את הסיפור שלהלן כתב קפקא בינואר 1917 ופירסם בעיתון Prager Presse ב-25 בדצמבר 1921. נדמה לי שזה הסיפור הראשון של קפקא שתירגמתי. התלבטתי איך לתרגם Kuebelreiter, אפילו חשבתי לקרוא לו האביר של מיכל הפחם. Kohlkuebel הוא מיכל נגרר על גלגלים שממלאים בפחם וגוררים בעזרת ידית, הוא עשוי לרוב מתכת או חרס והוא כבד למדי. לכן הדגשת קלותו של המיכל הריק עד שהוא מעופף באוויר כה משמעותית. בחרתי לבסוף במלה עביט ונשארתי איתה. הסיפור אופייני לעיסוקו של קפקא בעוני, בקור וברעב, ברשעותה של החברה כלפיי העניים וחסרי-הכל, ובתחושת היאוש למול הרוע האנושי והשמיים האטומים שחוזרת כמעט בכל סיפוריו.
פָּרָש העביט
כל הפחם נגמר. התרוקן העביט. הכף נתייתרה, התנור שואף קור, החדר נושף כפור: לפני החלון עצים נוקשים מקיפאון. השמים – מגן כסף כנגד מי שרוצה בעזרו. אני מוכרח פחם, אסור לי לקפוא. מאחוריי התנור חסר הרחמים, מִלְפָנַי השמים – כמוהו כמוהם, לפיכך חייב אני לרכב ביניהם ובאמצע לחפש עזרה אצל סוחר פחם. אבל לבקשתי הרגילה הוא כבר אטום, אני חייב להוכיח לו בדיוק, שאין לי עוד אפילו פירור פחם יחיד, ושלפיכך הוא עבורי ממש השמש ברקיע, אני חייב לבוא כמו הקבצן, שתם לגווע על סף הדלת, ולפיכך מחליטה הטבחית של האדון להשקותו במשקע הקפה האחרון. כמוה כמוהו, חייב הסוחר, אמנם בכעס, אבל לאור הציווי "לא תרצח!", להשליך לי כף מלאה לתוך העביט.
כבר נסיעתי צריכה להכריע זאת, אני רוכב איפוא על העביט. כפרש עביט, היד אוחזת למעלה, ברתמה הפשוטה ביותר, אני מגלגל את עצמי בקושי במורד המדרגות: אבל למטה מתרומם עביטי, הדוּר הדוּר, כגמל, רובץ על הקרקע ומתרומם, מתנודד תחת שרביט המנהיג, אין נאה ממנו. דרך הסמטה הקפואה הוא עובר בשעטה נאה, תכופות אני מתרומם עד לגובה הקומה הראשונה, לעולם אינני שוקע עד לגובה דלתות הבתים. ולגובה יוצא דופן אני מתנופף לפני מרתפו של סוחר הפחם. שם במעמקים הוא רוכן על שולחנו וכותב: כדי להבריח את החום הרב מדי, הוא פתח את הדלת.
"סוחר פחם!" קורא אני בקול צרוב מקור, עטוף בענן אדי נשימתי, "בבקשה סוחר פחם, תן לי מעט פחם. עביטי כבר כה ריק, שאני יכול לרכב עליו. עשה עמי חסד, מיד כשאוכל, אשלם עבורו."
הסוחר מניח את ידו על אוזנו: "אני שומע טוב?" הוא שואל מעבר לכתף את אשתו, שסורגת על ספסל התנור. "אני שומע טוב? לקוח?"
"אינני שומעת דבר", אומרת האשה, שואפת ונושפת בשלוה מעל המסרגות, גבה מחומם היטב.
"הו כן", אני קורא, "זה אני, לקוח ותיק, מסור ונאמן, חסר אמצעים רק למראית עין."
"אשה", אומר הסוחר, "יש, יש מישהו. עד כדי כך איני יכול לרמות את עצמי. זה חייב להיות לקוח ותיק, לקוח מאד ותיק, שיודע כך לדבר על לבי".
"מה לך?" אמרה האשה, ולחצה, במבט מרגיע, את עבודת היד אל חזה: "אין אף אחד, הרחוב ריק, דאגנו לכל הלקוחות, להיום אנחנו יכולים לנעול את החנות ולנוח."
"אבל הרי אני יושב כאן על העביט", אני קורא ודמעות קור של ערפול חושים מכסות את עיניי, "הביטו למעלה בבקשה, מיד תגלו אותי, אני מבקש מלוא הכף, ואם תתנו לי שתיים, תעשוני מאושר ביותר. הרי כבר דאגתם לכל יתר הלקוחות, הו, אני כבר שומע את זה מקרקש בעביט!"
"אני בא", אומר הסוחר, וברגליים קצרות הוא רוצה כבר לעלות במדרגות המרתף, אבל האשה כבר לצדו, אוחזת חזק בזרועו ואומרת: "אתה נשאר. אל תיכנע לעקשנות שלך, אני אעלה. תזכור כמה קשה השתעלת בלילה. אבל בשביל עסקה, ואפילו עסקה מדומה, אתה שוכח את אשתך ובנך, ומקריב את הריאות שלך. אני הולכת." "אז תגידי לו אבל את כל הסוגים שיש לנו במלאי, את המחיר אני אצעק לך אחר כך." "טוב", אומרת האשה ועולה לרחוב. כמובן שהיא רואה אותי מיד. "גברת סוחרת פחם", אני קורא, "ברכתי הנאמנה לך, רק כף פחם, בדיוק כאן בעביט, אני אשא אותו בעצמי הביתה, כף אחת מן הסוג הגרוע ביותר. אני כמובן אשלם לך הכל, אבל לא מיד, לא מיד." איזה מין צלצול פעמון הן שתי המלים "לא מיד", ובאיזה אופן מבלבל-חושים הן מתמזגות בצלצולי הערב, שנשמעים מן הכנסייה הסמוכה!
"אז מה הוא רוצה לקחת?" קורא הסוחר. ""מאומה", קוראת האשה חזרה. "מאומה, אינני רואה מאומה, אינני שומעת מאומה, רק מצלצלים לשעה שש ואנחנו סוגרים. הקור נורא, מחר תהיה לנו כנראה עוד הרבה עבודה."
היא אינה רואה מאומה ואינה שומעת מאומה, אבל בכל זאת היא מתירה את חגורת סינרה ומנסה לנפנף אותי הלאה בסינרה. לצערי זה מצליח. לעביטי כל המעלות של בהמת רכיבה טובה, אבל כוח התנגדות אין לו, הוא קל מדי. סינר של אשה מניס את רגליו מן הקרקע.
"מרשעת", אני עוד קורא חזרה, כאשר היא פונה לחנות, מכה בידה באויר, חציה בזה לי וחציה מרוצה, "מרשעת! ביקשתי כף אחת מן הסוג הגרוע ביותר ולא נתת לי אותה." ולכן אני עולה למחוזות הרי הקרח ומאבד את עצמי שלא להתראות עוד לעולם.
