יום שבת, 13 במאי 2017

שרית מגן / ילד משלך



זה הספר הכי חשוב שקראתי בשנים האחרונות, ולא רק שקראתי אותו בנשימה עצורה, אלא שהוא מהדהד בתוכי הרבה צעקות שהחנקתי, כי מי אני שאדבר. הרי הייתי בת מזל, הריתי וילדתי בקלות, בגיל 22 נהייתי אמא, בגיל 25 ילדתי שוב, יכולתי להמשיך ללדת, לא הרגשתי שיש לי זכות להגיד לנשים אחרות שילדים זה שמחה כשהם באים בשמחה, לא כשהם באים ביסורים שכאלה, לא כשהאם מסכנת את בריאותה וחייה בתקוה ללדת אותם, לא בכל מחיר. לא בכל מחיר.
כי קודם כל צריך לשמור על בריאותן וחייהן של הנשים. כי אשה היא אדם ולא כלי, לא מדגרה ולא אינקובטור. וכן, אני פמיניסטית, כינוי שמרואיינת אחת בספר מטיחה כשם גנאי: הפמיניסטיות האלה שמדברות נגד פונדקאות. לדעתה אין בזה שום ניצול. אני לצערי חושבת שאין ניצול גדול וקשה מזה, גם אם הוא יעניק אושר רב לאנשים אחרים, שאולי הם מצדם מסכנים ושבורים באין להם ילדים.
אין בעולם צדק. יש נשים שאינן יכולות ללדת. לחלקן אפשר לעזור, לחלקן לא. וגם כשאפשר לעזור, אי אפשר להתעלם מהמחיר. ואינני מדברת על המחיר הכלכלי. אני מדברת על סבל נורא וסיכון חיים. על הב לי בנים, ואם לא, מתה אנוכי.
כי הכל מתחיל במחשבה שהאשה בזכות עצמה איננה שוה, שרק לידת ילדים הופכת את חייה לראויים, ולכן מוצדק לסכן את חייה כדי ללדת אותם.
אבל לא, בשום אופן לא מוצדק. ולפני שהחברה תשתנה, כי חברות משתנות מאד לאט, אם בכלל, לפני שהיחס לנשים ישתנה, אם זה יקרה אי פעם, נשים חייבות להאמין בעצמן, שחייהן שווים בזכות עצמם, בזכות עצמן, ואסור להן לסכן את חייהן, אפילו לא למען לידת ילד.
כל כך הרבה נשים אינן מאמינות שחייהן שווים ובעלי-ערך בזכות עצמם.
*
חברתי שאכנה אותה כאן בשם דינה, למדה בחו"ל ונישאה שם, חיה שם כמה שנים עם בעלה ללא פרי בטן, ואז התגרשה ממנו ושבה ארצה. היא רצתה להכיר בן זוג יהודי, ולא ממש הצליחה, ואז הדהימה אותי כשאמרה שאם אין לה בעל, לפחות שיהיה לה ילד, כי היא מרגישה שלא מעריכים אותה, ואם יהיה לה ילד, היחס אליה ישתנה.
אני הייתי גרושה עם שתי בנות, וחשבתי שהיא הוזה. אמרתי לה שלא יולדים ילד כדי לפתור בעיות, כי ילד יוצר בעיות חדשות. היא כעסה עלי, והתחילה בטיפולים.
ערב אחד התקשרה, סיפרה שיש לה כאבי תופת, שהבטן נפוחה מזריקות ההורמונים, שמצבה בכי רע.
אמרתי לה שהיא חייבת להפסיק להזריק את ההורמונים, שהיא מסכנת את חייה, ואסור לה לסכן את חייה, כי קודם כל, עם ילד או בלי ילד, קודם כל היא חייבת לשמור על בריאותה.
היא כעסה עלי והפסיקה לדבר איתי. התקשרה רק חודשים אחרי שנולד לה בן. בשנותיו הראשונות, כמו הרבה פעוטות, היה חולה הרבה, ואולי יותר מאחרים. היה לה מאד קשה. היא רצתה לבוא לגור איתי, אך לא הסכמתי. בסופו של דבר היא עברה לגור עם אביה ואחותה. מאז היא חיה בשביל הילד. הוא גדל להיות נער בריא, יפה וחכם, והיא רווה ממנו רוב נחת. בדרך אגב סיפרה לי שעברה עוד טיפולים ולא יצא מכך שום דבר. לפי חשבוני כשעברה את הטיפולים הנוספים כבר היתה הרבה מעבר לגיל ארבעים. היא לא סיפרה ואני לא שאלתי פרטים מעבר לכך. עכשיו כשקראתי את ספרה של שרית מגן חשבתי שלא זו בלבד שעם ההיסטוריה הרפואית של דינה, עם האופן שבו הגיבה להורמונים בטיפולים שהביאו למרבה המזל ללידת בנה, אסור היה לרופאים לסכן אותה בטיפולים נוספים, לסכן שוב את בריאותה וחייה בגירוי יתר של השחלות, שעלול לגרום לא רק לכאבים נוראים אלא אפילו למות, והיא הורה יחיד לבנה. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שהרופאים שטיפלו בה ידעו את מה ששרית מגן מספרת בספרה, שסיכוייה של דינה להרות שוב בגילה היו אפסיים, פחות מאחוז. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שסיכנו את חייה לחינם. והיא עברה את כל הסבל הזה באמונה שיהיה לה ילד נוסף, אבל הם, הרופאים, ידעו היטב שלא יהיה לה ילד נוסף, ושהפגיעה בבריאותה עלולה להיות בלתי הפיכה.
כשדינה סיפרה לי, כבדרך אגב, שעברה טיפולים נוספים ולא יצא מזה כלום, כבר לא אמרתי דבר. שתקתי כאילו אוזני התחרשה.
*
היום כבר יש לא מעט נשים גיניקולוגיות, אבל לפחות בספרה של שרית מגן נדמה שהגיניקולוגים, לפחות אלה שעוסקים בטיפולי פוריות ובהפריות מבחנה, כולם גברים. הם כולם גברים, והמטופלות כולן נשים. נשים פגועות, נשים נואשות, נשים שמוכנות לכל, נשים שמתחננות לקבל עוד ועוד טיפולים חסרי סיכוי, גם אם תשלמנה מכיסן הון תועפות, והן אכן משלמות הון תועפות, לרופאים שהופכים מיליונרים מנשים שלעולם לעולם לעולם לא תוכלנה להביא לעולם ילד בריא וחי, אבל הן מנסות ומנסות ומנסות. לפעמים זה נגמר בכריתת רחם, או בסרטן או במות. זה פחות מטריד את הרופאים. מה שכן מטריד אותם, הנושא לדיון וויכוח, הוא שהטיפולים חסרי התוחלת בנשים מבוגרות או פגועות מכדי להרות ולשאת את ההריון עד ללידת ילד בריא, מורידות את ממוצע ההצלחות שלהם, שנמדדות באחוזי לידת ילדים בריאים. באחוזי ההצלחה ישראל היא בין המפגרות בארצות המערב, מה שמובן מאליו אם מראש מעניקים טיפולים מרובים חסרי תוחלת לנשים מבוגרות או פגועות מדי. אם קיוינו שסבלן המיותר של המוני נשים, והנזקים הבריאותיים והנפשיים הנוראים שנגרמים להן, יניעו את הרופאים למחשבה שנייה על התרנגולת שמטילה להם ביצי זהב אבל לא מולידה ילדים, הרי לא. אבל ירידת אחוזי ההצלחה בטיפולים האינסופיים בישראל בכל זאת פוגעת ביוקרתם, וזה מעורר בכמה מהם מחשבה שנייה. לא הרבה יותר ממחשבה.
*
את האשה שאכנה כאן גלית היכרתי מאז ילדותה ואהבתי מאד. היא היתה חכמה, עדינה ומופנמת, הקדישה את חייה לאמנות, ולא התחתנה. אחרי גיל ארבעים והרבה טיפולים הביאה לעולם ילדה והיתה מאושרת מאד. אמרו לה שיש לילדה פגם בלב, אבל לא אמרו לה שהפגם מסכן את חייה. עוד בטרם מלאו לה שנה לקתה הילדה בדום לב ומתה. אולי מכוונה טובה אמרה לה הרופאה שתתחיל מיד שוב בטיפולי הפריה. למרבה המזל היא לא קיבלה את ההצעה. בגיל שבו היתה אז הסיכוי להרות הוא פחות מאחוז. כדי לנחם אותה אמרו לה שהיא גיבורה, והיא אמרה שהיא לא גיבורה. אף אחד לא היה גיבור. הוריה היו שבורים. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם. לא יכולתי להפסיק לחשוב שאולי דום הלב של הילדה היה קשור בכך שהיתה ילדת מבחנה.
עכשיו אני יודעת שסביר מאד שכן. מספרה של שרית מגן למדתי שלתינוקות מהפריית מבחנה סיכוי גבוה במובהק לסבול ממומים בלב וגם ממומים קשים אחרים. זה היה פחות חמור לו השתמשו בהפריית מבחנה רק במקרים שבהם אין ברירה אחרת, למשל במקרים שבהם חצוצרת הרחם סתומה ומונעת מעבר ביציות מהשחלה לרחם.
אבל בישראל הפריות מבחנה מוצעות גם לנשים שרוצות להרות ללא בן זוג, לרווקות, ללסביות. האם מסבירים להן שבכך שבחרו לוותר על הריון טבעי, הן מעלות במידה משמעותית את הסיכון ללידת ילד בעל מום, כולל מומים קשים, מסכני חיים? האם הן יודעות שבגלל שבחרו בהפריה חוץ-גופית העלו את סיכוייהן להיות אמהות שכולות?
כנראה שלא. ביום חמישי, כשאני מסיימת לקרוא את הספר, אני קוראת בעיתון "הארץ" כתבה של עידו אפרתי שכותרתה: "שיא במספר טיפולי ההפריה החוץ-גופית בישראל: עלייה של 45% בתוך שנתיים". כותרת המישנה: "לפי הנתונים שפורסמו אתמול, ב-2016 בוצעו יותר מ-37 אלף טיפולים, אף שסיכויי הצלחתן נמוכים יותר, כשליש מהמטופלות בנות יותר מארבעים". לפני שנתיים המליצה האגודה הישראלית לחקר הפוריות לרופאים להימנע מביצוע טיפולי פוריות כשהסיכוי להיכנס להריון שיסתיים בלידה הוא פחות מאחוז, שכן אלה טיפולי סרק שנוטעים תקוות שוא אצל הזוגות הכמהים לילדים.
לפי הכותרת לא נראה שההמלצה נשאה פרי.

שרית מגן, ילד משלך, מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל, כנרת זמורה ביתן, 
 2017