יום שני, 23 בספטמבר 2013

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי



בשנת 2005, שנה לאחר שפקעו הזכויות על יצירתו של הסופר היהודי-גרמני יעקב וסרמן, התפרסם בהוצאת Suhrkamp מחדש חיבורו משנת 1921 Mein Weg als Deutscher und Jude "דרכי כגרמני וכיהודי", שהוא סיפור חיים וגם מסה של מי שנולד וגדל כיהודי בגרמניה, חי לסירוגין בגרמניה ובאוסטריה, וכסופר מצליח (בין ספריו המפורסמים "פרשת מאוריציוס" ו"קספר האוזר") קשר את חייו בתרבות הגרמנית, אבל חי כל חייו מתוך מודעות גדולה לזהותו היהודית ולזרותו בסביבת חייו הגרמנית. וסרמן שנולד בשנת 1873, נפטר בשנת 1934 ממחלה קשה, וקשה שלא לשער שגם משיברון לב, לאחר שהקיום המשולב כגרמני וכיהודי הפך בלתי אפשרי לגמרי. מסתו קרובה מאד ללבי, בגלל הפשטות והכנות המיוחדת שבה נכתבה, וגם משום שבתקופות ששהיתי באוסטריה ובגרמניה חוויתי חוויות דומות, למרות מרחק הזמן. בעת כתיבת המסה לא יכול היה וסרמן לשער את המתרגש לבוא: הוא חוזר ואומר שנולד בתקופה שבה היהודים כבר היו אזרחי גרמניה, והוא לא הכיר "מכלאות ועבדות". לא עלה על דעתו שאלה, וגרוע מכך, עוד מצפים להתרחש. מצוקתו היא מצוקת יהודי שחי בחברה מודרנית כביכול, בתנאים של שיוויון-זכויות כביכול, וחש עד כמה השנאה והחיץ בין העמים מעיבים על גורלם של הפרטים, למרות שיוויון הזכויות הרשמי, עד כמה אין בכוח החוק לגבור על הרגש והדיעה הקדומה.
למרות שרבים מן הרומנים של וסרמן תורגמו לעברית וזכו בארץ להצלחה רבה ואף הוצאו במהדורות חוזרות, יצירתו זו, למיטב ידיעתי, לא תורגמה מעולם לעברית. אני מביאה כאן תרגום לשני הפרקים הראשונים ובשבועות הקרובים אביא מדי פעם פרקים נוספים מחיבור זה, שמאז קראתיו חשתי רצון עז להביאו בפני הקורא העברי, ואני מקוה שרבים ימצאו בו עניין.
קטע נוסף מחיבור זה, הדן ביחסו של וסרמן להיינריך היינה, הבאתי ברשימתי "היינה בלי טשולענט". 


יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי

מבלי להתחשב בהרגלי שתמונות ודמויות הן אלה שמעוררות את רוחי, אני רוצה לתת לעצמי, בלחץ מצוקתי הפנימית ומצוקת הזמן, דין וחשבון על החלק הבעייתי ביותר בחיי, זה שנוגע ליהדותי ולקיומי כיהודי, לא כיהודי באשר הוא, אלא כיהודי גרמני, שני מושגים, שגם במבט נטול-פניות מגלים הרבה אי-הבנות, טרגיוּת, סתירות, מחלוקת וסבל.
תמיד היה זה נושא עדין, בין אם עסקו בו בבושת-פנים, בחופשיות או כאתגר, מצד אחד ייפו אותו, מצד שני רשפו שנאה. כיום זה חומר-נפץ.
זה מחייב אותי להביע השקפה. כי אולי מה שכבר נראה לי פעם כמוכח, כבר לא תקף. על הוכחה והתגוננות ויתרתי, גם על תביעה וכל סוג של שיח בונה. אני מתבסס על החוויה.
אין להכחיש שמניעה אותי שאיפה להבהיר את מהות הדיסהרמוניה, שעוברת בכל מעשי והווייתי, והפכה לי עם השנים באופן מצער ליותר ויותר מוחשית ומודעת. האדם שאיננו בשל חשוף הרבה פחות למבוכות מסוימות מזה הבשל. הלה, במידה שהוא מסור לדבר מה או לרעיון, מה שאומר אותו הדבר בעיקרון, משתחרר אט אט מהדיבוק, שבו אחוז האני בקסמו של הבלתי מותנה, ושבו נדמה שבכוח העולם והאנושות לספק לרצון הכבול רמייה נעימה ומשחררת למחצה בעידון התשוקות. במידה שהאישיות הפרטית חֲדֵלָה להיות פלא ומטרה, עד שלבסוף היא הופכת למרכיב משני שבקושי מבחינים בו, מעין צלו של גוף שאין אדם מכירו או יכול לזהותו, בה במידה גדלים הקושי והסכנה בחיים עם ובין האנשים, כמו גם האופי מלא הסוד של כל מה שמכנים מציאות וניסיון.
סימני דרך וציון נותרים בסופו של דבר מעטים, גם בתפיסה הגאונית ביותר. הדבר תלוי ברחבותו של הגורל, כמה עקבות בלתי נשכחים ובלתי נמחים יותיר בנפש.

פרק 1

נולדתי וגדלתי בפירת, עיר תעשייה פרוטסטנטית ברובה בפרנקוניה האמצעית, שהיתה בה קהילה יהודית גדולה של בעלי-מלאכה וסוחרים.היחס המספרי בין היהודים לשאר האוכלוסיה היה בערך 1:12.
על פי המסורת זוהי אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. כבר במאה התשיעית לספירה היו אמורות להיות שם התיישבויות יהודיות. ריבוי ושגשוג הגיעו כנראה בסוף המאה החמש-עשרה, כאשר יהודי נירנברג הסמוכה גורשו. מאוחר יותר גם הגיע לפרנקוניה דרך נהר הריין זרם פליטים מיהודי ספרד המגורשים, וביניהם אני משער אבותיי מצד אמי, שיושבים מזה מאות שנים באיזור הכפרי במיינטל שבקרבת וירצבורג, כמו אבותיי מצד אבי בפירת, רוֹת אם זנד, שוואבאך, במברג וצירנדורף.
היחס לאדמה, לאקלים ולעם, צריך היה איפוא לחדור לבשרם ולעצמותיהם של הדורות, ששכנו כאן שלושים או ארבעים עשורים, למרות שהתנגדו להשפעות אלה והופרדו מן האורגניזם הלאומי כגוף זר. הגבלות מדכאות, כמו חוק הרישום [של היהודים, לצורך הגבלת מספרם], איסור חופש התנועה ואיסור בחירת מקצוע חופשית, עוד היו בתוקפם באמצע המאה התשע-עשרה. אבי אמי, אדם בעל השכלה ומראה אצילי, שתת דם על כך. מובן שאלה מצדם תמיד הזינו את רוח הכת החשוכה, את עקשנות הגטו ואת אימת הגטו.
כאשר נולדתי, שנתיים לאחר מלחמת גרמניה-צרפת, כבר מזמן נהנו יהודי גרמניה מאזרחות. בפרלמנט כבר לחמה המפלגה הליברלית להתיר ליהודים לכהן במשרות ממלכתיות, יומרה שעוררה מורת-רוח גם בקרב גרמנים נאורים. "אני אוהב את היהודים, אבל לא ארשה שישלטו בי", כתב למשל באותם ימים אדם כתיאודור פונטנה [משורר וסופר גרמני חשוב] לחברו.
לא היה איפוא שום סימן בנעוריי למכלאות ועבדות. מצד אחד אנשים הסתגלו, מצד שני התרגלו. שגשוג כלכלי עודד את הסובלנות. אני זוכר שאבי אמר בהזדמנות מסוימת בשמחה וסיפוק: "אנו חיים בעידן הסובלנות!" המלה סובלנות הפיחה בי מחשבות רבות: היא עוררה  בי כבוד, אך גם חשדנות, מבלי שתפסתי את משמעות המושג. [המושג "סובלנות" מקורו בפועל הלטיני שמשמעותו "לסבול", כלומר הנכונות לסבול יהודים. ע.פ.]
בלבוש, בשפה ובאורח החיים היתה ההסתגלות מושלמת. בית הספר שבו ביקרתי היה ממלכתי וציבורי. יהודים התגוררו בקרב נוצרים, סחרו עם נוצרים, ועבור היהודים המתקדמים, שעליהם נמנה אבי, התקיימה הקהילה היהודית רק במשמעות של פולחן ומסורת. זו נדחפה מפני המודרניות המפתה ורבת-הכוח יותר ויותר להסתגרות, לקבוצות חשאיות, שוליות, אחוזות-דבקות: היא הפכה לאגדה, לבסוף רק מלה וקליפה ריקה.
אבי היה סוחר זעיר שבשום אופן לא הצליח, כמו רוב בני אמונתו ודורו, לקנות עושר. לא היה לו מזל בעסקים. הוא שגה מעט בדימיונות ותמיד היה שבוי ברעיון שגזל ממנו את גמישותם של המצליחים להתעשר. הוא חלם על ספקולציות גדולות ויוזמות כבירות, אבל מה שנגע בו נכשל. מגמת רוחו היתה הנחשלות הסנטימנטלית-ליברלית של מהפכת מרץ [המהפכה העממית במרץ 1848], שנטיותיו הדלוחות גררו לרייך החדש [שלטון ביסמרק, ע.פ.] אני זוכר מילדותי ויכוח נלהב בינו לבין אחד מדודניו אודות פרדיננד לאסאל, שעליו דיבר כעל האל המושיע, אך אני גם זוכר, שלעתים זימר בערב שירים נוגעים-ללב בליווי גיטרה. זה היה עוד בזמנים הטובים, לפני שהדאגות שברו אותו. הוא אהב את שילר ודיבר בהוקרה על גוצקוב. [קרל גוצקוב, סופר גרמני ידוע במאה ה-19.] באחד ממסעותיו הוא סעד בעיר מרחץ תורינגית בשולחן האורחים יחד עם גוצקוב. הוא סיפר על כך לעתים קרובות בגאוה, ובשנים מאוחרות יותר, כאשר מאבקיי לעסוק בספרות הכעיסו אותו, הוא אמר לי פעם, כדי להרתיעני משאיפותיי הנועזות, כאשר ראה את שללן: "מה אתה חושב לעצמך? אתה לא תהיה גוצקוב!"
באמצע שנות השמונים הוא יסד בית-חרושת קטן, בעזרת הון צנוע שהוא קיבץ במאמצים, אבל עם תקוות גדולות. לאחר שנים ספורות פשט את הרגל ואז נהייה סוכן ביטוח, עיסוק שלמרות מאמציו הבלתי-נלאים בקושי החזיק אותו ואת בני ביתו מעל פני המים, ומלבד זאת העיק עליו בתחושה של כישלון קיומי. במשך כל חייו הוא עבד קשה. כאשר בהיותי בן שלושים יכולתי להזמין אותו, בן החמישים ושש, להתארח כמה שבועות, הוא הפגין כל העת פליאה אילמת, וכשנפרדנו אמר לי: "זאת היתה החופשה הראשונה בחיי!" כששב הביתה נפטר, שמונה ימים מאוחר יותר.
אמי נפטרה כשהייתי בן תשע. היא היתה יפהפיה מהטיפוס הבלונדיני, מאד עדינה, מאד שתקנית. לעתים קרובות סיפרו לי, שזרים ששהו בעיר והסתקרנו לשמע יופיה, השתוקקו לראותה. סיפרו לי גם שאהבת נעוריה היה נוצרי, מכונאי מהעיר אוּלם. עוד ישנם מכתבים ממנה, שבהם מפעם עצב ילדותי-עממי, שירה של עצבות. אני עדיין זוכר היטב איזו תדהמה גרם מותה הבלתי צפוי, וכיצד ליוותה מחצית העיר את ארונה לבית הקברות.
שני אנשים, אבי ואמי, אמנם שונים מאד זה מזו, דמו זה לזו בכך שלא התאימו לזמנם. הם הגיעו מן הרומנטיקה, אבי מאחר ברוחו, אמי בנפש עגמומית ואחוזת-מועקה. אצל אמי זה מצא את ביטויו באופן טבעי והוביל להלך-רוח טרגי, את אבי זה דחף לפעולה והיה מלווה באופטימיות חסרת-בסיס, שהיסוותה באורח גורלי את העובדות, הנחילה לו אכזבה אחר אכזבה ושברה את רוחו וכוחו.


פרק 2

מעשי האיבה שנגעו ליהדותי, שאותם חוויתי בילדותי ובנעוריי המוקדמים, לא פגעו בי במיוחד, כי חשתי שהם נוגעים פחות לאישיותי ויותר לקהילתי. קריאות לעג של נערי רחוב, מבט ארסי, פרצופים מזלזלים, בוז מסוים, זה היה יומיומי. אבל שמתי לב שאישיותי, כאשר היא מופיעה מחוץ לקהילה, כלומר כאשר שייכותי לקהילה כבר לא היתה ידועה, נותרה כמעט פטורה לחלוטין מעקיצות ומאיבה. יותר ויותר עם חלוף השנים. מראה פני לא הסגיר אותי כיהודי, גם לא התנהגותי, גם לא מבטאי. היה לי אף ישר והייתי שקט וצנוע. זה נשמע כמו טיעון פרימיטיבי, אבל מי שרחוק מהתנסויות כאלה יכול בקושי לשער, כמה פרימיטיבים הינם הלא-יהודים בשיפוטם מה יהודי ומה הם חושבים ליהודי. אם הם אינם רואים מולם את הקריקטורה, האינסטינקט שלהם משתתק, ותמיד גיליתי שהשנאה הגזענית שהם שוכנעו או ניסו להשתכנע ממנה, ניזונה מן הגינונים הגסים ביותר, ושעקב כך הם נוטים לכיוון לגמרי מוטעה לגבי הסכנה הממשית. רושפי השנאה ביותר היו לכן המטומטמים ביותר.
זה תחילה רק כרמז. במה שנוגע לקהילה, הרי לא חשתי שום קשר עמוק אליה. דת היתה מקצוע לימודים, ולא מקצוע מרנין. לימד אותה אדם חסר נשמה בדרך חסרת נשמה. פרצופו הזקן, המתחכם, המרושע, עדיין מתגלה לי לעתים בחלום. לעתים רחוקות שמעתי על מורה דת יהודי הומני או חביב, רובם קנאים קרי מזג ודמויות מגוחכות למחצה. מורה זה, כמו כולם, שינן נוסחים, זרק יושן בתפילות עבריות, שללא ידיעת אמת של השפה תורגמו באופן מכני, שולי, חסר-חיים, מומיות של מושגים. חיובית היתה רק הקריאה בתנ"ך, אבל גם כאן חסרה השראה, מצד הנושא כמו גם מצד המְפָרֵשׁ. עלילה ודמות השפיעו במקרים יחידים, המכלול נראה קפוא, לעתים קרובות אבסורדי, אפילו בלתי אנושי, ולא הוסבר באמצעות השקפה נעלה יותר. מן הברית החדשה התפרץ פה ושם אור, כמו קרן-אור דרך דלת סגורה, וסקרנות התערבה בחלחלה בלתי מוגדרת. אותן תמונות ומיתוסים נצחיים היפרו את דימיוני רק כאשר יכולתי להתייחס אליהם באופן פרטי, כלומר ביחס פסיכולוגי, תהליך שהעניק להם אינדיווידואליות, שבמשמעות של תקופת ההשכלה הפך אותם לרוחניים, במשמעות של התקופה הרומנטית העניק להם גשמיות, כל אחד לגופו, בכל מקרה שיחרר אותם מהדת.
לגבי הפולחן הדתי היה המצב גרוע עוד יותר. הוא היה אך ורק בית-חרושת, התכנסות ללא קדושה, תירגול רעשני של מנהגים ללא סמליות. חלקה המתקדם של הקהילה בנה בית-כנסת מודרני, אחד מאותם בתי-תפילה בנוסח דמוי-ביזנטיני, כפי שמוצאים ברוב ערי גרמניה, שפאר המתעשרים החדשים שלהם אינו יכול לחפות על העדר הרוחניות בפולחן הדתי. לי היה כל זה רעש חלול, רצח יראת-השמיים, סילוף של מלים גדולות, תלונה בלתי-מבוססת, בלתי-מבוססת כי עמדה בסתירה לחיי הרווחה והארציות הלבבית: התנשאות, קלריקליות וקנאות. הריענון היחיד היו הדרשות בשפה הגרמנית של רב בלונדיני מאד מרשים שרחשתי לו כבוד.
השמרנים והמאמינים מהדור הישן קיימו את פולחנם במה שקראו "שוּל", בתי תפילה קטנים, לעתים קרובות רק חדרים ברחוב צדדי נידח. שם עוד ראו ראשים ודיוקנאות כפי שרמברנדט צייר אותם,  פרצופים פנאטים, עיניים מלאות פרישות ויוקדות בזכרן של רדיפות בלתי נשכחות. על שפתותיהם היו התפילות המחמירות ביותר קול קורא ומפלט, אכן, הכתפיים הנושאות בנטל דיברו על דורות של השפלה ומצוקה, המנהגים שיש לכבד מולאו במסירות נחושה על פי הספר, הציפיה למשיח לא נסדקה, גם אם נותרה אמונה עמומה. גם ביניהם לא חשתי התרוממות-רוח, גם לא נחמה או חמימות, או הדר או אנושיות, או שמחה, אבל דבקות ותשוקה היו הכלל והמכנה המשותף הבלתי-מתפשרים.
לבית-כנסת שכזה נאלצתי ללכת לאחר מות אמי, כילד בן תשע, בכל בוקר עם עלות החמה, בכל ערב עם שקיעת החמה, בשבת ובחגים גם אחר-הצהריים במשך שנה, כדי לומר כבן בכור קדיש יתום לפני קהל המתפללים. למטרה זו היו חייבים לקבץ עשרה גברים מעל גיל שלוש-עשרה, אבל היו אלה בעיקר זקנים, קשישים, שרידים של עולם קדמון. זה היה קשה לקיים את החובה בבקרי חורף בשלג ובקור, בקיץ בחמש לפנות בוקר ואף מוקדם יותר, חובה שנדרשתי ונצטויתי לקיים, מבלי שהבנתי או יכולתי להבין את משמעותה. איש לא טרח להאיר את רוחי וכך לסלק את הסכנה, שעקב קיום מנהג שהיה אכזרי בעיניי, תוכתם דמותה של אמי, ולו גם באופן חולף. לכך נוסף שבבית אבי, במיוחד לאחר נישואיו השניים, לא דובר על קשר וחינוך דתי. נשמרו כמה מצוות חיצוניות, יותר מתוך התחשבות בשם הטוב ובקרובי המשפחה, מתוך פחד והרגל, מאשר מתוך דחף ושייכות. ימי חג וצום נחשבו לקדושים, בשבת נותר עדיין משהו מתוכנה המקורי, חוקי הכשרות נשמרו עדיין. אבל עם הקושי הגובר של מלחמת הקיום וחדירת הזמן החדש, איבדו גם מצוות אלה מהוראתן הנבדלת משל בעלי אמונות אחרות. לא העיזו לנתק את הכבל לגמרי, הזדהו עם השותפים לדת, למרות שבקושי נותרו עקבות לשותפות או לדת. אם לדייק היינו יהודים רק בשם ועקב האיבה, הזרות או הדחייה מצד הסביבה הנוצרית, שמצדה התבססה כאן גם רק על מלה, פראזה, מצב העניינים. לשם מה היינו עדיין יהודים, ומה היתה משמעות הדבר? שאלה זו היתה תמיד עבורי בלתי מושגת. ואיש לא יכול היה לענות עליה.
היה חיץ עכור ביני לבין כל העניינים הרוחניים והאזרחיים. בכל צעד קדימה נתקלתי במכשולים ובמסווים, לשום כיוון לא היתה דרך פתוחה. כאשר אמרתי, שלא הבחנתי במכלאות ועבדות, הרי דבר זה התייחס כמובן למבנה המשפטי של החיים, לתחושת הביטחון האישית, שבמסגרתה הוסדרו העשייה וחופש-הפעולה של הפרט. ברגע ששני גורמים אלה נתונים ומוכרים, חשיבות רבה לאין שיעור יש לשאלה, כיצד מתייחס הפרט אל הכלל וכיצד הכלל מתייחס אליו. מכך צומחת בו ההכרה במשימת חייו, ואצל כל אחד על פי החלטתו, הכוח למלאה.  בנקודה זו החל אז גם סבלי.

פרקים 3-4 

פרקים 5, 6, 7 

פרק 8