יום רביעי, 10 ביולי 2013

פרנץ קפקא / תנים וערבים



חנינו בנוה-המדבר. החברים ישנו. ערבי אחד, גבוה ושב, עבר לידי: הוא טיפל בגמלים והלך למקום הלינה.
התפרקדתי אחורה בעשב: רציתי לישון. לא יכולתי: יללת תן במרחקים: שוב התיישבתי, ומה שהיה כה רחוק, נהיה לפתע קרוב. יללת תנים סביבי, עיניים מנצנצות בזהב עמום, מסנוורות, גופים חטובים, כאילו נדחקו בשוט לנוע בזריזות ובסדר.
אחד בא מאחור, נדחף מתחת לזרועי, צמוד אליי, כאילו נזקק לחום-גופי. אז צעד קדימה ודיבר, כמעט עין בעין עמי:
"אני זקן התנים בכל הארץ. אני מאושר שעוד יש ביכולתי לברכך כאן. כבר כמעט זנחתי את התקוה, כי חיכינו לך עד אינסוף: אמי חיכתה ואם-אמי חיכתה וכל האמהות לפניה עד אם כל התנים. האמן לי!"
"זה מפליא אותי", אמרתי, ושכחתי להצית את ערימת העצים, שהיתה מוכנה שם, כדי להניס בעשנה את התנים. "זה מאד מפליא אותי לשמוע זאת. רק במקרה באתי מפאתי-צפון ואני נמצא בטיול קצר. מה ברצונך, תן?"
כאילו עודד אותם הדיבור שהיה אולי יותר מדי ידידותי, הם סגרו עלי עוד יותר את המעגל: כולם התנשפו ונהמו.
"אנחנו יודעים", פתח הזקן, "שבאת מהצפון, על כך נשענת תקוותנו. שם ההבנה, שכאן בין הערבים אין למוצאה. מן היהירות הקרה הזו, אתה יודע, אי אפשר להצית שום ניצוץ. הם הורגים חיות כדי לזלול אותן, והם מחללים את הפגרים."
"אל תדבר בקול כל כך רם", אמרתי, "ערבים ישנים בקרבת מקום."
"אתה באמת זר", אמר התן, "אחרת היית יודע, שמעולם בהיסטוריה העולמית לא פחד תן מפני ערבי. האם עלינו לפחד מהם? האין זה גרוע דיו שדחפו אותנו לתוך עם כזה?"
"יכול להיות, יכול להיות", אמרתי, "אני לא חורץ שום דין בדברים שכה רחוקים ממני: זה נראה כסכסוך מאד עתיק: סכסוך רווי-דמים: אולי יסתיים רק בדם."
"אתה מאד חכם", אמר התן הזקן: וכולם התנשפו עוד יותר: בריאות מבוהלות, למרות שעדיין עמדו בשקט. ריח מר, שלעתים ניתן היה לסבול רק בחריקת שיניים, זרם מלועותיהם הפעורים, "אתה מאד חכם: מה שאתה אומר, תואם את תורתנו העתיקה. ניקח את דמם והסכסוך יבוא לקצו."
"הו!" אמרתי ביתר פיראות מכפי שהתכוונתי, "הם יתגוננו, הם יירו בכם ברוביהם בהמוניכם."
"אינך מבין אותנו נכונה", הוא אמר, "על פי הנוהג האנושי, שנשמר גם בפאתי-צפון. לא נהרוג אותם. אין בנילוס די מים כדי לנקות אותנו. רק ממראה גופם החי אנו כבר בורחים לאוויר הנקי במדבר, שלכן הוא מולדתנו."
וכל התנים מסביב, שעליהם נוספו בינתיים עוד רבים שבאו ממרחק,  הרכינו את ראשיהם בין הרגליים הקדמיות וניקו אותם בטלפיהם: זה היה כאילו רצו להסתיר סלידה כה נוראה, שהייתי מעדיף לזנק לגובה ולהימלט מקרבם.
"מה אתם מתכוונים איפוא לעשות", שאלתי ורציתי לקום, אבל לא יכולתי: שתי חיות צעירות הידקו את שיניהן מאחור במעילי וחולצתי: הייתי אנוס להמשיך לשבת. "הם נאחזים בכנף בגדך" הסביר התן הזקן ברצינות: "מחוות כבוד."
"הם צריכים להניח לי!" קראתי. פונה רגע אל הזקן, רגע אל הצעירים. "הם כמובן יעשו זאת, אם תבקש. אבל זה נמשך זמן מה, כי על פי המנהג הם נשכו עמוק ויכולים לשחרר את שיניהם רק לאט לאט. בינתיים שמע את בקשתנו."
"התנהגותכם איננה הופכת אותי מאד נוח לקבל אותה", אמרתי. "אנא אל תגמול לנו על חוסר העידון שלנו", הוא אמר וכעת נעזר לראשונה בצליל הבכייני הטבעי לקולו, "אנחנו חיות מסכנות, אין לנו אלא שיניים, לכל מה שנרצה לעשות, הטוב והרע, נותרו לנו רק השיניים." "מה ברצונכם איפוא?" שאלתי, מתרכך רק קמעא.
"אדון", הוא קרא, וכל התנים יללו. נדמה היה לי שהרחק הרחק נשמעת מנגינה. "אדון, אתה חייב לסיים את הסכסוך, שקורע את העולם. כפי שהנך תיארו זקננו שכך ייעשה. אנו חייבים שלום מן הערבים, אוויר לנשימה, מראה נקי מהם עד האופק: שום זעקת אייל שערבים שוחטים, כל החיות צריכות להתפגר בשקט, אנו צריכים לרוקן אותן ללא הפרעה ולנקות עד העצם. ניקיון, איננו רוצים דבר מלבד ניקיון", וכעת כולם בכו, התייפחו – "איך רק אתה סובל זאת בעולם הזה, לב אציל וקרביים מתוקים שכמותך? הלבן שלהם הוא לכלוך, השחור שלהם הוא לכלוך, הזקן שלהם הוא זוועה: לאכול מוכרחים כשהם מתבוננים מזווית העין, וכשהם מרימים את זרועם, נפתח בבית השחי הגיהנום, לכן אדון, לכן, הו אדון יקר, בעזרת ידיך הכל יכולות, בעזרת ידיך הכל יכולות חתוך במספריים אלו את צוואריהם!" ובניע ראשו בא תן שנשא על אחד מניביו מספרי תפירה קטנים, מכוסים חלודה.
"ובכן לבסוף המספריים ואז הסוף!" קרא המדריך הערבי של שיירתנו. שהתגנב אלינו כנגד הרוח וכעת הניף את השוט הענק שלו. הכל חלף במהירות הבזק, אבל הם בכל זאת נשארו במרחק מסוים, שפופים וצמודים יחדיו, החיות הרבות כה צפופות והמומות, שנראו כמשוכה צרה מוקפת אורות-תעתוע.  
"ובכן אדון, ראית ושמעת גם את המחזה הזה", אמר הערבי וצחק בעליזות כה רבה, ככל שהתנהגותו המאופקת של גזעו התירה. "אתה יודע איפוא מה החיות רוצות?" שאלתי. "כמובן, אדון", הוא אמר, "זה ידוע לכל: כל עוד ישנם ערבים, ינדדו המספריים האלה במדבר וינדדו עמנו עד קץ הימים.  הם יוצעו לכל אירופאי עבור המשימה הגדולה: כל אירופאי הוא בדיוק זה שנראה להם כשיר. תקוה מטופשת יש לחיות אלה: הם טפשים, טפשים אמיתיים. בגלל זה אנחנו אוהבים אותם: הם הכלבים שלנו, יפים יותר מכלביכם שלכם. רק תראה, הלילה מת גמל, ביקשתי לסלק אותו."
ארבעה נשאו והשליכו את הפגר הכבד לפנינו. בקושי הטילוהו שם, נשאו התנים קולותיהם. הם באו, כאילו נמשך כל פרט ופרט מתוכם בחבלים שאין לעמוד בפניהם, מהוססים, גופם מתחכך באדמה. הם שכחו את הערבים, שכחו את השנאה, נוכחותה המוחקת כל של הגוויה המדיפה ריח עז הקסימה אותם. כבר נתלה אחד על הצוואר ומצא בנגיסה הראשונה את העורק הראשי. כמו משאבה קטנה מטורפת, שרוצה ללא תנאי וגם ללא כל סיכוי להצית בעירה גדולה, משך והניע כל שריר בגופו לגוויה. וכבר רבצו כולם באותה מלאכה על הגוויה במעלה ההר.
אז החליק המדריך בעוז בשוט החד שתי וערב מעליהם. הם זקפו את ראשיהם, שיכורים למחצה וחסרי-אונים הם ראו את הערבי ניצב לפניהם, כעת החלו לחוש את השוט בחוטמיהם: הם נרתעו אחורה בקפיצה ורצו כברת ארץ אחורה. אבל דם הגמל כבר נח שם צוחק, מהביל, הגופה נאכלה הרבה בכמה מקומות. הם לא יכלו לעמוד בפניה. שוב הם היו שם, שוב הרים המדריך את השוט, תפסתי בזרועו.
"אתה צודק, אדון." הוא אמר, "נניח להם במלאכתם, זה גם זמן ללכת. ראית אותם. חיות נפלאות, הלא כן? ואיך הם שונאים אותנו!"
סוף

נדמה לי שסיפורו זה של קפקא, שלמיטב ידיעתי הוא הביטוי השלם ביותר ליחסו לסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, לא זכה להתייחסות שהוא ראוי לה, אולי משום שתיאר כדרכו את היהודים בדמות חיות, במקרה זה תיאור מאד לא מחמיא בדמות תנים מייללים, צבועים, פחדנים וגזעניים וגם תאבי-דם, תיאור שאינו נטול ניחוח אנטישמי, שמצפים כי האירופים יסלקו עבורם את הערבים מארץ-ישראל ויניחו אותה לפניהם למאכל כפגר גמל, מלאי חנופה כלפי האירופים שבזים להם ובוז ושנאה כלפי הערבים, ועם כל זאת חסרי-אונים לחלוטין, יהודים גלותיים שנשקם הוא מספרי-חייטים חלודות ואין להם שום סיכוי לעמוד לבדם מול הערבים. הסיפור התפרסם בסתו 1917 בכתב-העת בעריכתו של מרטין בובר Der Jude, יחד עם הסיפור "דו"ח לאקדמיה" שמתאר את היהודי המתבולל בדמות קוף שהופך לאדם ובמאמצים רבים רוכש לעצמו "השכלה ממוצעת של אירופאי". שני הסיפורים שנכתבו בסמיכות זה לזה והתפרסמו מאוחר יותר בקובץ "רופא כפרי" מבטאים את בוזו של קפקא לחנופה היהודית כלפי האירופאים, שלכל היותר מוכנים לקבל את היהודי כבדרן, כקוף מרקד, ולתקוות שטיפחה הציונות המדינית לאור הכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל, שבעקבות פעילות הציונים המדיניים ובראשם חיים וייצמן, קיבלו את ביטוין בהצהרת בלפור והפיחו ביהודים תקוות עצומות לכפות על הערבים את נוכחותם בארץ בכוחן של מעצמות המערב. קפקא וגם מכס ברוד, ששניהם נקשרו מאד למרטין בובר והושפעו ממנו מאד, הן ביחסם לתרבות היהודית העממית והן בדבקותם בציונות הרוחנית של אחד-העם ובהתנגדותם לציונות המדינית – שלפחות אצל מכס ברוד נחלשה ברבות השנים לאור גורל יהודי אירופה. נדמה לי שאצל קפקא, אולי לאור מוצאו המשפחתי הצנוע מן היהדות הכפרית והמסורתית של דרום-בוהמיה, יש עוצמה רגשית רבה יותר לסלידתו מן החנופה היהודית לאירופאיות שהתבטאה בבוז לשפת היידיש ותרבותה – ראו הנאום על היידיש, כמו גם בבוז היהודי כלפי הערבים שאינם שותפים לתרבות האירופית. קפקא ראה את הסירוב להגיע להסכם עם הערבים כביטוי לא רק לגזענות יהודית אלא גם לחנופה מגוחכת לאירופאים שהתנים בסיפור רואים  ככל יכולים. קפקא וברוד חלקו את רעיונותיו של מרטין בובר שבאו לידי ביטוי בתנועת ברית-שלום שקמה כבר לאחר מותו של קפקא בשנת 1925 (קפקא נפטר ב-3 ביוני 1924). ככל שסיפורו של קפקא מעוגן במציאות המדינית של ימי היכתבו, סופה של מלחמת-העולם הראשונה והכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל והפעילות הקדחתנית של התנועה הציונית להשגת הכרה בריטית בשאיפות הציונות, (שנדמה לי כי בראייה היסטורית יש להצדיק ולשבח אותה), אי אפשר שלא להתפלא על כוח הסיפור שלו שמתאר בחריפות עצומה שלא קהתה במאומה במאה השנים מאז נכתב הסיפור את יחסם העצוב של היהודים לערבים שלא השתנה במאומה, לבד מהעובדה שהיהודים כבר מצוידים בכלי נשק מוצלחים יותר ממספרי החייטים של אבותינו בני-זמנו של קפקא. עדיין הסיפור מדויק ואקטואלי להפליא, כאילו נכתב בעצם הימים האלה על מאמציו המגוחכים של בנימין נתניהו לשכנע את מעצמות המערב לתמוך בסרבנות השלום שלו, במקום לנהל משא ומתן עם הפלשתינים השנואים.