מאז שקראתי את ספרה היפה של יפעת וייס "נסיעה ונסיעה מדומה"
(מרכז זלמן שז"ר) על תקופת לימודיה של לאה גולדברג בגרמניה, חזרתי לעסוק בלאה
גולדברג. היום קניתי את יומניה, שיצאו בספריית פועלים בשנת 2005. לגמרי במקרה
פתחתי בכפולת עמודים מיולי 1939:
"בלילה חלום – אני מסדרת את יומני (כמה מחברות) במגרות שולחן
הכתיבה. כנראה השפעת יומניו של קפקא."
ולמחרת היא כותבת: "קראתי ביומני קפקא. אחד הספרים העמוקים ביותר
בעולם." מספרת שתירגמה "שלושה משירי קפקא", אבל "רק אחד במאה
אחוזיו". כמה חבל שלא העתיקה אותם ליומן. כעת אינני יודעת אם אצליח למצוא
אותם.
ובאותו יום היא כותבת:
ברוד אמר לי: Der Frieden – das ist ein Gasos trinkendes Volk…
שזה בעברית: השלום הוא שהעם שותה גזוז.
דבר מוזר לומר ימים ספורים לפני שפרצה הגרועה במלחמות.
*
האם מכס ברוד שהכירה במערכת "דבר", כאשר תירגמה את טוריו
לעיתון, תחת השם "פנקס קטן" לעברית, הוא שהשפיע עליה לקרוא את קפקא? כי
היא מספרת שב"חבורת יחדיו", חבורת המשוררים שעליה נימנו מקורביה שלונסקי
ואלתרמן, לא מצאו עניין ביומניו של קפקא.
ב-14 בספטמבר 1939, בעודה שוהה בבית ההבראה "בית דניאל"
בזיכרון יעקב, היא כותבת:
"קראתי מחצית "אמריקה" [הנעדר] של קפקא. הספר טוב לאין
ערוך יותר מאשר שיערתי על פי דברי ברוד."
ומיד אחר כך היא כותבת:
"אגב ברוד – משהו לא הוגן כאן. אני מחשיבה בו כמעט רק את קפקא
(כלומר: בספרות שלו). ואילו מישהו היה מכבד אותי משום שאני מכירה ואוהבת את שירי
נתן [העורכים הוסיפו בסוגריים "אלתרמן"]?
מכאן שכבר מראשית היכרותם נמשכה רק לקרבתו של ברוד לקפקא, אבל לא מצאה
עניין בכתיבתו של ברוד, וכבר כאן זרעי המחלוקת ביניהם, חודשים ספורים אחרי עלייתו
של ברוד לארץ, וארבע שנים לפני שגולדברג קטלה בביקורת שפירסמה ב"דבר" את
המחזה "בת-יפתח", שברוד שיכתב מיצירתה של חוה בושוויץ, שעל כך ראו
רשימתי "מכס ברוד נעלב מלאה גולדברג".
*
בסוף אותו רישום מן ה-14 בספטמבר 1939 היא כותבת:
"אני כותבת בימי המלחמה, שעל אף כל ההוכחות ה"מוסריות" לטובתה, אין לי אליה אלא יחס של פחד על הרס חיי שלי (מעניין: סימן שיש מה להרוס, סימן כי יקר משהו אפילו בצורה זאת של החיים!) ועל הרס התרבות בכל העולם. בניצחון הצדק על ידי המלחמה הצודקת ביותר אינני מאמינה. אינני קוראת עיתונים."
אני מקוה בשבילה שלא ביטאה את הדברים האלה באותם ימים מחוץ ליומן.
*
חמש-עשרה שנים אחר-כך, ביולי 1954 היא מורידה על יצירתו של ברוד את
הגרזן, הפעם רק ביומנה:
"אתמול אצל מכס ברוד. הוא קרא פרק איום מתוך Armer Cicero.
איזה נושא נהדר ואיזו כתיבה עלובה! חשבתי מה היה עושה ממנו – תורנטון ויילדר מזה
והרמן ברוך מזה. אבל זה היה ברוד!
היו רק כמה פסוקים הומוריסטיים מוצלחים. בעצם, למה לא היה מראש
הומוריסטי?
אני רוצה לכתוב משהו טוב.
סיימתי את השיר השני של דנטה. אתמול, כאשר קרא ברוד, התנהגתי בחזירות.
כשהיה משעמם ביותר, אמרתי בלבי את הקומדיה האלוהית.
זו הצלתי עכשיו"
יותר לא כתבה על מכס ברוד.
חיפשתי בשקיקה מה עוד כתבה על קפקא. שנתיים קודם לכן, ביולי 1952, היא
מספרת על ערב בבית ידידיה הקרובים, המשורר לודויג שטראוס ואשתו אוה, היא נהנית
משיחה עמהם על בלזאק, שסצינה בסיפורו "הקולונל שאבר" מזכירה לה את "המשפט"
של קפקא.
כמה הייתי רוצה לשמוע את מחשבותיה על קפקא. אולי כתבה אותן במקום אחר?
אם לא זה כל כך חבל.
