אינכם אוהבים אדום?

מאד מאד התרגשתי לשמוע את שמותיהם של חברי רשימת מפלגת העבודה לכנסת הבאה, וגם התרגשתי לשמוע כל הזמן את הקריאות "העם דורש צדק חברתי", ואת דבריה של יחימוביץ' "אכפת לנו מכם", שזאת בעיניי סיסמת הבחירות הכי טובה, ואני גם מאמינה לאנשים ברשימה הזאת שבאמת אכפת להם מאיתנו ולא רק מעצמם, וזה חשוב לי מאד, כי הדבר שאני שומעת הכי הרבה מאנשים שאני מדברת איתם, אנשים מכל המפלגות והדיעות והגילים, זה שלפוליטיקאים לא אכפת מאיתנו, והציבור בישראל צריך מאד שלמישהו יהיה אכפת ממנו, כי בישראל יש הרבה יותר מדי אנשים שמרגישים ששכחו אותם, ואסור שאנשים ירגישו ככה כשהם מתמודדים עם החיים, שהם אף פעם לא קלים לאף אחד, וכמובן לחלק מהאנשים הם קשים עוד יותר מאשר לאחרים, ואני תמיד התפללתי שמנהיג מפלגת העבודה ידבר קודם כל על אנשים שצריכים פרנסה וקורת-גג ואפשרות לתת לילדים חינוך טוב ולהזדקן בכבוד, שאלה הדברים שגורמים לאנשים להרגיש אזרחים בעלי ערך בקהילה, גם אם צריך להתמודד עם מלחמות ופיגועים וקשיים אחרים שפוגעים בכלל ובפרט.    

הרשימה המלאה אנשים צעירים ומבטיחים ומדברת לקהל צעיר שמחפש בית פוליטי היא הישג עצום לשלי יחימוביץ'. די להיזכר בקריקטורה של עמוס בידרמן מן ההתמודדות הנשכחת בין שמעון פרס לעמיר פרץ, שבה נראית זקנה נשענת על מקל תוהה למול צמד הפתקים פרץ-פרס "מי זה שימון?", כדי להבין איזה מהפך הצליחה יחימוביץ' לחולל בתדמיתה וכמובן באופיה האמיתי של מפלגת העבודה, שרק לפני מספר שנים נדמה היה שהיא גוועת למות יחד עם אחרוני בוחריה הקשישים.

אבל מעל הכל היתה זו המחאה החברתית העזה שעיצבה את רשימת מפלגת העבודה. מי שיסתכל על רשימת המועמדים של מפלגת העבודה לא יוכל להגיד שהמחאה לא הצליחה ושהיא נשכחה. המחאה לגמרי כאן והיא הולכת עכשיו לכנסת, שזה המקום שבו מחאה יכולה להפוך לעשייה, וכמו שצריך להיות במפלגת עבודה, המנהיגים של המפלגה לא צריכים להיות גנרלים בדימוס אלא מנהיגים חברתיים. כמו שכתב יאנוש קורצ'אק בסיפור היפה שלו "התהילה" על הגיבור האהוב עלי אולק:

"אולק התחתן עם מניה, הוא עובד בבית-חרושת לאריגים – פרצה שם שביתה, אולק היה נציג הפועלים – נאסר על-ידי המשטרה ונשלח לארץ גזירה: כשחזר סוף-סוף, עמדו חבריו לבחור בו כציר לבית-הנבחרים – חלומותיו נתקיימו איפוא: באמת היה למצביא גדול: אין לחייליו כידונים ולא תותחים, אף על פי כן חיילים הם במערכה, חזקים ואמיצים."

מלחמות יש הרבה, לא רק אלה שבהן משתמשים בתותחים או בטילים. כולם דיברו, גם עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', על התבוסה המדינית של ישראל בכ"ט בנובמבר, כאשר האו"ם החליט להכיר במדינה פלשתינית כחברה משקיפה. בעיניי אין זו תבוסה ואין בכך כל רע. זה ביצוע מאוחר של החלטת חלוקת הארץ בין יהודים לערבים שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר המקורי בשנת 1947, ולמען האמת בתנאים הרבה יותר נוחים לישראל מאלה שהוצעו לה אז, והחלטת החלוקה היא הפיתרון היחיד האפשרי והצודק, שיאפשר לשני העמים החיים בארץ ישראל לממש את עקרון ההגדרה העצמית של העמים. זו החלטה צודקת שכל מי שתומך באמת בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים צריך לקבל אותה כמובן מאליו ולא להתנגד לה או להצטער עליה.

התבוסה האמיתית שנחלה ישראל אתמול היא דו"ח העוני, שהראה כי העוני בישראל גדל, כי יותר אנשים עובדים ויותר ילדים חיים בעוני, מתקשים להתקיים ומתקשים להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר. לכן המצביאים שאנו זקוקים להם אינם צריכים רק כידונים ותותחים, ואפילו בכיפות ברזל אין די: אנו צריכים מצביאים שיילחמו על כבודו של האדם העובד, ועל הפסקת הניצול המחפיר של המוני אנשים עובדים שמשתכרים אל צרור נקוב כשאין מלינים את שכרם, כדי להעשיר את החזקים והמעטים. המאבקים האלה הם עתיקים, אבל הם אינם מסתיימים. צריך להמשיך להילחם עליהם כל הזמן.

מי שנלחם למען זכויות האדם העובד ולמען צדק חברתי מכונה שמאל. יש אנשים שחושבים שזאת קללה. המושג שמאל הוא מושג שלילי בתרבות, והעובדה הזו מאפילה לעתים על משמעות המושג הפוליטי שמאל, שלקוח ממקום ישיבת הצירים באסיפה הלאומית הצרפתית בימי המהפכה. אנשי ביברמן שהרכיבו רשימה מלאה בפוליטיקאים של שנאה, אלה שאינם בעד משהו או מישהו אלא בעיקר נגד: נגד ערבים, נגד עובדים זרים, נגד בית המשפט העליון ומערכת המשפט בכלל, עד כדי כך שנשיאת בית המשפט העליון הפורשת מוצגת כדמות אויב בסרטון הבחירות שלהם, יחד עם חברי כנסת ערבים ושלי יחימוביץ', שצריכים כולם לייצג תמונת אויב דוחה ושנואה שאמורה לעורר בהמונים חלחלה ולהובילם לזרועות נתניהו וליברמן כאל מושיעי העם.

אפשר להבין מדוע יחימוביץ' פוחדת מהמושג שמאל, וטוענת שמפלגת העבודה איננה שמאל. מכל הכרזותיה, שאני מבינה את מטרתן אך אינני מסכימה איתן, קשתה עליי ביותר האמירה הזו שמפלגת העבודה אינה שמאל. אני, שהצבעתי תמיד למפלגת העבודה, רואה בעצמי בהחלט שמאל, ואני גאה בכך מאד, שתמיד החשבתי יותר את הערבות ההדדית בחברה, את הדאגה לעניים ולחלשים, יותר מאשר את המאבק באחרים, שתמיד חשבתי יותר במה צודק לתמוך מאשר את מי לשנוא ונגד מי להסית, ואני שואפת לכך שהמפלגה שאני תומכת בה לא תפחד להיות שמאל ולהתייצב לימין האדם העובד, העני והנזקק, מבלי להפלות את מי שהוא חלש או עני או בן עם אחר.

כשאני שומעת את אנשי הליכוד מדברים על כך שמפלגת העבודה היא מפלגת שמאל, וגם כשאני שומעת את שלי יחימוביץ' מתכחשת לכך, אני נזכרת באני ז'יראדו המקסימה בסרט "אורות החג", ניצבת זקופה בכובעה האדום כדם למול השכנה שמטיחה בה: "זה לא כובע, זו הצהרה פוליטית."

Tu n'aime pas de rouge?

אינך אוהבת אדום? שואלת אני ז'יראדו.

למול רשימת ביברמן וגינוייה ל"שמאל הקיצוני" אני מייחלת לראות גם את שלי יחימוביץ' בכובע אדום כדם, ניצבת זקופה וקוראת:

Vous n'aimez pas de rouge?

באמת אינכם אוהבים אדום? אני דוקא אוהבת אדום, מאד.