט, ששם המשיך ללמד לטינית כפי שעשה כל חייו, עד ששלחו אותו לאושוויץ.

לצורך עלייתם של ציוני פראג לאלפיהם הרבים, ואפילו לרבבותיהם, הגישה אז הממשלה האנגלית רחבת-הלב בדיוק עשרה רשיונות עלייה או סרטיפיקאטים, לא פחות ולא יותר. היה ביכולתה להציל את כולם: ידוע ידעה שהגרמנים מתכוננים להיכנס לפראג, ידוע-ידעה שכל יהודי שיישאר שם, דינו לכליה – אף היא עשתה אי-אלה סידורי הצלה רפויים והביאה עוד כמה יהודים לחוף-מבטחים ברגע האחרון, - אולם בדרך כלל העדיפה להסגיר את שאריתה המכריעה של קהילת פראג בת מאות השנים למאכלתו של היטלר. – בשביל היהודים משטח הסודטים ניתן מספר גדול יותר של סרטיפיקאטים, אלא שסבך של תנאים, מכסות, תחומי גיל, הון-בעין וכו' הקיף את שער ההצלה. ויקמאת היה אחד המרובים, שנאחזו בסבך הזה. הוא לא התאים לתנאים. ניטל עליו להישאר. כלום היה מישהו זכאי יותר ממנו לדרוך על אדמת ארץ-הקודש? – ואילו לי הגיש הגורל רב-החסד אחד מעשרת הסרטיפיקאטים, שנועדו לבני פראג.

אני נזכרת בדבריה של ספרנית קשישה שדיברה בגנותו של ברוד ואמרה שהצטער על כך שלא מצא את מקומו בארצות הברית במקום בארץ-ישראל. כמה קל לאנשים לשכוח את נסיבות הזמנים ההם, שבהם היתה לא רק היציאה מאירופה, אלא גם הכניסה לארץ ישראל כמעט בלתי אפשרית, כמעט  נס נדרש לכך. בכמה חוטים משך ברוד כדי לקבל את הסרטיפיקאט הזה, אחד מעשרה. אילו הצליח תומס מאן לסדר לברוד, כפי שניסה, משרה באוניברסיטה אמריקאית, היה נוסע מכס ברוד עם כתבי קפקא לאמריקה, ומפקיד את כתבי היד של קפקא באוניברסיטה אמריקנית – כך הבטיח תומס מאן במכתב שכתב למענו, שתמורת משרה יביא עמו מכס ברוד את כתבי היד של קפקא. אבל משרה כזו לא נמצאה לו, וברוד הפליג לתל-אביב באחד מעשרת הסרטיפיקאטים שניתנו ליהודי פראג. אחר כך התרוצץ במשרדי רשויות המנדט וניסה להשיג סרטיפיקאט לאחיו הצעיר אוטו. לשוא. אילו הפליג ברוד לאמריקה במקום לפלשתינה, לא היה מכיר את אהובתו אסתר הופה, ומי יודע כיצד היתה השתלשלות הדברים עם כתבי היד של קפקא, שהיו שוכנים בספרייתה של אוניברסיטה אמריקנית כבודה כלשהי. המחשבה מה היה אילו היא מחשבה מושכת לב ביותר, אבל ספק אם יש בה טעם.  

ובכן, מכס ברוד הגיע לפלשתינה, ודוקא בה, במלחמת העצמאות, טעם לראשונה טעם מלחמה:

מעבר מזה למלון, על המדרגות שכנגד הרחוב, נפגע נער-תלמיד ביריה. הילד אמר באותו רגע ללכת הביתה מן הגימנסיה אשר ממולו. "כבר העבירוהו מכאן. תוכלו עוד לראות את הדם על המדרגות".

...מוזר הדבר – משהתחיל הדבר לפני חודש ימים, היו אלה יריות הרובים הראשונות אשר שמעתי בכלל מעודי. והרי זה מפליא כהוגן – לגבי בן דורן של שתי מלחמות עולם. אולם כך הוא הדבר. פירצה זו שבהשכלתי נסתמת עכשיו.

היריות מגיעות ממסגד חסן-בק, האנגלים עוד בארץ, ומכס ברוד משוטט בתל-אביב השרויה בערפילי חורף, ותוהה על כך שאף תל-אביב החמה שרויה לעתים בערפל, שדימה כי בפראג לבדה יש כמותו. ובכן הוא משוטט לו בתל-אביב ומחפש בה את פראג, זו שנמלט ממנה בעור שיניו:

בפראג אהבתי את הבתים הישנים, בייחוד אהבתי את חלקי העיר העשויים כולם, בדומה לקְלַיְינְזַיְיטֶה, בתים ישנים, טורי רחובות שלא חל בהם שינוי זה מאות בשנים: ככל הפרגאים, לפחות מבני דורי, הייתי מלא התפעלות לוהטת לגבי אמנותם, צורת בניינם, תולדותיהם של בתים אלה. מעולם לא חשבתי, ולא הייתי יכול לשער לי, אילו עלה הרעיון על לבי, כי ייתכן הדבר, שבאחד הימים איעקר מתוך מעגל ישן-נושן זה, נלבב ומסולסל, מקרב משכנות-ואסאלים וארמונות אלה על חמדתם כבדת-הראש, - עד שלמדתי מפי המאורעות לקח אחר, וכמעט שיכולני לומר: לקח לטובה. שכן עכשיו הרי אני אזרחה של תל-אביב ללא כל פנים לכאן ולכאן. אולם תן דעתך על שני בתים ישנים אלה: אין כל ספק בדבר, שיש בהם משהו המושך את לבי ביותר. למרות חוסר האמנות שבהם, ובעצם אפילו למרות היותם לא-יפים בבטלנותם הפרימיטיבית, הרי הם מזכירים אותי באיזה אופן שהוא את פראג, הזכרה מאד רחוקה וחשאית, כאמור, אין לקרוא להם אפילו ישנים ממש: משומשים, דהויים, רקובים – ביטויים אלה היו הולמים באמת את מראם. אם כה ואם כה: הם מזכירים אותי נושנות, הם משפיעים עליי קסם מיוחד, כל אימת שאני עובר על פניהם, ובחפץ לב אני נעצר אז תמיד זמן-מה לפניהם.

כמה הרבה נאמר כאן בין השורות באירוניה דקה מאד, שהזכירה לי משפט ממכתב של זיגמונד פרויד לאחר שחולץ מידי הגסטאפו בוינה והתיישב בלונדון: לונדון כל כך נפלאה, כתב פרויד, שכמעט מתחשק לצעוק הייל היטלר, אבל אני מתגעגע לכלא שעזבתי.

והנה מכס ברוד, לכאורה ציוני נלהב, מודה שמעולם לא חשב ולא שיער שייעקר מפראג וינחת בתל-אביב, והרי אלה הנאצים שלהם הוא חייב את ה"לקח הטוב", שהפכו לאזרח תל-אביב מבלי שיפנה את פניו אחורה, שהרי לאן לחזור כבר לא היה לו, אבל כשהוא משוטט בתל-אביב הוא מחפש את מראיה של פראג האבודה, ואת הבתים שניחוחה של פראג נודף מהם. בן חמישים וחמש שנה הגיע לתל-אביב ועשרים ושמונה שנים ישב בה כיושב בעיר זרה. ציוני מגשים בעל כורחו.

לרגעים אני שואלת, האם על חבר נעוריו געגועיו או על עיר חייו, על פראג האהובה והנכספת:

הריני נזכר יפה בפרק מתוך שיחתנו הארוכה האחרונה, שהתנהלה בכל המלאנכוליה העמוקה, שבני שמונה-עשרה מסוגלים לה. והשיחה התגלגלה בדומה לכמה וכמה משיחותינו, בשעת טיול ברחובות ה"קליינזייטה" בין ארמונות הבארוק של ה"ראדז'ין", אשר עלינו אליו. מלמטה נחו בתוך האד של גגות הרעפים האדומים וארובותיהם מאת מגדלי הכנסיות, מדרגות הגינות של מעונות האצילים, הפארק של ארמון ואלנשטיין, הגשרים – מבטנו, אשר עקב בעל כורחו אחרי נחל המולדאו [נהר המולדבה] הזורם לתוך מרחקי הגבעות ליד וישהראד ומזה והלאה אל מרחבי השדה, מיהר וחזר במורד הזרם לתוך האנדרלמוסיה הערבית של הסימטאות הישנות והצרות...

וחישבו על "מסר מן הקיסר" של קפקא:

הקיסר – כך אומרים – שלח לך, דוקא לך, הנתין הפרטי, העלוב, הצל הקט הרחוק תכלית המרחק מן השמש הקיסרית, דוקא לך שלח הקיסר מֶסֶר מֵעֶרֶש מותו. הוא הורה לשליח לכרוע ברך ליד המיטה ולחש לו את המֶסֶר באוזן: כֹּה נֶחְשַבְתָּ בעיניו, שהורָה שילחשו אותו באוזנך. בניע ראש הוא אישר את נכונות הנאמר. ולפני כל הצופים במותו – כל הקירות המסתירים הופלו, ועל גרמי המדרגות המתנפנפים רחוק וגבוה ניצבו במעגל כל גדולי הממלכה – לפני כל אלה הוא מסר את המסר. השליח מיד יצא לדרך, גבר חסון, ללא יֶגַע, בפושטו פעם את זרועו האחת ופעם את השנייה, פילס לעצמו דרך בקרב ההמון. כשנתקל בהתנגדות, הוא הראה על חזהו, שם נמצא סימן השמש, הוא גם התקדם בקלות, יותר מכל אחר. אבל ההמון הוא כה רב, למקומות מגוריו אין קץ. לוּ נפתח לוֹ שדה פתוח, כיצד היה מעופף ומיד היית שומע את מכות אגרופיו הנהדרים על דלתך, אך במקום זאת, כמה התאמץ לשוא: שוב ושוב נדחף דרך חדרי הארמון הפנימי, לעולם לא יתגבר עליהם. ולו הצליח בכך, לא היה מועיל דבר, כי אז היה עליו להיאבק בגרמי המדרגות היורדים מטה, ולו הצליח בכך, לא היה מועיל דבר, היה עליו לחצות את החצרות, ולאחר החצרות את הארמון הנוסף המקיף אותן סביב, ושוב את גרמי המדרגות ושוב את החצרות, ושוב ארמון נוסף, וכן הלאה במשך אלפי שנים, ולו פרץ לבסוף מן השער החיצון – אבל לעולם, לעולם לא קרה הדבר – מונחת תחילה לפניו עיר המלך, מרכז העולם, שקועה עמוק במדמנה. איש אינו חודר לכאן ואפילו עם מֶסֶר של מֵת.

והרי זו אותה פראג האהובה שהיא גם נאדרה וגם שקועה כה עמוק במדמנה, וברוד הנער רץ לאורכה ולרוחבה ומנסה לחדור אותה, ואחר כך להחיות אותה, את העיר האבודה.

ואילו נסע לאמריקה. הרי גם שם היה מתגעגע לפראג, שגם בספר הזה הוא חוזר אליה, לימיו בגימנסיה הסטפאנית, לדמויות המורים שלה, שויקטור פרויד היטיב לחקות, והתלמידים שלה, מחציתם יהודים ומחציתם לא, והידידות שצמחה בין הילד הטוב והתלמיד הטוב מכס ברוד לבין הנער יוצא הדופן מן הסודטים ויקטור מאתיאס פרויד המכונה "ויקמאת", צמחה ונתחזקה למול רשעותו של מורה סאדיסט ואנטישמי, שנהנה להתעלל בתלמידיו היהודים. ידידות שבאמצעותה יכול היה גם הילד הטוב מכס ברוד להתנסות בהרפתקאות אסורות, כגון הביקור ב"מועדון הסוציאליסטי החופשי", שבאיו הצעירים ניסו לקרוא ולהבין את "הקפיטל", ספר שלא היה חביב ביותר על הרשויות במונארכיה ההבסבורגית, שהכבירו על תלמידי הגימנסיות שלהם איסורים מאיסורים רבים ושונים:

הרי על תלמידי "מוסדות הלימודים התיכוניים" הקיסריים-המלכותיים האוסטרים נאסר בכל חומר הדין לבוא לבית קפה, כשם שנאסרה עליהם בכלל על ידי "תקנת משמעת" שהתנחלה מדור לדור ושוכללה ברוח הזמן החדש בפרטים טפלים בלבד, שורת עיסוקים תמימים, ובין השאר גם עישון, השתייכות לאיגודים, שתיית משקאות חריפים במקומות ציבוריים, ביקור בתיאטרון ללא השגחת מבוגרים – כך נאמר בנוסח הדברים – ואפילו שימוש במקלות טיול, ואילו ויקמאת נמנה, בלי לחוש לדבר כלל, עם אורחיו הקבועים של בית קפה אחד בפרבר "כרמי המלך", שבו היו מזדמנים חובבי השחמט, וביניהם גם מורה-דרכנו בחכמת המתמטיקה והפיסיקה, הפרופסור ואנצל סירק.  

אין זה קשה ביותר להיות פורע חוק במקום שהכל אסור בו. ומאחר שבבני נעורים מדובר, מתאהבים השניים באותה נערה יפה ובלתי מושגת שברוד מייחס לה חשיבות יוצאת דופן בחייהם. לדבריו, בשל הבגידה שבגדה אותה נערה בויקטור, נשאר ידידו רווק כל ימיו.

אין זה דבר בלתי שכיח שבבגרותם הופכים הילדים הרעים לבורגנים מן המניין, גם לא בלתי שכיח הוא שהילדים הטובים מתפרעים וסוטים בבגרותם מדרך הישר. נראה כי עם התבגרותם התחלפו השניים בתפקידים: ויקטור פרויד הוא זה שהתמסד, ואילו ברוד, כעת על תקן של אמן, הירשה לעצמו לבעוט במוסר הבורגני. דבר זה אינו נאמר במפורש, אבל אם יחסו של ברוד לויקטור הנער מלא הערכה, הרי ביחסו לויקטור המבוגר קשה להתעלם ממידה בלתי נעימה של לגלוג שברוד מלגלג על חברו שהפך לפרופסור בעצמו, "מרוב שחיקה את הפרופסורים", מורה ללטינית, מנהל הגימנסיה באגר ופעיל באגודת הסטודנטים היהודים "בר-כוכבא", ואוסף כספים נלהב למען המפעל הציוני שמעולם לא ראהו במו עיניו, וייגע את חברו המפורסם בסיפוריו על בעלי בתים שאינם רוצים לתרום תרומה ראויה למען ציון.

והנה בעוד זיכרונות הנעורים מן הגימנסיה יש להם טעם מריר-מתוק, טעמה של הנוסטלגיה, טעם חמוץ עלה בפי מתיאור מפגשיהם של מכס ברוד וויקטור פרויד המבוגרים, כאשר ברוד בא בהזמנת ידידו להרצות בפני אגודת בר-כוכבא המקומית, כמנהג סופרים מפורסמים בני הערים הגדולות לטרוח ולהרעיף מחסדם על תושבי הפרובינציה, מבלי להתעלם מן הטירחה הכרוכה בירידה זו אל העם, שאמורה לעורר את הזדהותו של הקורא – אבל דא עקא שהקורא איננו סופר מפורסם אלא עמך בעצמו:

ברם הערצתי את ויקמאת לא מנעתני מלהזמין פעם אשה יפה מבנות פראג לנסוע אתי לאגר. לדאבוני, אין אני יכול להתחמק מלהטיל על עצמי את אשמת החולשה הזאת, את אשמת הבגידה הזאת ביחידותו של האידיאל הלאומי – אז נדמה לי, אולי מתוך תפיסה קלת-דעת מדי, שאין משום עבירה בעבודת שני אדונים בעת ובעונה אחת, אם אין הם סותרים ממש זה את זה. מחלקו של העם לא ייגרע מאומה על ידי כך, אמרתי בלבי, ואילו אלהי האהבה דומה שציוה ממש לעבוד את העבודה הזאת. כי מטעמים שונים היה זה כמעט מן הנמנע, שאזדמן עם אהובת-לבי בפראג בלי שישגיחו הבריות בכך. על כן היה בהזמנתו של ויקמאת משום מוצא טוב. – שקלתי בדעתי: נבוא לאגר ברכבת המהירה בשעה שלוש אחרי הצהריים, נלך אל המלון – ההרצאה לא תתחיל לפני שמונה וחצי. ואז סופסוף נוכל להתייחד ללא הפרעות. כן, אולם ויקמאת יחכה לי בתחנה, כמשפטו תמיד. ברוב איוולתי מצאתי גם לזה עצה: בפילזן נעבור אל הרכבת הרגילה, המגיעה אמנם לאגר רק בשעה חמש אחר הצהריים, אולם גם אז יישאר בידינו זמן-מה, אם כי לא הרבה. – מה לעשות , והחיים נוהגים בנו קמצנות. – התכנית מוצאת אל הפועל. אולם ברדתנו מן הרכבת באגר בשעה חמש, תוך תקוה שעכשיו נוכל סופסוף להישאר לבדנו: והנה ויקמאת הטוב, עומד ברציף התחנה ומקדם את פניי במצב-רוח חגיגי ביותר. הוא עומד כבר פה משעה שלוש, אמר לי ויקמאת – אולם משלא הופעתי, ידע מיד והיה סמוך ובטוח, כי בוא אבוא ברכבת מאוחרת יותר. "והייתי מוכן לעמוד כאן עד הערב, ידע ידעתי כי לא תוליכני שולל".  – ובכן לא היתה לי ברירה אלא להציג את הגברת הנכבדה בתורת מכרה לנסיעה וללוותה עד למלון, ואילו עליי בעצמי ניטל לשבת עם ויקמאת בקפה. גלאזנר הזקן טרם הגדיל את תרומתו לקרן הקיימת! נקל להבין, באיזו השתתפות קיבלתי את הידיעה המזעזעת הזאת.

מיד עלו בדעתי פניה הצוחקות של ידידה ותיקה של מכס ברוד, אלמנה קשישה, שסיפרה לי בגיחוך, כמספרת בדיחה טובה, על הרומן שלו עם אסתר הופה הנשואה. הרבה הזדמנויות זימנו לי נסיבות חיי לחשוב על רוח המשובה שבה מתייחסים אנשים לניאוף ותמיד עולה בי בחילה קלה למשמע הסיפורים האלה, המסופרים תמיד בהנאה גלויה. ויקמאת המסכן, כמה אהדה אני רוחשת לאיש תם הלב הזה שברוד מתאר כאן כמין תרח זקן וטורדני, בתול זקן שאינו מבין עניין, ואלזה ברוד המסורה והמסכנה שנותרה בפראג לבדה כדי שלא להפריע לפרשיות האהבים של בעלה שלא נפרדו מפעילותו הציונית, ומדוע מצא לספר על כך לא בלי שמץ של גאוה, ועוד בספר שאמור להעלות את זכרו של חבר הנעורים שנספה בשואה, האם אי אפשר היה לוותר על הכנות המיותרת הזו, שרוויה בהתנשאות דוחה. מאז שאני עוסקת בעזבונו של מכס ברוד אני תוהה על אישיותו של האיש הזה, שהיה ללא ספק אמיץ, נחוש ונועז ביותר בכל דרך חייו, ובכל זאת משהו אפל ולא נעים עולה מכל מעשיו, ואולי שלא במקרה אחריתם כל כך מצערת. לפרקים נוזפת בי האלמנה הקשישה, ידידתו הנאמנה, על שאיני מקדשת את שם המת, ועל שאני רוחשת איזו טינה מרה, שדומה שהיא רק הולכת ונצברת. האם זה מרחק שנותיי מבני דורו של ברוד שפרשיות אהבים משעשעות אותם כל כך, או שמא אישיותי העגמומית היא זו שמונעת ממני לצחקק למשמע אנקדוטות מפולפלות כאלה, ומותירה אותי בהכרח מוטרדת ועצובה.