יום חמישי, 16 ביולי 2015

מנהל ארכיון מרבאך על דחיית העירעור בתיק עזבון מכס ברוד



בעקבות דחיית עירעורן של בנות משפחת הוֹפֶה, בתה ונכדותיה של אסתר הופה, המזכירה והמאהבת של הסופר מכס ברוד, על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה משנת 2012, פסק דין שהורה להן לקיים את צוואת מכס ברוד ולהעביר את עזבונו הספרותי, כולל כתבי יד של קפקא המצויים בו, למשמרת בספרייה הלאומית בירושלים, וכעת אושר גם בבית המשפט המחוזי, ראיין שטפן קולדהוף, עיתונאי שתומך בלהט במכירת העיזבון לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, את מנהל ארכיון מרבאך אולריך ראולף. ארכיון מרבאך ניסה למנוע מן הספרייה הלאומית לקבל את העיזבון כדי לרכוש אותו בעצמו, לאחר שבמשך שנים רבות רכש מאסתר הופה פריטים מן העיזבון כולל כתב היד של "המשפט". ראולף טוען שנוסח פסק הדין טרם הגיע אליו, אבל ממשיך להפיץ את טענותיו של ארכיון מרבאך נגד מדינת ישראל, כאילו פסק-הדין עוסק בהלאמה של עיזבון ברוד, בעוד האמת היא שבתי המשפט בישראל פשוט הורו לקיים את צוואתו של מכס ברוד כלשונה, שעיזבונו יימסר לאחר מות אהובתו למשמרת הספרייה הלאומית בירושלים. פסיקות אלה מאירות באור לא מחמיא את פעילותו של ארכיון מרבאך במשך השנים לרכישת חלקים מהעיזבון, למרות מודעות אנשי הארכיון לכך שהעיזבון מיועד לספרייה הלאומית בירושלים, שעל כך ארחיב בהמשך. ארכיון מרבאך היה צד להליך בערכאה ראשונה אך לא נטל חלק בעירעור.

להלן תרגום הראיון שהתקיים ברדיו הגרמני כפי שפורסם באתר Deutschlandfunk (רדיו גרמניה) ב-1 ביולי האחרון:

שטפן קולדהוף: בתל אביב הסתיים בערכאה השנייה הליך שנוגע לסופר מכס ברוד, חברו ומנהל עזבונו של פרנץ קפקא. הוא העניק את עזבונו למזכירתו במשך שנים רבות אסתר הופה – בתעודות מתנה שבית המשפט בישראל הכיר בהן כבר לפני עשרות שנים. אבל מאז שאסתר הופה ואחר כך בתה חוה הופה רצו לתת חלקים מהעיזבון לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, מתנהל בישראל משפט נגד זה. בנימוק שמכס ברוד הורה שספריו והתכתבויותיו, וגם כתבי יד של קפקא שעדיין נמצאים בעזבונו, צריכים לעבור לספריה הלאומית בירושלים. ממסמכים שנמצאים לפני רדיו גרמניה, עולה שמדובר לכל היותר בהצעה בלתי מחייבת, בשום אופן לא הוראה מחייבת. כעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בערכאה שנייה ראה זאת שוב אחרת, והבהיר שהמסמכים חייבים להישאר בישראל. ציטוט מפסק-הדין: "קפקא לא הכיר את הוֹפֶה, מעולם לא דיבר עמה או פגש אותה, היא לא היתה קרובה ללבו, היא גם איננה קרובת משפחתו." שאלתי את אולריך ראולף, מנהל ארכיון הספרות הגרמנית, מה דעתו על החלטה זו.
ראולף: צריך לומר תחילה, שנוסח פסק-הדין עדיין איננו מונח לפנינו. לכן עלינו להיזהר בשיפוטנו, למשל כלל איננו יודעים, אם רק היכולת של אסתר הופה, סליחה, של חוה הופה, להורות על גורל העיזבון הוגבלה, או גם הבעלות החומרית נשללה ממנה. אלה החלטות שקשורות זו לזו. עם זאת נראה על פי כל מה שידוע כעת, שעזבון מכס ברוד צריך להישאר בישראל וצריך כנראה לעבור לספריה הלאומית. בכך הולך פסק הדין בעירעור בעקבות פסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב. זו עמדה שאין לי קושי לקבל. צריך רק לתאר לעצמנו מקרה דומה בגרמניה. גם אנחנו מכירים הגנה על נכסי תרבות והסדרים דומים שדואגים לכך, שחפצים בעלי משמעות לאומית לא יצאו מן הארץ. דבר דומה אני רואה כעת גם בישראל.

"נחשבים על ידי הישראלים לקולגות"

קולדהוף: האם היית אומר אז, שלמשל כתבי יד, מכתבים, אולי רישומים של פרנץ קפקא, אבל בהחלט גם העיזבון של מכס ברוד, ספרים עם הקדשות, התכתבויות וכן הלאה, האם היית אומר שאלה נכסי תרבות ישראלים? אותה שאלה עולה בגרמניה לגבי תמונות של רמבראנדט או ון-גוך. האם יש הגדרה ברורה לנכסי תרבות לאומית?
ראולף: לא! גם זה קשור לשאלתך. למשל מכס ברוד. את ירושת מכס ברוד יכלה לדרוש גם צ'כיה. יש כמה ארצות שבאות בחשבון. ולגבי קפקא זה בדיוק אותו הדבר. כעת אני מניח, שבעזבון מכס ברוד נמצאים עדיין חלקים גדולים מכתבי יד של קפקא,  כתבי יד של יצירות וכיו"ב או רישומים, הם יהיו פזורים מאד מאד בדלילות. אבל בוודאי אפשר יהיה לקרוא ביומנים של מכס ברוד דברים מעניינים על קפקא הצעיר, וזו כמובן הסיבה שהמחקר מתעניין במיוחד.
קולדהוף: אתה מנהל הארכיון לספרות גרמנית במרבאך על הנקאר. שם נמצאים הרבה כתבי יד, הרבה עזבונות. עד כמה זה חשוב בעידן האינטרנט, עוד בשנת 2015, לאסוף כאלה יצירות מקור בגופן במקום אחד? האם לא היית אומר כמדען שאפשר לסרוק הכל, ואז זה בכל מקרה יעמוד לרשות כל העולם?
ראולף: יכולים היום להיעזר מאד מאד בשיטות כמו בעלות משותפת, כלומר החזקה מפוצלת של כתבי יד מקוריים מצד אחד, ומצד שני חילופי חומר סרוק. ובהתאם לכך אפשר גם לעזור ולשתף פעולה בהנגשה ובמחקר. זה גם מה שאנו עושים מזה מספר שנים עם הצד הישראלי. והצד הישראלי איננו רואה בנו יותר מתחרים, אלא עמיתים.

"זה נתון אך ורק לשיקול-דעתה של חוה הופה"

קולדהוף: כלומר מנקודת המבט של המדען, הפילולוג, זה בעצם לא חשוב יותר היכן נמצאים כתבי היד המקוריים?
ראולף: למרות זאת, תמיד מאד חשוב לדעת היכן נמצא המקור, כי למקור יש עדיין חשיבות רבה מאד מאד גם בעידן הדיגיטלי. כי הם לכשעצמם מייצגים ערובות למשהו. לכן חשוב לדעת היכן המקור. אבל אין צורך שכל כתבי היד המקוריים יהיו מרוכזים במקום אחד.
קולדהוף: האם היית מייחל שתהיה עוד הבהרה של הערכאה הגבוהה ביותר,האחרונה, או היית אומר, כעת יש שני פסקי דין בעניין, אז גם זה טוב?
ראולף: אין לי שום ייחולים בעניין. זה נתון אך ורק לשיקול דעתה של חוה הופה. אנחנו נדברנו עם העמיתים הישראלים כך: מה שלא ייצא בסוף אנו נקבל, ואז נשב יחד ונחשוב על הנגשה משותפת, מחקר משותף, אולי גם רכישה משותפת, אם לא צומצמה זכות הקניין של חוה הופה.
קולדהוף: כלומר אתם יוצאים מכך – הדיון בנכסי תרבות לאומית טומן בחובו במידת מה סכנת הפקעתם מסיבות נעלות – שיהיו מוכנים לשלם עבורם משהו?
ראולף: אם בית המשפט לא שלל את זכות הקניין החומרית של חוה הופה, תהיה מכירה, ואז אני יכול לתאר לעצמי, שנפעל יחד עם הספריה הלאומית. אלה היו העמיתים הישראלים, שכבר לפני שנתיים, כשהייתי שם פעם ושוחחתי איתם, שהוציאו מפיהם את המלים בעלות משותפת.
סוף הראיון

כאשר אני מנסה להתייחס לתוכן הראיון, אני מתקשה לדעת היכן להתחיל, אבל אנסה, כמו בית המשפט, לדבוק במסמכים. ראשית, אסתר הופה קיבלה את העיזבון לא על פי מכתבי מתנה אלא על פי צוואת ברוד משנת 1961 שהיא עצמה הגישה לבית המשפט לאחר מותו בדצמבר 1968.
הסעיף הרלוונטי לעניין העיזבון הספרותי בצוואת ברוד הוא סעיף 11 בצוואה שאומר כך על פי תרגום שלי (התרגום שהשתמש בו בית המשפט אחר, אך איננו שונה בעיקרי הדברים):

בנוגע לכתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו, שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:
גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשי עזבונה בכללו (Erben) או יורשיה לחלק מוגדר בעיזבון(Vermaechtnisnehmer) , אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי  אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.
על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד.

מאין הגיע קולדהוף למסקנה שהעברת העיזבון לספריה הלאומית "הוא רק הצעה", כאשר בצוואה נאמר בפירוש שאסתר הופה "תהיה מחויבת לדאוג לכך", ובמקור: Sie soll aber verpflichtet sein, שלאחר מותה יימסר העיזבון הספרותי והמוסיקלי למשמרת הספרייה הלאומית, שבאותם ימים שימשה גם כספריית האוניברסיטה בירושלים? ארכיון מרבאך אכן ניסה לטעון שצוואתה של אסתר הופה, שהורתה לבנותיה להחליט אם ברצונן להפקיד את עזבון ברוד בספריה הלאומית או למוכרו לארכיון מרבאך, הינה בגדר "הורתה לגביהם אחרת בימי חייה." אבל החוק איננו מאפשר לפרש את החיוב שהטיל מכס ברוד על אסתר הופה לקבוע בימי חייה את המוסד המקבל ותנאי הקבלה, כחיוב שניתן להעבירו בצוואה ליורשים. אסתר הופה היתה חייבת כחלק מתנאי קבלת עזבונו של ברוד לקבוע במפורש מה ייעשה בו לאחר מותה. לו הורתה בחייה שיש למסור את העיזבון למשמרת לא בספריה הלאומית בירושלים אלא בארכיון מרבאך, היה הדבר בגדר סמכותה ואיש לא היה שולל ממנה את הסמכות להורות ולעשות כך, כי הדבר תואם את צוואתו של מכס ברוד. אבל מכיוון שלא דאגה להסדיר בימי חייה לאן ובאלו תנאים יימסר העיזבון למשמרת, בנותיה אינן רשאיות לעשות כן במקומה, בוודאי ובוודאי שיש בעיה עם מכירת העיזבון לכל המרבה בכסף, כי מכס ברוד הורה בפירוש שיש למסור למשמרת ולא למכור, וזאת מהסיבה הפשוטה שרק מי שמוסר למשמרת יכול לקבוע את תנאי ההפקדה כפי שביקש מאסתר הופה לעשות – מי שמוכר עיזבון למרבה במחיר מאבד את זכותו על העיזבון, ואיננו רשאי להכתיב לקונה תנאים.
יתרה מכך: במכתב ממכס ברוד לאמה אסתר הופה, שחוה הופה מסרה לבית המשפט בעצמה, ואת תרגומו אני מביאה כאן שוב: כבר ציטטתי אותו בעבר – שלל ברוד חד משמעית מעורבות של בנותיה של אסתר הופה בניהול עזבונו הספרותי:
20.1.1957
לאסתר הופה,
בצוואתי [כתם דיו מסתיר מלה או שתיים] למרות הקודיציל [תוספת לצוואה], משהו לא בסדר, כי הקודיציל תקף, רק אם תמותי לפניי. אבל אני רוצה, שגם אם תמותי אחריי (זמן רב אחריי, כפי שאני מקוה), לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי. –
את עצמך צריכה לעשות צוואה, שמישהו אחר צריך להיות המוּרְשֶׁה בעיזבון זה, ד"ר פליכס ולטש או, במקרה שהוא לא יהיה עוד בחיים, מישהו אחר (למשל בן-חורין) {נכתב ואגנבאך ואז נמחק ונכתב מעל בן חורין}. הרווח הנקי, לאחר ניכוי כל ההוצאות והעלויות [גם פיצוי הולם, למי שיעשה את המאמץ] צריך לעבור לבנותייך, אבל הזכות להיות מוּרְשֶׁה צריכה להיות של מישהו, שיש לי בעיניו משמעות כלשהי.
חתום בעצם ידי, מכס ברוד

(בית המשפט השתמש בתרגומה של ד"ר אינגריד ולן ששונה משלי רק בבחירת מלים נרדפות שאינן משנות את התוכן).

מכתב זה מחזק מאד את הנאמר בצוואה, שרק אסתר הופה בחייה יכלה לקבוע מה ייעשה בעיזבון, ושמכס ברוד אסר עליה להוריש את הטיפול בעיזבון לבנותיה, שעל כך הסתמך ארכיון מרבאך בכל ניסיונותיו לרכישת העיזבון.
בניגוד לטענת קולדהוף, הספרייה הלאומית תבעה את העיזבון לא מפני שאסתר הופה או בתה חוה הופה רצו למכור את העיזבון לארכיון מרבאך, שלו כבר מכרו חלקים מהעיזבון במשך שנים רבות, אלא מפני שאסתר הופה הלכה בשנת 2007 לעולמה ובנותיה ביקשו בעקבות זאת צו ירושה לכל עזבונה ובכללו גם עזבונו של מכס ברוד עם כתבי קפקא שעדיין כלולים בו, ורק אז, לאחר מותה של אסתר הופה, יכלה הספרייה הלאומית לתבוע לממש את צוואתו של מכס ברוד כלשונה, שלאחר מותה של אסתר הופה יעבור עזבונו הספרותי והמוסיקלי של מכס ברוד למשמרתה. העובדה שארכיון מרבאך ידע שהעיסקה בינו לבין חוה הופה איננה כשרה וכי הזוכה החוקית בעזבון ברוד היא הספריה הלאומית עולה ממכתב ששיגר מי שטיפל מטעם מרבאך ברכישת העיזבון, הפרופסור הנס-גרד קוך, לגב' מרגוט כהן בספריה הלאומית, בתאריך ה-7 באפריל 1997, ובו ביקש לברר אם הספריה הלאומית מודעת לזכויותיה לעזבון ברוד:

גברת כהן היקרה,
שוב בגרמניה, עדיין אני חייב לדווח לך על תוצאת המחקרים בתל-אביב: עם הגברת הופה אמנם דיברתי לעתים קרובות בטלפון, אבל לא נפגשנו – כפי שכבר צפית מראש. עקב המצב הכללי ובמיוחד הפיגוע – זה קרה דוקא בבית הקפה שבו היא אוהבת להיפגש עם מבקרים – היא היתה כה נסערת, שהיא לא יכלה לדבר אתי. אבל נשארנו כל העת ביחסי ידידות, כך שנרצה להיפגש עוד במהלך השנה. הבה נמתין לכך.
בהקשר זה רציתי להפנות אותך גם לכך, שברוד כתב בשנת 1963 או 64 מכתב לפליקס וולטש, שמינה את וולטש (שאז למרבה הצער נפטר לפניו) למנהל צוואתו, והורה, שעזבונו הספרותי יימסר לספריה הלאומית. אולי פרט זה בהיסטוריה הנודעת לשמצה של העיזבון כבר היה ידוע לך.

מכתב זה מדגיש את האופי הנכלולי וחוסר היושרה שבהם פעל ארכיון מרבאך כל השנים לרכישת העיזבון מאחורי גבם של אנשי הספריה הלאומית, תוך ידיעה מפורשת שמכס ברוד ייעד את עזבונו לספרייה הלאומית בירושלים, ולא למכירה לגרמנים.
גם צוואתו המוקדמת של מכס ברוד, שכתב בחודש מרס 1948, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, מורה בסעיף 9 שלה, הדומה מאד לסעיף 11 בצוואתו משנת 1961 שציטטתי לעיל, על רצונו שעזבונו יישאר בארץ ישראל:

רצוני הוא, שלאחר פטירתי תוכן רשימה מדויקת של ספריי, כתבי היד שלי וכו', כמו גם של העיזבון הספרותי הנמצא ברשותי של אחי אוטו, ותימסר לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה. לאחר פטירתה של גברת אסתר הופה צריכים כל הספרים, כתבי היד, התוים וכו' הנזכרים ברשימה הנ"ל לעבור לבעלות הספרייה או הארכיון כנ"ל, להוציא היצירות, כתבי היד וכו' שלגביהן תצוה גברת אסתר הופה בימי חייה אחרת.

כיצד בכלל יכול היה מישהו להאמין, שמי שהבריח את כתבי קפקא בסכנת חיים מפני הנאצים, יבקש למסור את עזבונו, שחלקו הגדול נוצר במשך שלושים שנות חייו בארץ ישראל, לידי הגרמנים? בית המשפט אכן התייחס לעניין זה, אבל לא כדי להלאים את עזבון ברוד, אלא כדי להבין בצורה המיטבית מה היו רצונו וכוונתו של מכס ברוד, ולממש אותם. לא את אינטרס הלאום ייצג בית המשפט, אלא את מימוש רצונו האחרון של היחיד, שאהובתו והארכיון הגרמני שפיתה אותה בהון תועפות למכור לו את העיזבון רמסו ברגל גסה.
איזכור "מסמכים שמונחים לפני רדיו גרמניה" בראיון הזכיר לי כתבה שפירסם שטפן קולדהוף יחד עם עיתונאי נוסף בעיתון "די צייט" בחודש נובמבר 2009, ובה גם כן טען שמונחים בפניו מסמכים שעל פיהם אין בסיס לתביעת הספרייה הלאומית. אני מעתיקה כאן את תחילת אותה כתבה שנשאה ניחוחות אנטישמיים בוטים:

די צייט, גיליון 48, עמ' 47-48
19 בנובמבר 2009

למי שייך קפקא?
בכספת בנק בציריך מונחים עדיין כתבי יד רבי ערך של פרנץ קפקא. הספריה הלאומית של ישראל מגלה התנגדות מרה למכירתם לארכיון הספרות הגרמנית. מסמכים שנמצאים בידי "די צייט" מציעים, שלתביעות אלה אין כל בסיס משפטי.
מאת פלוריאן אילייס ושטפן קולדהוף

המרחק מכספת הבנק ברחוב תחנת הרכבת Bahnhofstrasse בציריך לארכיון הספרות הגרמנית במעלה שילר 6-8 במרבאך על הנֶקַאר הוא 246 ק"מ. אם הכל עובר למישרין, מגיעים לשם בשעתיים וחצי. אבל במקרה של כתבי קפקא המופלאים, שמאז 1956 נמצאים בכספת הבנק 6588 בציריך, נמשך המעבר כבר 53 שנים. ובשנייה שבה בעלות כתבי קפקא הנוכחיות, האחיות אוה ורות הוֹפֶה בתל-אביב, החליטו כעת לבסוף, לאחר השתהות, גישושים, בירורים וחרטות של עשרות שנים, שברצונן למוכרם כחלק אחד למרבאך, העלתה לפתע פתאם מדינת ישראל תביעה לכתבי היד ומכנה אותן "נכס תרבות לאומי".
בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה בקיץ את "זכות הירושה" של האחיות אוה ורות הופה לאמם אילזה אסתר הופה שנפטרה בגיל 101, שקיבלה את כתבי היד כבר בשנת 1945 כמתנה שמקס ברוד העביר אליה. למרות זאת הספריה הלאומית בירושלים דורשת בהליך זה לא רק את השבתם של כתבי היד מן הכספת השויצרית לישראל. היא רוצה בנוסף לכך לאלץ את ארכיון הספרות הגרמני להשיב לישראל את כתב היד של "המשפט" מאת קפקא, שאילזה אסתר הופה הניחה לפני עשרים שנה להוציא מהכספת ולמכור במכירה פומבית באמצעות סות'בי בלונדון עבור 3.5 מיליון מארק למרבאך [ניסיון לטעון שכתב היד של "המשפט" לא הוברח מישראל אלא הוצא מהכספת בשוויץ, ע.פ.]. לראשונה מאז 1945 ניצבים זה מול זה מוסד תרבות ממלכתי ישראלי ומוסד תרבות ממלכתי גרמני כצדדים יריבים בהליך משפטי. נקודת המחלוקת: עזבונו של הסופר היהודי המשמעותי ביותר בשפה הגרמנית. על כך היורשת אוה הופה בשיחה עם "די צייט" (ראה בעמוד הבא): "מרבאך הגונים מדי, וישראל ערמומית מדי".

עד כאן הקטע מן הכתבה.

המסמכים שפירסם "די צייט" בצמוד לאותו כתבה היו העמודים הראשון והרביעי של מכתב בן ארבעה עמודים, שמנהלי עזבון הופה הגישו מאוחר יותר גם לבית המשפט את אותו צילום ממנו של העמודים הראשון והרביעי בלבד וטענו שזהו המכתב כולו. רק לאחר שהספרייה הלאומית חשפה את העתק המכתב על ארבעת עמודיו, נאלצו מנהלי עזבון הופה להתנצל ולהסכים שהמכתב בן ארבעה עמודים. מכתב זה התייחס לצוואת ברוד משנת 1948 שבטלה עם אישור צוואתו משנת 1961 ומכתב זה בטל עמה, אבל גם לו היה תקף, אין הוא אומר אלא שכתבי קפקא שייכים לעזבון מכס ברוד, ודינם כדין עזבונו, כלומר לאחר מותו של ברוד הם יעברו לידי אסתר הופה, אבל לאחר מותה של אסתר הופה, עליהם לעבור למשמרת הספרייה הלאומית בירושלים. קולדהוף כנראה טרם שמע על כך, ועודנו דבק במחצית המכתב שבידו.