יום חמישי, 16 באפריל 2015

תומס גניאלקה ועדותו על אושוויץ



תומס גניאלקה Gnielka נפטר מסרטן בשנת 1965 בגיל 36 והותיר אחריו אלמנה וחמישה ילדים. הוא היה כתב ועורך ב"פרנקפורטר רונדשאו", וגם חבר ב"קבוצת 47". בשנת 1952, במיפגש שבו הקריא פאול צלאן לפני חברי הקבוצה את "פוגת המות" שלו, הקריא גם תומס גניאלקה בן ה-24 קטע מרומן שהתחיל לכתוב ומעולם לא סיים. הרומן התבסס על השירות הצבאי שגויס לבצע כנער, יחד עם כל כיתתו, במחנה אושוויץ, שם הורו להם מפקדיהם להתרחק מן האסירים היהודיים, שתוארו להם כפושעים מסוכנים. תומס וחבריו מיהרו להבין שהדבר איננו בדיוק כך.
"ראשיהם מגולחים וכולם צועדים את אותם צעדים. כאשר הם מניחים את רגליהם נשמע רעש. הם הולכים לאט. זה נראה כאילו כולם סוחבים על כתפיהם שקים של תפוחי אדמה, אבל כתפיהם ריקות ומשוכות לפנים... לרבים יש כתמים על עור הראש החשוף, שמנצנצים בלובנם. אני חש ברע."
ועוד קטע:
"אני יושב על הבמה, מעשן ומביט בהם. זה עם משקפי הקרן עובד קרוב אליי, וכמו האחרים הסיר את מעילו. גוף כמו של פגר, אני נאלץ לחשוב. מהזרועות נותרו רק גידים..."
לאחר פינוי המחנה על ידי הגרמנים ב-24 בינואר 1945, שלושה ימים לפני בואו של הצבא הרוסי, נכנס אליו גניאלקה עם הקצין האחראי עליהם. הוא מתאר:
"אנחנו הולכים למקום לפני הסככה, היכן שהעורבים תמיד מצטופפים ונועצים סביב את מקוריהם במשהו שאיננו יכולים לראות. כשאנו מתקרבים הם חסרי מנוחה".
הוא ממשיך לתאר כיצד הקצין נעצר, מסתובב, ומורה לו לחזור לרכב. אבל הוא מבחין שבמקום בו מצטופפים העורבים ונועצים את מקוריהם סביב, יש בור מלא גוויות.      
כעת התפרסם הטקסט שהותיר אחריו גניאלקה בלוויית מסמכים ומאמרים שפירסם על אושוויץ. הוא היה אחד האנשים שהביאו לפתיחת מה שכונה "משפט אושוויץ השני", (כדי להבדילו ממשפט אושוויץ שהתקיים בפולין בשנת 1947 ובעקבותיו ניתלה מפקד מחנה אושוויץ רודולף הס). בשנת 1959 קיבל גניאלקה מניצול מחנה אושוויץ אמיל וולקן מסמכים שהאחרון הציל במאי 1945 מבניין האס-אס הבוער בברסלאו, לאחר כיבוש העיר בידי הצבא האדום, ושמר אצלו כמזכרת. המסמכים הכילו תיעוד על הוצאה להורג בידי אנשי אס-אס של אסירים שברחו מן המחנה, שמות אנשי האס-אס שהרגו את האסירים הופיעו במסמכים. גניאלקה העביר את המסמכים לתובע (היהודי) פריץ באואר, והם שימשו עדות במשפט, שחלק מן הנאשמים נידונו בו למאסר עולם וחלק לשנות מאסר ספורות. רבים מהם שוחררו בטרם ריצו את מלוא עונשם. איש לא הוצא להורג במשפט אושוויץ השני, כי גרמניה ביטלה את עונש המוות ומעולם לא הוציאה להורג רוצחים נאצים, כדי שיהיה ברור שהפשע היחיד שגרמנים מוציאים עליו להורג הוא היותך יהודי. גם בגרמניה יודעים שמשפט אושוויץ השני היה פארסה. לדעתי לא היו מקיימים אותו כלל לולא חטיפתו ומשפטו של אייכמן בישראל, שאילץ את גרמניה להראות שגם היא מעמידה פושעים נאצים לדין, ולו כדי להגן עליהם מפני העמדתם לדין בארצות אחרות. כל זה לא משנה כמובן לגבי חשיבות עדותו של גניאלקה ומאמציו להשיג עדויות נגד פושעים נאצים ולהעמידם לדין. לאחרונה נעשה בגרמניה סרט על גניאלקה שנקרא "בלבירינט השתיקה", ומתאר את מאמציו להביא פושעים נאציים לדין, דבר שהגרמנים לא היו מעוניינים בו. בניגוד גמור לטענתו השקרית והאנטישמית של גינתר גראס, שנפטר השבוע, גרמניה לא עסקה אחרי המלחמה בפשעיה נגד היהודים והזניחה את העיסוק בסבלה שלה. גרמניה עסקה אחרי המלחמה בסבלה שלה, האמיתי והמומצא, כפי שהיא מרבה לעסוק גם כיום בעיקר בסבלה שלה, האמיתי והמומצא, ויחסה לקורבנותיה היהודים נותר אנטישמי כשהיה. תומס גניאלקה היה ראוי להפוך לסמל ההתמודדות של גרמניה עם עברה, אבל הוא בעצם נשכח עד לשנה האחרונה, כאשר ילדיו דאגו לפרסם את כתביו ולהשיבו לזיכרון. גרמניה מספידה בימים אלה את גינתר גראס כאילו היה איש רוח דגול, אבל הוא היה בעיקר תועמלן נאצי, שהפיץ תעמולה נאצית במסוה של ספרות ושירה. גניאלקה ראוי להיזכר לשבח, אבל הסיפור על מסירת המסמכים שלו שהביאה לפתיחת משפטי אושוויץ השניים מוזר: האם חסרו לממשלת גרמניה עדויות ומסמכים על פשעי אושוויץ, שנזקקה לאותם ניירות שאסף במקרה יהודי ניצול אושוויץ מבניין האס-אס הבוער בברסלאו? ניסיתי לחפש מידע על אמיל וולקן, אבל לא מצאתי דבר, מלבד הסיפור על המסמכים שמצא. מדוע לא עשה דבר עם המסמכים במשך השנים, עד שמסר אותם לגניאלקה? גניאלקה אמר שוולקן רק שמר את המסמכים למזכרת, אבל זה לא משכנע. מסמכי אס-אס אינם מזכרת שניצול שואה יהודי רוצה לשמור. וולקן בוודאי הבין היטב את משמעות המסמכים שאסף, אבל משהו עצר אותו במשך שנים מלפרסם אותם או למסור אותם למישהו. הם לא נגעו אליו אישית, הם נגעו לפושעים הנאצים, שאולי חלק מהם הכיר אישית כשהיה אסיר באושוויץ. האם מישהו שאל אותו על כך? כל כך הרבה פרטים שהיו צריכים לכאורה להיות ידועים לוטים בחשיכה, ונדמה שכבר אין את מי לשאול, צריך רק לקוות שהמסמכים יצופו ויספרו את סיפורם של מי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. אני מאד מקוה שיתרגמו את כתביו של גניאלקה לעברית, ותתווסף לנו עוד פיסת עדות, של נער גרמני שהתבונן באסירי אושוויץ וגם דיבר עם כמה מהם ונוכח שאינם פושעים מסוכנים אלא יהודים משכילים, למשל פרופסור לאמנות שפגש במחנה, ופשעם היחיד הוא היותם יהודים, שבגרמניה זה הגדול בפשעים, ועל הפשע הזה של היותך יהודי אין לגרמנים סליחה ומחילה.

Thomas Gnielka: Als Kindersoldat in Auschwitz. Die Geschichte einer Klasse, Europaeische Verlagsanstalt, Hamburg 2014