יום ראשון, 25 ביוני 2017

תפיסת הגבריות של סרנה ונתניהו



הדיון הציבורי בתביעת הדיבה של בני הזוג נתניהו נגד יגאל סרנה התמקד בשאלת חופש הביטוי וגבולות הביקורת, או בשאלת היתכנות האירוע שסרנה טען לאמיתותו ובני הזוג נתניהו לאי-אמיתותו, אך נמנע, אולי מטעמי אי נעימות, מדיון לגופם של אישום הדיבה וההרשעה בו, ונראה לי שיש מקום לדון לא רק בעקרונות הכלליים אלא בתוכן האישום ובהשקפות העולם העומדות מאחוריו, שיש להן משמעות חברתית עמוקה, והן חושפות לא רק את עולמם של בנימין נתניהו ויגאל סרנה, אלא את הרקע החברתי שבו הם פועלים.
מפסק הדין אני למדה, שבתאריך ה-7 במרס 2014 פירסם סרנה בפוסט בפייסבוק בין השאר את הדברים הבאים על בנימין נתניהו: "האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין. קצנו בשקרן העלוב שביציו הקטנות כאפון בידי שרה."
"האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין", זו אמירה חריפה מאד על נתניהו, שמתייחסת לחלקו השנוי במחלוקת בהסתה נגד רבין, או בסלחנות כלפי מופעי הסתה נגד רבין של תומכיו, והיא ביקורת פוליטית לגיטימית למרות חריפותה. גם המשפט הבא הוא אולי ביקורת מותרת, אך הוא מבזה בעיני את הכותב יותר משהוא מבזה את מושא הכתיבה. ויש בו שני מרכיבים: המרכיב האחד מבוסס על זיהוי בין גודל אשכיו של גבר לגבריותו ולעוצמתו החברתית, זיהוי שככל שהוא נפוץ בתרבות הוולגרית, כך הוא נמוך-מצח, נחות ובזוי, והמרכיב השני אף הוא משקף תפיסה נפוצה של גבריות כשליטה של הגבר באשה, ושלילת גבריותו כאשר אשתו מושלת בו, בדימוי הוולגרי אוחזת באשכיו, שבהתאם למרכיב הראשון מתוארים כאן כקטנים במיוחד, בגודל אפון. המסר שיוצר צירוף שני המרכיבים הוא שנתניהו לוקה בגבריותו ובעוצמתו: גם אשכיו זעירים כאפון וגם רעייתו אוחזת בהם ומושלת בו. צריך לציין שלשני המרכיבים הוולגריים במסר של סרנה יש יסודות בתנ"ך: האחד בדברים שנאמרו לחוה אמנו בספר בראשית פרק ג פסוק ט"ז: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", והשני בדברים פרק כ"ה פסוק י"א: "כי יִנָּצוּ אנשים יחדיו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מידי מַכֵּהוּ ושלחה את ידה והחזיקה במבושיו, וקַצֹּתָה את כפה, לא תחוס עינך", ומכאן ששניהם מושרשים בעמנו היטב.  
ממקורותינו אנו למדים איפוא, שעל הגבר למשול באשתו, ושאוי לאשה שמחזיקה באברי מינו של גבר, ולו גם במטרה להציל את בעלה מיד מכהו. אולי אפשר גם להבין שנתניהו, שרואה בחרדים את בעלי בריתו הטבעיים, מחזיק בערכים כאלה, אבל מה ליגאל סרנה החילוני ליברלי לכאורה ולתפיסת הגבריות הזו, שבה מסומלת העוצמה הגברית בגודל אשכיו של הגבר, והאשה הרעה מצוירת כמי שאוחזת באשכיו? למרבה הצער זו כנראה השקפת עולמו ותפיסת הגבריות שלו, ומבחינה זו אכן היטיב עורך דינם של בני הזוג נתניהו, יוסי כהן, לצטט את הקטע האמור מעמוד הפייסבוק של סרנה, שאיננו נשוא התביעה, הוא רק הובא כדי להדגים את רצונו של סרנה לבזות את ראש הממשלה, ונראה כי כבודו, כמו גם ביזויו של ראש הממשלה, הן לדעת סרנה והן לדעת נתניהו, כרוכים בגבריותו, כפי שהיא נתפסת אצל שניהם: הגבר הוא המושל באשה, ואם המצב אינו כך בבירור, הרי שהגבר איננו גבר, כמוהו כאשה שדינה להישלט ולא לשלוט, ולפיכך המצב שבו אשתו מושלת בו הוא מצב מבזה ופוגע מאין כמוהו.
וזהו אכן מוקד טענת הדיבה כנגד סרנה: שהוא מתאר את שרה נתניהו כמי שמושלת בבעלה, ועל ידי כך, במדינה כולה: "כשבלילה (מעשה שהיה) נעצרת שיירת ראש הממשלה הכבדה, ארבעה רכבים שחורים ועוד ועוד מאבטחים ומגנים ורכבים ונפלט ממנה בחושך אל כביש 1, בצעקות, גבר לא צעיר שהוא עילת הכל, כי אשה אחת לא רוצה שהוא יישאר איתה באוטו ושמה ללעג את כל האבטחה ובעצם את כל המדינה..."
שימו לב, לא "איש לא צעיר" אלא "גבר", ולמולו "אשה אחת", ולא "אשתו". לדידו של הכותב אין אלה איש ואשתו, שכנראה לא זכו ואין השכינה שורה ביניהם, אלא גבר ואשה, גבר כנגד אשה, שלא לומר אשה כנגדו. הזיהוי המיני הוא החשוב כאן, שכן לדידו של סרנה, ומן הסתם גם לדידו של נתניהו התובע את סרנה, עוצמתו של ראש ממשלה היא עוצמה גברית במהותה בנוסח התנ"כי: יכולתו למשול באשתו, ואם העדיף בנימין נתניהו, בהנחה הבלתי מוכחת שאירוע כזה או בדומה לזה התרחש, שהרי לצורך בירור השקפת עולמם של השניים אין חשיבות אם התרחש האירוע ואם לאו אלא כיצד הוא מתפרש בעיניהם, ובכן אם העדיף בנימין נתניהו מטעמי שלום בית והרגעת הרוחות למחול על כבודו ולסור מרכבו לרכב אחר בשיירה – שהרי תמיד נוסעים בה כמה רכבים, ובא לציון גואל, הרי לדידו של סרנה הושמה כל המדינה ללעג, שהרי אם ראש הממשלה מתייחס בסלחנות לאשתו במקום למשול בה (לצעוק עליה? להכותה? להוציאה להורג כמעשה אחשוורוש לוושתי ולשאת אחרת תחתיה?) סימן מוכח הוא שראש הממשלה לוקה בגבריותו, והמדינה כולה איננה נשלטת כהלכה.
גם מדרך התגוננותו של סרנה אנו למדים כיצד הוא מפרש את האירוע שתיאר. מפסק-הדין אני למדה שסרנה טען להגנתו כי היתה מוטלת עליו חובה ציבורית ומוסרית לפרסם את הדברים, מאחר שיש בהם כדי להציג את נתניהו כאדם רך-לב, רדוף על ידי התובעת הפועלת ממניעים לא רציונאליים. גם כאן איעזר בספר דברים, פרק כ' פסוק ח': "מי האיש הירא ורך-הלבב, ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". רך לב כאן מקביל ל"ירא", כלומר מי שאחזו פחד, וחשוד שהפחדנות היא מידתו. ובכן לדידו של סרנה, ובהנחה בלתי מוכחת שהאירוע המדובר התקיים, אם בחר ראש הממשלה לסכור את פיו ולצאת מן הרכב, חזקה עליו שמעשהו נובע מפחדנות, ולא למשל, מסלחנות שיש בה מידת אצילות, מה שקוראים בלעז ג'נטלמניות, אותו נימוס אירופי ישן, שעל פיו נדרש הגבר איש המעלה לאו דוקא למשול באשתו אלא לנהוג עמה בעדנה ובחסד, ודוקא בכך הוא מוכיח את גבריותו ואצילותו. פרשנות שכזו לא עלתה כלל על דעתו של סרנה, ולא בכדי.
וכך הסביר בנימין נתניהו בעדותו את עילת תביעתו:
"לא רק השמצה והכפשה שקריים ביחס ליחסי משפחה, אלא שהדבר הזה בא לידי ביטוי שרעייתי שולטת במערך הביטחון והאבטחה של מדינת ישראל, הזוי."
נתניהו מתמקד איפוא אף הוא בטענתו של סרנה שהאירוע מעיד על שליטתה של רעיית ראש הממשלה במערך הביטחון והאבטחה, ובכך הוא מקבל את פרשנותו של סרנה לאירוע, שלטענת נתניהו כלל לא התממש. הדיון איננו נסוב איפוא על הטענה שרעיית ראש הממשלה דרשה ממנו לעזוב את הרכב שבו נסעו, אלא על הטענה שאילו התרחש אירוע כזה, היה הדבר מוכיח כביכול שאשת ראש הממשלה שולטת באבטחה, ודבר זה איננו מתקבל כלל על הדעת (מפני שאין זה תפקידה או משום שמצב כזה מעיד לכאורה על פגם בגבריותו של נתניהו?)
לעדותה של אשת ראש הממשלה התייחס השופט מאד בקצרה, כאילו היתה עדות משנית הן מבחינת התביעה והן מבחינת הפגיעה .
וזו דעתו של השופט על הפירסום, שמובאת בסעיפים 123, 124 ו-125 לפסק-הדין:
123. סבור אני כי פירסום מסוג זה, המתואר כעובדה ולא כהבעת דיעה, עלול להשפיל את התובעים בעיני הבריות, או לעשותם מטרה לבוז או ללעג, וכן קיימת האפשרות כי הפירסום עלול לפגוע בתובע במישרתו הציבורית.
124. במקרה זה מתעצמים ההשפלה והבוז ביחס לתובע, דווקא בשל היותו ראש ממשלה האמור להיות עמיד בפני לחצים כבדים ולהחליט החלטות הרות גורל עבור כל אחד מאזרחי המדינה בעניינים של חיים ומות.
125. באשר לתובעת, הרי שהאירוע המתואר מייחס לה תכונות של אשה נרגנת, "הפועלת ממניעים לא רציונאליים", עד שבעת נסיעת השיירה המאובטחת גבר עליה כעסה עד כדי כך, שגרמה, לעיני כל המאבטחים והנוכחים, לעצירת השיירה ולהשלכת בעלה מהרכב. תיאור מסוג זה עלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות ולעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
עד כאן דברי כב' השופט עזריה אלקלעי.
אני במחילה מכבודו חולקת על דברי השופט לגבי הפגיעה בבנימין נתניהו. לדעתי אין שמץ חשש שהפירסום פגע או יפגע בנתניהו במישרתו הציבורית. הגזירה השוה שגוזר סרנה, ושדומה כי נתניהו ובא-כוחו, ואולי אף השופט, מקבלים כעובדה, כאילו השלטון במדינה הוא מקבילה של שלטון אדם ברעייתו, וכאילו יחס רך של אדם לרעייתו מעיד על חוסר משילות, פחדנות, העדר גבריות או אי יכולת עמידה בלחצים מדיניים ואחרים הנדרשים מראש ממשלה, מעיד על תפיסה נפוצה אך נגועה בדיעות קדומות מצערות על גבריות ונשיות, שככל ששורשיה עמוקים, כך ראוי להתנער ממנה.  
אני מסכימה עם כב' השופט שתיאורה של שרה נתניהו בפוסט של סרנה ובפוסטים אחרים שלו מכפיש אותה כאשה נרגנת, כעסנית וחובבת מדון, ולכן מבזה אותה. אני רואה בפוסט של סרנה פוסט שמבזה בעיקר את שרה נתניהו, ולכן היא זו שזכאית לדעתי לפיצוי הגדול יותר, בעוד שלבנימין נתניהו נגרם, אם בכלל, נזק שולי לגמרי, שמצדיק לעניות דעתי רק פיצוי סמלי. אני מצרה על כך שהשופט פסק דוקא לבנימין נתניהו פיצוי גדול יותר, מתוך אותה השקפה שאין עלבון גדול יותר לגבר, כל שכן בעל עמדה בחברה, מכך שיטענו כנגדו שרעייתו מושלת בו ושהוא פוחד ממנה. צר לי שזו ההשקפה המושלת במדינתנו על מושג הגבריות ועל יחסי גבר ואשה.

בנימין נתניהו ושרה נתניהו נגד יגאל סרנה, תא 56211-03-16