יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

המוח



כשמצבו של אחי כבר היה בכי רע, הוא ישב בכורסה המיוחדת שלו ואני ישבתי לידו ובהתחלה הוא ניסה לספר לי דברים אבל היה לו קשה לדבר ואחר כך רק ישבנו והחזקנו ידיים וצפינו בטלויזיה ששידרו בה תכנית של "משחקי השף", תכנית שלא אהבתי ולא צפיתי בה בבית. אפילו לא ידעתי אם אחי רצה בכלל לצפות בתכנית הזאת, אבל הוא התבונן בטלויזיה ולא הביע התנגדות ולא ביקש לכבות או לצפות במשהו אחר, אז העדפתי לא לומר דבר. העיניים שלו היו עצובות ואני מלמלתי משהו על כך שאני צריכה כבר לנסוע הביתה והוא רק הביט בי במבט עצוב ושאלתי אם הוא רוצה שאשאר עוד והוא הינהן והחזיק חזק בידי ואמרתי שאני אשאר עוד קצת. לא רציתי לצפות במשחקי השף אבל אי אפשר היה להתעלם. נדמה לי שזה היה שף שמן, נדמה לי שהוא הרכיב משקפים, שאמר שהוא מאד אוהב לבשל מוח. כל משתתף – היו כמדומני חמישה – קיבל מוח, והיה צריך לשחזר תבשיל של מוח ברוטב אדום או אולי כתום, אני לא בטוחה, אבל לי זה נראה כמו מוח בתוך דם, כמו מוח של איש שמונח בצלחת של דם. היו הרבה שלבים להכנת המנה הזאת: קודם היה צריך להרתיח את המוח במים, ואחר כך היו עוד כל מיני שלבים. בשלב מסוים הניחו את המוח על קרש ומעכו אותו, ואני חשבתי הנה מוח של איש שמכים אותו באלה והוא נמעך ועכשיו האיש ימות, והאיש הזה היה אחי. כל הזמן חשבתי על המוח שלו, שהתמלא בתאים סרטניים קטלניים שהרגו אותו לאט לאט ובעצם די מהר, כי בתוך שנה הוא כאילו הזקין בשלושים שנה והגוף הגדול והרחב שלו נהיה כפוף וחלש מאד כאילו היה כבר מאד זקן, והוא בכלל לא היה זקן. החזקתי חזק ביד של אחי ורציתי מאד לכבות את הטלויזיה, אבל אחי נראה כאילו הוא מסתכל וחשבתי אולי הוא רוצה לראות, אולי הוא דוקא חושב על אוכל טעים ולא על המוח החולה שלו שמתמלא בתאים סרטניים וכל המוח הזה שהיה מלא בידע וחכמה הולך ונהרס וגווע ולא אמרתי כלום, גם לא עצמתי את העיניים כי זה היה נראה מוזר אם הייתי עוצמת עיניים, וגם רציתי להסתכל באחי, כי כשהיה לו קשה לדבר בפה הוא דיבר תמיד בעיניים, וכל הזמן חשבתי איך הסרטן מכלה את המוח שלו ואנחנו חסרי אונים, אפילו הרופאים המלומדים ביותר חסרי אונים להציל אותו, והתרופות לא מצליחות לרפא אותו, והכל כל כך מייאש. בתכנית המתמודדים עדיין בישלו את המוח בכל מיני טכניקות והכינו את רוטב הדם שלו ובסוף סידרו יפה את המוחות המבושלים בתוך הרוטב באמצע הצלחות ואז, אחד אחד, הם הגישו בחגיגיות רבה את מנות המוח בדם לשלושת השפים שבחנו אותם, והשפים טעמו בכל פעם מהמוח וחילקו להם ציונים על המנות ואני חשבתי שבחיים לא אכלתי מוח ובחיים אני לא אוכל מוח ובכלל אני לא רוצה לראות איך נראה מוח, ואם אראה מוח מונח לפני על צלחת אתחלחל כולי. המוח הוא בתוך הראש ואני רק זוכרת את העיניים של אחי הכחולות הגדולות שאפילו בפעם האחרונה שראיתי אותו, כשאמרו לי שהוא בלי הכרה, דיברתי אליו והוא פקח את העיניים. המבט שלו כבר היה זגוגי אבל בכל פעם שדיברתי אליו ואמרתי לו אני כאן הוא פקח את העיניים. אחר כך נסעתי הביתה והוא מת, ומכל הדברים שהוא אמר לי בחיים אני הכי הרבה נזכרת איך הוא התקשר אליי כששב מבית החולים הביתה שנה לפני מותו. אחרי טיפולים קשים שבכלל לא עזרו, והוא היה שבועיים במצב קשה מאד שפחדתי שהוא ימות אבל הוא התאושש וחזר הביתה וחי עוד שנה, והיו לו גם ימים טובים יותר, שהוא יכול היה קצת להינות, אבל באותו ערב שבו הוא חזר מבית החולים הוא התקשר אליי ודיבר איתי קצת. הקול שלו השתנה בגלל המחלה והיה חלש ועדין יותר, אבל כל כך שמחתי לשמוע את קולו. דיברתי איתו קצת ואמרתי לו שאני אתקשר שוב בבוקר, כי שמעתי בקולו שהוא כבר עייף, וכשהוא היה עייף היה לו קשה עוד יותר לדבר, והוא אמר טוב, והייתי כל כך מאושרת לשמוע אותו מדבר. ואני עוד שומעת אותו מדבר בראשי.