יום שני, 19 בספטמבר 2016

חסידיו של אלאור אזריה



האם באמת אמר האלוף עוזי דיין בעדותו לטובת אלאור אזריה שמחבלים צריכים למות, פשוט ככה? האם זו ההוראה שמקבלים חיילים: לירות במחבלים כדי להרוג אותם, גם אם אפשר למנוע מהמחבל לבצע פגיעה על ידי פציעתו בלבד? לא פלא שהקצינים שהתגייסו להגן על אלאור אזריה כועסים על כך שהוא עומד לדין. כשמנהלים משפט נחשפים דברים שאולי קצינים מסוימים מעדיפים להסתיר. לא הרמטכ"ל, שאמר שלא צריכים לרוקן מחסנית על ילדה מחבלת עם מספריים. לא שר הביטחון הקודם משה יעלון, שאמר שגם במאבק בטרור אסור לנו להתבהם, ומיד הועף לטובת אביגדור ליברמן, שטיפס למשרד הביטחון דרך בית הדין הצבאי, לשם הגיע עם אנשי כך כדי לתמוך באלאור אזריה ובהרג מחבלים ללא הבחנה. וראש הממשלה? לוֹ, כמו לדמות במחזה ישן של שילר, יש תפקיד ואין לו שום דיעה, עד שהוא רואה בפייסבוק מה חושב העם, כלומר אלה שכותבים בפייסבוק, וראש הממשלה ראה שבפייסבוק תומכים באזריה, ומיד הוא הבין שצריך להעיף את משה יעלון ולהביא במקומו את השר לעידוד אזריה אביגדור ליברמן. רקע ביטחוני לא נחוץ, דיעות גזעניות וזילזול בחוק ובחיי אדם מספיקים.
לפי עדויותיהם של עוזי דיין ודן ביטון לטובת אזריה, אין בכלל דבר כזה כללי פתיחה באש, ואין בכלל מטרה כזו, להימנע מהריגת המחבל, אם אפשר לעצור אותו על ידי פציעתו בלבד. לדידם מחבל צריך למות, וכל חייל יכול להחליט על דעת עצמו לירות בו למוות. ואם יורים בטעות בפלשתיני זה גם בסדר. העיקר שהחייל חשב שיש סכנה. לפי מה חשב כך? האלופים הנכבדים אינם מתעסקים בקטנות. המטרה הקדושה של הרג מחבלים איננה ניתנת לעצירה.
האם אכן יש מי שמגדיר את הרג המחבלים כמטרה לעצמה? נדמה שכך הדבר, כי מחבלים נהרגים שוב ושוב כשלא תמיד ברור מדוע היה צורך להורגם, וגם כאלה שאינם מחבלים נהרגים בקלות רבה ובתכיפות, כי מי שמתיר חיי אדם כאשר הוא ערבי, יביא בהכרח להרג חפים מפשע. אם המטרה מוגדרת כהרג המחבל, אם אומרים שמחבל חייב למות, אם המטרה היא הריגת המחבל ולא מניעת הפיגוע בדרך הכי פחות קטלנית שאפשר, אם חייל באמת יכול לירות בכל ערבי שהוא חש סכנה מפניו, הרי דמם של ערבים מותר. האלופים לא באו לבית המשפט להעיד על כך שאזריה חף מפשע, הם באו לתמוך בדברים שמיוחסים לאזריה, שמחבלים צריכים למות גם אם אפשר לעצור אותם על ידי פציעתם בלבד. הם באו לומר שצריך להרוג מחבלים כדי להרוג מחבלים ולא לצורך הגנה עצמית.
בהלכה היהודית גם רוצח מותר להרוג רק כשאין ברירה אחרת: הכלל כפי שניסחו אותו חז"ל וגם הרמב"ם הוא, שכדי לעצור רודף פוגעים באיבר מאיבריו, ורק אם אין ברירה אחרת הורגים אותו, וחמור מכך, אם הורגים אותו כאשר ניתן לעצור אותו בפגיעה באיבר מאיבריו, זוהי שפיכות דמים, כלומר רצח. אבל אל תצפו לרב או פוליטיקאי דתי או חרדי שירימו קול מחאה על הפגיעה בהלכה היהודית כשהורגים מחבלים ללא הצדקה. הם ממונים רק על איסור יציאת חרדים למלחמה וביזוי נשים, שני תחומים שבהם הם מרחיקים לכת הרבה מעבר לדרישות ההלכה. צה"ל אכן איננו כפוף להלכה היהודית, אבל הוא כפוף לחוקי המדינה ולחוקי העמים, ואין חוק שמתיר להרוג אדם, ולו גם מחבל, כשאין בכך כורח של הגנה עצמית והגנה על חיי הזולת.
עורכי הדין של אזריה טענו שהוא ירה במחבל משום שחש כי הוא מהוה סכנה. מדוע איפוא הם מביאים עדים שאומרים שצריך להרוג מחבל גם כשלא חשים בסכנה, שצריך להרוג מחבל כי מחבלים צריכים למות? האם הם רוצים להגן על אזריה בטענה שירה מתוך הגנה עצמית, או שהם רוצים להגן על אזריה בטענה שלא צריך מניע של הגנה עצמית כסיבה להרוג מחבל? שאפשר להרוג מחבל כך סתם, כי "מחבלים צריכים למות"? ומי קבע ש"מחבלים צריכים למות"? האם זו המדיניות של שר הביטחון החדש, או שכבר הרבה זמן בצה"ל, הרי מדובר באלופים שכבר פרשו מזמן משירות פעיל, הורגים מחבלים לא מסיבות של הגנה עצמית, אלא מפני ש"מחבלים צריכים למות"? ואם כך הדבר, מדוע אנחנו מופתעים שהערבים טוענים שצה"ל הורג פלשתינים בלי סיבה מוצדקת? אם אלופי צה"ל מורים לחיילים להרוג כל מחבל כי "מחבלים צריכים למות" ולא רק לשם הגנה עצמית, הרי אלופי צה"ל מודים בכך שצה"ל הורג מחבלים ללא סיבה מוצדקת, רק כדי להרוג אותם. אמנם מדובר כנראה באלופים שהפכו לפוליטיקאים של הליכוד, ורוצים להיבחר לכנסת מטעם הליכוד, ועכשיו הליכוד מתנגד לחוק ומתנגד לבית המשפט העליון, ודוגל כנראה בהריגת מחבלים כי "מחבלים צריכים למות", וגם בהריגת ערבים באופן כללי, למשל נער ערבי שחזר לתומו הביתה בערב ונורה למות, כי מישהו חשב שהוא זרק אבנים, ומיד ירו בו למות. ככה זה כשראש הממשלה לומד מהפייסבוק מה צריכה להיות המדיניות, כי יש לו תפקיד ואין לו שום דיעה, כשחברי הכנסת של הליכוד הופכים לחבורת טוקבקיסטים משולחת רסן, וכששר הביטחון נמנה על להקת המעודדים של אלאור אזריה, ובזכות חברותו בלהקת המעודדים הזו הוא נבחר לתפקיד שר הביטחון. מי שחושב שמדינות יכולות להתנהל כהלכה כשאלה האנשים שעומדים בראשן, ולהתמודד עם טרור אכזרי מבלי לאבד כל רסן מוסרי ולחצות כל נורמה של מדינת חוק, ושאיכשהו יהיה בסדר, מי שהרגיע שלא צריך לפחד ממינויו של ליברמן, היה כנראה אופטימי יתר על המידה.