יום שני, 24 בנובמבר 2014

סוקלים את הנאנסת



באיראן אשה שנאנסה נידונה למות בסקילה על ניאוף. ישראל איננה ארץ ברברית כמו איראן, ואצלנו אשה שנאנסת נידונה רק לסקילה במלים ולשפיכת דמה בתקשורת, וכמו בכל סקילה, הכל משתתפים בה: כתבי המשפט החכמים, מגישי החדשות הרהוטים, ולא נפקד גם מקומן של נשים שאמורות להגן על נפגעות תקיפה מינית, אבל אחרי שהן מודות שאמנם על אשה שמתלוננת עובר גיהנום, הן אומרות שכמובן חייבים להתלונן, ובמיוחד שופטת, שבתור אשה שתפקידה לאכוף את החוק חייבת להעמיד את עצמה למשפט הציבור כקורבן אונס, כדי שהציבור יוכל לסקור אותה במערומיה ולהחליט אם הוא מסכים להעניק לה מעמד של קורבן, או שבשבילו היא סתם זונה, כמו נפגעות אונס אחרות. בכל מקרה היא איננה יכולה פשוט להמשיך בחייה. חייבים להרוס את חייה לחלוטין וליצור מצב שיכריח אותה לפרוש מכהונתה ללא יכולת להשיב את כבודה.
האם איש מן הכתבים החכמים והמנוסים לא תמה לרגע על עורך-הדין של החשוד דוקא, שמתרוצץ מאולפן לאולפן כדי למחות על כך שהשופטת לא הגישה תלונה כנגד מרשו? האם אצל איש לא נדלקה נורה אדומה מול התופעה המוזרה של עורך-דין שמצר על כך שאין תלונה, כמובן אחרי שהתברר לו בוודאות ששום תלונה לא תוגש?האם בדרך כלל רואים הכתבים המנוסים האלה עורכי-דין מתלוננים על כך שלא הוגשה תלונה כנגד לקוחותיהם? או שלרוב הם מנפנפים בכך כהוכחה לחפותם? האם לא היה מוזר להם לראות את עורך-הדין מקונן על כך שלא הוגשה תלונה ולמרשו לא ניתנה ההזדמנות להיעצר על חשד לאונס ולהיחקר באזהרה כעבריין מין?
האם באמת איש לא הריח את ריח התרגיל המשטרתי שסרחונו מזכיר את סרחון תרגיל ההפללה של מנהל הבר-נוער, במקום לתפוס את הרוצח האמיתי, ואת הכפשת פעילי הקהילה ההומוסקסואלית באופן כזה שאינם מעזים עוד לבוא חשבון עם המשטרה? כמובן, את ההדלפה העבירו לכתבי המשפט, לו היתה מגיעה לציבור מפיהם של משה נוסבאום או דורון הרמן זה היה שקוף מדי, ובכל זאת אי אפשר היה להחמיץ את טביעות ידיה של המשטרה, שאחרי שוידאה שהשופטת כבר מפוחדת ומבוישת עד מות, יצאה למסע לגרום לפרישתה או לפיטוריה, באשמת היותה קורבן אונס, אשמה שאין עליה מחילה. כמה זדוני היה השימוש בטענה ששופטת קורבן אונס חייבת להתלונן, ודי היה לקרוא חלק מן התגובות התוקפניות כדי להבין את עוצמת הרוע והזדון והנכלוליות של שנאת הנשים המתחפשת לפמיניזם כדי להשיג מטרה זדונית: להרוס את חייה של השופטת ולמנוע ממנה כל אפשרות להמשיך בתפקידה כדי להכריח אותה לפרוש. שתדענה כל הנשים מה קורה למי שמתלוננת על אונס בידי קצין משטרה, גם אם איננה מתלוננת, גם אם התלונה הגיעה ללא ידיעתה ואולי גם נגד רצונה מפי אנשים ששפכה לפניהם את מר לבה. כעת היא נידונה לגורלן של נשים נאנסות להיאנס שוב ושוב ללא רחמים, להיאנס בידי הציבור אחרי שנאנסה בידי הקצין.
ואל תנפנפו לי בסיפור על משפט קצב, כי אני ראיתי את אורלי רביבו האומללה, המוכרת יותר כא' מבית הנשיא, ואת חייה שנהרסו, ואפילו יומה בבית המשפט לא ניתן לה. אולי הציבור שש לאידו של קצב שבייש אותו, אבל לנשים שפגע בהן באופן הקשה ביותר זה לא עזר. האיש שלא האמין לאורלי רביבו הוא היום שופט עליון, ואני תוהה אם הוא טורח להתעניין בגורלה לעתים. האיש שכן האמין לה כבר יצא לגימלאות. המשטרה של היום היא אירגון שמוטב לנפגעי עבירה, ובמיוחד לנפגעות עבירה, להתרחק ממנו, שמא תעשה יד אחת עם הפושעים נגדן.
האם מישהי מהנשים שהתנדבו אתמול להשליך על השופטת אבן מאמינה באמת שרצח האופי הציבורי הזה יגרום אפילו לנפגעת אונס אחת לרצות להתלונן? האם לא חשו עד כמה נועדה ההתנפלות על השופטת להפחיד נשים עד מות לא רק להתלונן אלא אפילו לדבר על האונס ועל האנס? האם כהו עיניהן מלראות שאת האנסים הן שירתו ולא את הנאנסות?
ואם אתם חושבים שאף אני אפול בפח ואייעץ לנשים בכל זאת להתלונן, אז ממש ממש לא, ממש ממש לא. תמיד יעצתי לנשים את העצה הטובה שיעצו לי הפחד והבושה בהיותי נערה נאנסת: לא להתלונן ולא לדבר, לשתוק כמו אבן, לשתוק כמו קבר. עשרות שנים עברו עד שכתבתי על האונס, וכבר הייתי בגיל ובמצב שכבר לא היה לי מה להפסיד. לא זכיתי לטיפול פסיכולוגי ולא לתמיכה, אבל המשכתי בחיי ונישאתי וילדתי שתי בנות ולא סבלתי מאומה מיסוריה של א' מבית הנשיא, שלא לדבר על הנאנסת משמרת וגורלה המחריד. איש לא הכיר אותי כנאנסת ולא הצביע עלי ברחוב ולא בא אליי בטענות מדוע אינני מתלוננת ואינני מאפשרת לשוטרים ועורכי דין ולציבור כולו לערוך לי אונס נוסף, כזה שההתאוששות ממנו קשה אפילו יותר מההתאוששות מן האונס הגופני. אז תשתקו, תשתקו כמו אבן, תשתקו כמו קבר, תתפלאו איזה כוח יש לשתיקה, כמה כוח היא נותנת, כמה היא מחזקת, כמה היא זועקת אל לב השמיים.