יום רביעי, 23 בדצמבר 2015

האם הגרמנים קראו את מיין קאמפף?



ברשימתי הקודמת "מיין קאמפף" התייחסתי לפירסומה הצפוי בגרמניה בינואר הקרוב של מהדורה ביקורתית של הספר והבאתי מתוך מאמרו של ההיסטוריון פולקר אולריך. כאן אני מביאה תרגום נוסף בנושא מתוך מאמרו של ההיסטוריון אותמר פלצקינגר, שהוא מעורכי המהדורה הביקורתית של מיין קאמפף העומדת לצאת לאור.


די צייט, גיליון 49, 3 בדצמבר 2015

רב מכר בלתי נקרא?
ישנה אמונה עיקשת, שהגרמנים החזיקו ב"מיין קאמפף" רק מתוך כורח ולעתים קרובות בכלל לא פתחו את הספר. הרבה מצביע על ההיפך
מאת Othmar Ploeckinger 

בפעם האחרונה מילא "מיין קאמפף" תפקיד פוליטי ומשפטי חשוב במשפטי נירנברג בשנים 1945/6. קטעים נבחרים הוקראו כהוכחות: היתה לנאשמים "ידיעה מוקדמת מספקת על מטרותיה הבלתי-חוקיות של ההנהגה הנאצית", טען עוזר התובע הבריטי אלווין ג'ונס ב-8 בינואר 1946. אבל אפילו נאצים נלהבים כמו יוליוס שטרייכר, מו"ל "דר שטירמר", טענו שקראו את הספר רק בחלקו. הדבר היה תקף גם לגבי אלברט שׁפֵּר, שאף השיב בעקיצה, כאשר עוזר התובע הרוסי מ. י. רַג'ינסקי טען בפניו, שתכניות ההתקפה של היטלר "שורטטו בבהירות [במיין קאמפף], במיוחד לגבי ברית-המועצות". הוא ענה: "בסופו של דבר גם הדיפלומטים שלכם קראו את מיין קאמפף, ואף על פי כן הם חתמו על הסכם אי-ההתקפה [הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין משטרי היטלר וסטלין], שעל כך ענה רג'ינסקי: " לא נחקור כעת מי קרא את הספר ומי לא."
שאלה זו בדיוק היתה לאחר 1945 שאלת יסוד לגבי היחס לנאציזם. האם רק מעטים קראו את הספר? מי שטען זאת ניסה בה בעת ליצור את הרושם, שהדברים היו שונים, לו רק קראו רבים במידה מספקת, שבוודאי היתה מתפתחת עקב כך דחייה, או אפילו התקוממות...
אבל יש עדויות לקבלה נרחבת של הספר עד שנת 1945. בשנת 1925, כשיצא הכרך הראשון, הופיעו יותר מ-50 ביקורות בעיתונות. הנימה נעה בין התלהבות נרגשת לבוז לעגני. במפלגה הנאצית שימש הספר במהרה להדרכה ולתעמולה. ראש מחוז תירינגן הכריז לאחר תוצאת בחירות חלשה של המפלגה בראשית 1927 על דיון נוקב והתכנסות, שנושאם "בראש וראשונה הכרך השני של יצירת המופת של מנהיגנו אדולף היטלר, מיין קאמפף". משנת 1928 ואילך נהגו סניפי המפלגה לארגן באורח סדיר ערבי קריאה כאלה.
גם המתנגדים העמידו את הספר במרכז התנגדותם לנאצים: בשנת 1932 חיבר משרד הפנים הפרוסי, שהיה בהנהגת המפלגה הסוציאליסטית, מחקר של למעלה מ-300 עמודים, שהזהיר בתוקף מפני הנאצים. במקביל לכך התפתח בראשית שנות השלושים דיון ציבורי נרחב אודות התנועה הנאצית. מאמרים וכתבי פולמוס רבים עסקו בפירוש ב"מיין קאמפף". דנו בתכניות של היטלר למדיניות החוץ, גם הגזענות הקיצונית שלו משכה תשומת לב. האנטישמיות התוקפנית שלו, לעומת זאת, נדונה רק בשוליים.
כבר אז הסתמנה הבעיה ביחס למיין קאמפף שעליה הצביע מאוחר יותר אלברט שפר בנירנברג: עד כמה צריך היה לקחת את הספר ברצינות? ... שגם פרשנים קפדנים יכלו לטעות טעות דרמטית, מראה מאמר מאת לודויג קמפפר בדפי הביטאון של האגודה להגנה מאנטישמיות בסתיו 1925 שמסתיים במלים: " את ספרו של היטלר מניחים הצדה בתחושה של סיפוק: כל עוד התנועה העממית איננה יודעת להציב בראשה מנהיג אחר, עוד זמן רב יזרמו מים לים, עד שתוכל לנצח בארצם של המשוררים וההוגים."
טעויות שיפוט כאלה הקלו אחרי 1945 על ההתעלמות מגודל הצלחתו של הספר: לרגל העניין הגובר פירסמה הוצאת אֶהֶר, שהמפלגה הנאצית רכשה כבר בשנת 1920, "מהדורה עממית" בכרך אחד ובמחיר מוזל. משלהי 1929 והרבה לפני ההצלחה הגדולה של המפלגה הנאצית בבחירות בספטמבר 1930 היא יצאה לשוק והיתה כה מבוקשת, שלאחר מספר שבועות נאלצה ההוצאה להתנצל על קשיים באספקה.   
מיין קאמפף לא הפך איפוא לרב-מכר רק בהשפעת ההצלחה הגדולה בבחירות, אלא הקדים את ההתפתחות הפוליטית. "המהדורה העממית" הגדירה את הספר מחדש: עם מפתחות האישים והעניינים שנוספו אלה לא היו רק קורות חייו של היטלר וקורות המפלגה הנאצית, אלא גם ספר עיון.
בשנים 1932 ו-1933 עלו המכירות עלייה חדה – הציבור רכש מיליון עותקים ללא כפייה ומבלי הענקות רשמיות של הספר. גם נתוני ההשאלה הגבוהים בספריות הציבוריות באותה עת מצביעים על עניין רב. הוצאת אֶהֶר ניצלה זאת ופתחה למחרת עלייתו לשלטון של היטלר במבצע פירסום: "הספר לעת הזאת: מיין קאמפף מאת אדולף היטלר. מה יעשה אדולף היטלר? שואלים כיום מיליוני גרמנים בתקוה! – על שאלה זו יכול לענות כל מי שקרא את עבודתו, ולפיכך מכיר את רצונו ומטרתו. אין מי, ידיד או אויב, שיכול להתעלם כעת מיצירתו של היטלר."
מרבים לציין את מאמציה של ההוצאה משנת 1935 ואילך להפיץ את הספר גם כמתנת חתונה במשרדי הנישואין. בהשוואה למכירות החופשיות ששוב עלו בשנים 1938 ו-1939, היה לכך תפקיד משני. גם בספריות שוב הופיעה התעניינות משמעותית בספר. במאי 1939 ציינה המפלגה הסוציאליסטית הגולה באחד מדו"חותיה, ש"מדברים בגרמניה בענייניות מחרידה על מטרותיו של היטלר. . לרבים יש תמונה, שיכולה להיראות דימיונית, שעליה הם מדברים למרות זאת בפיכחון ראוי לציון... על מטרותיו לכשעצמן אפשר לשמוע מחוגי מתנגדיו של היטלר כמו מנאצים מושבעים. אומרים שמיין קאמפף מדבר על מטרות אלה בצורה די מפורשת. כך שאין צורך להעלות על כך השערות."
למעשה נמצא מיין קאמפף מאז 1933 בכל מקום (וזיכה את היטלר בהכנסות של מיליונים). בספריות בתי הספר הוא ניצב לצד יצירותיהם של שילר וגיתה. הוא נכלל בחומר ההדרכה של האס-אס, וצוטט בעיתונים ובאינספור פירסומים מדעיים פחות או יותר. הנהגת האס-אס התלוננה מצד אחד על סילופים ועיוותים של דברי המנהיג, מה שהוביל לפיקוח הדוק יותר ולאיסור על פרשנויות של הטקסט, ומצד שני הקריאה נדרשה בתוקף.
אבל לאחר 1945 שוכתבו הדברים: הפילוסוף מרטין היידגר נתן את הדוגמה. בסוף שנת 1931 הוא עדיין המליץ על מיין קאמפף [לאחיו] בתור ספרו של מדינאי בעל" אינסטינקט פוליטי יוצא דופן ובטוח". כעת [לאחר המלחמה] הוא טען, שקרא את הספר רק בעל כורחו ובמקוטע. בכך הוא לא רק יישר קו עם אסטרטגיות ההתגוננות של בכירי המשטר הנאצי במשפטי נירנברג. גם חלקים ניכרים מהציבור הגרמני התבטאו כך. בשלהי שנות הארבעים ביקש המינהל הצבאי האמריקני לברר את הדברים לאשורם והעריך על בסיס סקרי אוכלוסין שכשנים-עשר מיליון גרמנים – כחמישית מהאוכלוסיה – לא רק הציב את הספר בכוננית הספרים, אלא גם קרא בו. סביר שהיו רבים עוד יותר.

המחבר הוא היסטוריון ומעורכי המהדורה הביקורתית של "מיין קאמפף" של המכון להיסטוריה בת-זמננו במינכן. בימים אלה מופיע גם הקובץ בעריכתו "מקורות ומסמכים לתולדות מיין קאמפף, 1945-1924" בהוצאת פרנץ שטיינר.
Othmar Ploeckinger, Quellen und Dokumente zur Geschichte von Mein Kampf, Franz Steiner Verlag

וראו גם רשימתי "מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף".