העם לא איתם

 

ברשימה הקודמת סיפרתי על האיש שעבר ליד מאהל החטופים כשעמדתי שם עם תמונה של חטוף וצעק: "איפה כולם? העם לא אתכם". היום עמדתי שוב לפני הצהריים עם תמונה של אחד החטופים, ועברה אשה ואמרה: :איזה מין הפגנה יש לכם, אין פה אף אחד". אמרתי לה שטוב הלב שלה עולה על גדותיו ואז היא ירקה לעברי פעמיים. היא לא ירקה עלי, כי עמדו בינינו כסאות עם תמונות החטופים, רק לעברי, ואז אמרתי לה "תירקי, תירקי, מתאים לביביסטית מסריחה כמוך", והיא היתה קצת בהלם והלכה משם לאט לאט. המדיניות במאהל היא לא לענות לאנשים כאלה ולא להתווכח איתם, ולעמוד שם בפנים קפואות כמו משמר המלכה הבריטי שחייליו אינם מנידים עפעף גם כשמציקים להם, אבל אני לא ממשמר המלכה הבריטי ואני מקללת בחזרה את הביביסטים שבאים לקלל אותנו במאהל. מתנדב אחר שהיה שם אמר לי שהיא לא הבינה, חשבה שזאת הפגנה וזאת לא היתה הפגנה, רק הפעילות השגרתית של המאהל בבוקר שבת – ההפגנה היא בערב, ואז באים אלפי אנשים והביביסטים לא מראים את הפרצוף. ואני חשבתי שהיא הבינה מצוין, ובאה להעביר את המסר שלה שזהה למסר של האיש שהזכרתי קודם – העם לא אתכם, העם רוצה שהחטופים ימותו ולא ישתחררו בעסקה, כי זה מה שנתניה רוצה, ונתניהו ואספסופו הם "העם". האחרים הם סתם שמאלנים בוגדים. אני חושבת שצריך לקלל את הביביסטים בחזרה, כדי להראות להם שלא מפחדים מהם, וכדי שלא ילכו הביתה בתחושת כוח. כשמקללים אותם בחזרה הם תמיד קצת בהלם, כי בעולמם מי שתומך בהשבת החטופים הוא חנון אשכנזי שמפחד מהם. זה קצת דומה לסצינה האהובה עלי בסרט "העד", כשהריסון פורד, שמשחק שוטר מוסווה לאיש כת ההאמיש, במטרה להגן על ילד קטן מהכת שהיה עד לרצח, והוא נוסע עם בני הכת לעיר הקרובה לקנות מצרכים ורואה איך אנשים מתגרים בבני הכת שאסור להם להשיב באלימות, ואחד מהם תוקע גביע גלידה באפו של בן הכת שלא מגיב, ואז הריסון פורד יורד מהכרכרה של ההאמיש – הם נוסעים בכרכרה כי אסור להם גם להשתמש בטכנולוגיה מודרנית כמו מכוניות - ומכניס אגרוף ישר באפו של המתנכל לבני הכת, וכולם שם בהלם גמור, כי הם התרגלו שאפשר להתנכל לבני ההאמיש והם לא מגיבים. אני חושבת שלאלימות המילולית של הביביסטים כלפי משפחות החטופים ותומכיהן צריך להשיב באלימות מילולית, לא להכות אותם באגרופים אבל בהחלט להכות אותם במלים, ולדעתי זה גם ירתיע אותם מלעשות את זה שוב. לפעמים כשאנשים אומרים שלא ראוי לענות הם בעצם מתכוונים שהם חוששים להתעמת וזאת טעות, כי מי שחושש להתעמת מתנכלים לו יותר.

כמובן שכל זה מראה כמה נתניהו ותומכיו מוטרדים מהעובדה שרוב הציבור תומך בהפסקת המלחמה ובהחזרת החטופים, ובמיוחד בהצלת החטופים החיים שבסכנת מוות בשבי החמאס, וכמה הם מודעים לכך ש"העם", לא מה שהם מכנים "העם" אלא העם האמיתי, לגמרי לא איתם, וזה דבר שצריך לתת למשפחות החטופים ותומכיהן כוח ואומץ להתמודד עם הרשעות הביביסטית שמייחלת למות החטופים במחשבה שמות החטופים יפטור אותם מהצורך להפסיק את המלחמה ולהחזיר אותם, הביביסטים מן הסתם מוטרדים מאד גם מכך שרוב הציבור איננו מקבל את השקר שהחזרה ללחימה נועדה למוטט את החמאס ולהשיב את החטופים ולהביא "ניצחון מוחלט". הציבור מבין היטב שלא יהיה שום ניצחון מוחלט ושהסיבה לחזרה ללחימה נועדה לרצות את מפלגות סמוטריץ' ובן-גביר ולא להשיג שום מטרה אחרת, בוודאי לא את מיטוט החמאס ולא את השבת החטופים, שהחזרה ללחימה מגבירה מאד את הסכנה לחייהם, שממילא, כל עוד הם בשבי, תלויים על בלימה.

אולי החטופים הנמקים בשבי אינם יודעים שהעם איתם, אבל אנחנו יודעים את זה, ולא שוכחים, וגם אם איננו מצליחים להשפיע על ממשלת הדמים, הידיעה של החטופים, ולו גם בעתיד, ולו בדיעבד, כשסופסוף יחזרו, שנלחמנו בשבילם ולא ויתרנו עליהם, היא סיבה מספיקה לגמרי לצאת ולהפגין, יותר ויותר אנשים בכל שבוע, ויהי רצון שהזעם הציבורי על הפקרת החטופים הבלתי נסבלת רק יתגבר ויתגבר, ולא יניח לנתניהו, עד שישיב את אחרון החטופים.  

עיוורון הסוגדים לדיקטטורה

 

עיוורון מרצון הוא מרכיב בלתי נמנע בכל פולחן אישיות כמו גם בכל תנועה פשיסטית, והפשיזם הביביסטי מדגים זאת בצורה מושלמת. אלפי אנשים עוברים בכל יום ליד ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, שהוכרז בראשית כהונתו האחרונה כמעון רשמי, המשופץ והמבוצר על חשבון הציבור, בין גדרות גבוהות ומחסומי לחץ המקיפים אותו מכל עבר, והולכים ומתרבים עם הזמן, וכמה עשרות מטרים משם המעון הרשמי של ראשי הממשלה ברחוב בלפור, אף הוא משופץ ומבוצר, מוקף סורגים ומסכים שחורים, בשני המקרים בניגוד לחוקי הבנייה והתכנון ותוך רמיסה גמורה של האזרחים החיים בשכונה, ברובם זקנים וסטודנטים. הציבור איננו מודע לכך שראש הממשלה משתמש גם במעון הרשמי וגם בביתו הפרטי שהוכרז כמעון רשמי, יחד עם ביתו הפרטי בקיסריה, והוצאות ההחזקה של שלושת המעונות מושתים על הציבור, וזאת על פי חוק שהועבר בראשית כהונתו האחרונה של נתניהו, יחד עם חוקים נוספים שנועדו להקשות על הוצאתו לנבצרות ולהגדיל את תקציבי האיפור וההלבשה של שני בני הזוג נתניהו. למרות שאלפים צופים מדי יום בבית הפרטי שהוסב למעון רשמי על חשבון הציבור, מעטים מבינים שהם צופים במופע בוטה של דיקטטורה. בדמוקרטיות ישנה הפרדה גמורה בין רכושו הפרטי של השליט, לבין רכוש המדינה ששייך לכלל האזרחים, והמדינה מממנת רק בתי כהונה ששייכים לה ומוקצים למגורי נשיאים וראשי ממשלה בעת כהונתם בלבד. מדינות דמוקרטיות אינן מממנות ומשפצות על חשבון האזרחים בתים פרטיים של מנהיגיהן, ואינן מבצרות ומאבטחות אותם. אבל הבית ברחוב עזה מאובטח גם כשראש הממשלה איננו נמצא בו, וכפי שהסביר לי איש משמר הגבול, יש "אבטחת הבית" שאיננה תלויה בהימצאותו של ראש הממשלה במבנה – היא מחויבת גם בהיעדרו, אלא נובעת מהכרזתו כמעון רשמי ממומן ומאובטח על ידי המדינה, למרות היותו רכוש פרטי של משפחת נתניהו.

סבלם של תושבי ירושלים ותושבי רחביה בפרט נגזר במידה רבה מחקיקה זו שהפכה את ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה למעון רשמי, שכפי שקרה קודם לכן בהליך זוחל ברחובות בלפור וסמולנסקין, מוקף יותר ויותר גדרות ומחסומים ונסגר יותר ויותר לתנועת הולכי רגל ורכבים, תוך הפקעת מקומות חנייה לטובת רכבי ראש הממשלה והטלת מגבלות אינסופיות על תנועת הולכי הרגל והמכוניות ברחוב. למעשה השכונה כולה מופקעת לטובת מופע של רודנות, שמתחזה לצורך בטחוני, אך משרת אך ורק את משטר הרודנות והטלת האימה על האזרחים. גם כמות אנשי המשטרה, משמר הגבול והמאבטחים הסובבים את הבית הפרטי שהוסב למעון רשמי היא עצומה ואיננה יכולה להיות מוסברת בצורכי הביטחון בלבד. ישובי עוטף עזה לא נהנו אפילו מחלקיק של הגנה כזו, וספק אם הם נהנים מהגנה כזו כיום, לאחר האסון שהנחית עליהם משטר הרודנות של נתניהו.

למרות מופעי הדיקטטורה הדוקרים את העין, הבידור החביב על חסידיו של נתניהו הוא ללגלג על הטענות לאובדן הדמוקרטיה בישראל. הם מעדיפים להעמיד פנים שגילויי הרודנות הם צורך בלתי נמנע, ושאשמים בהם המפגינים ברחוב, או המפגינים בכנסת, או המפגינים במקום כלשהו בעיר. היום בצהריים סילקה המשטרה את המפגינים ברחוב באלימות רבה והכתה אותם, כולל אנשים זקנים. שבוע שלם היה הרחוב סגור, לכאורה בגלל ההפגנות. למעשה בגלל הדיקטטורה. המפגינים לא נהגו באלימות, למרות המאמץ הבלתי פוסק של השלטון לאפיין אותם כאלימים ומסוכנים, כדי להצדיק את האלימות כלפיהם ואת מופע ההתבצרות של בית נתניהו וסביבתו.

המפגינים צעקו: "הממשלה אחראית לחיי החטופים", וגם "אלף ושמונה מאות אזרחים מתים, הדם על הידיים של ממשלת הדמים", וגם "אנחנו לא נפקיר אותם, אנחנו כן נחזיר אותם". אתמול בבוקר החליטה גם תנועת הליכוד להפגין נוכחות ברחוב, כדרכה באמצעות רמקולים שהשמיעו בעוצמה רבה שירים. במיוחד נשמע השיר: "ביבי, יא חביבי, רק אתה מנהיג עולם / אוהבים אותך כולם". מדי פעם חזר השיר והושמע. נתניהו הוא המסר, האידיאולוגיה ותכנית העבודה. גם זה מאפיין של דיקטטורה. במשטר דמוקרטי המסר הוא האידיאולוגיה של השלטון. בדיקטטורה הדיקטטור הוא האידיאולוגיה והמסר. זה לא מפריע לתומכי נתניהו לא לראות את הדיקטטורה ואת הצטמצמות האידיאולוגיה השלטונית לפולחן אישיות של הדיקטטור. הערב, לאחר סילוק המפגינים מהרחוב בכוח, עמדתי ליד מאהל משפחות החטופים עם שלט של אחד מהחטופים שהופקרו לטובת השבת בן-גביר לממשלה ושרידותה בשלטון. רכב התקרב אליי והנהג צעק: "איפה כולם? העם לא אתכם". הוא התכוון שהעם בעד הפקרת החטופים למוות כי זה מה שהחליט הדיקטטור לצורך הישרדות הדיקטטורה, ותומכי הדיקטטורה הביביסטית תמיד מדברים בשם העם ותמיד מסבירים שהעם איתם. הם גם מעבירים בהתמדה את המסר שצריך להפקיר את החטופים למוות, ושזה רצון העם, מה שלא מפריע לתומכי הדיקטטורה המתוחכמים יותר להתרעם על כך שמייחסים להם שאיפה למות החטופים, שאיפה שמובעת תדיר כלפי מאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה, לצד הקריאות "רק ביבי" שמושמעות תדיר כלפי הנוכחים במאהל. עיוורון מרצון הוא מרכיב בלתי נמנע בסגידה לדיקטטור, וגם אטימות הלב ואכזריות, ולא במקום אחרון גם מידה יתרה של טמטום.

 

אני והביביסטים

 

בשבוע שעבר הייתי בביקור תנחומים בשבעה של אשה שמאד אהבתי, שמתה בגיל מופלג. השיח בשבעה התמקד בשני נושאים: האחד, שהמנוחה ובעלה הקימו משפחה ציונית וחינכו את ילדיהם לציונות, ובהתאם לכך עלתה המשפחה כולה לארץ וכל צאצאיה חיים בישראל, והשני, שהמנוחה, שהיתה בת יחידה, ובעזרת קסם אישי, אנשים טובים שעזרו והרבה מזל, הצליחה לשרוד את השואה, וילדה בן ובת, זכתה לנכדים רבים ולעשרות רבות של נינים, שממחישים את האמרה שכל המציל נפש אחת מציל עולם שלם.

אורחים הלכו ואחרים באו ובשלב מסוים התגלגלה השיחה לחסימות הכבישים בעקבות המחאות ולכך שאנשים נאלצו עקב כך להמתין שעה לאוטובוס, וגם אני אמרתי שאכן חסימות הכבישים מכבידות, ועל כך העירה בתה של המנוחה, לא בלי ציניות, שעדיף שיפסיקו את ההפגנות ואז לא יהיו חסימות כבישים, ואני אמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות, אבל החסימות מכבידות. בשלב זה הייתי רק אני לבדי עם בתה ונכדתה של המנוחה, וכשאמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות הן פשוט שתקו, וגם אני לא רציתי להרחיב בנושא ולהתווכח, כי באתי לניחום אבלים ולא לריב, והעדפתי להחליף נושא ולשבח את יופיו של בית המנוחה ואת הרהיטים והשטיחים הנאים, שאותם הביאה לארץ עם עלייתה, ואז הלכתי לשוק, וסחבתי את הסלים מרחק גדול ברגל ובלי כעס, כי ברור לי שאין ברירה אלא להפגין, כדי להציל את חיי החטופים שהממשלה מפקירה, וכדי לסלק את משטרו של נתניהו, שמזמן הפך למשטר דיקטטורי, ומזה שנה וחצי הוא שופך את דמם של האזרחים.

ברור לי כמובן שאין שום קשר בין החסימות לבין ההפגנות. אין שום צורך בטחוני לחסום את רחוב עזה כאשר מתקיימות הפגנות. ביתו של ראש הממשלה מוגן היטב בגדרות אבן, סורגי ברזל ותריסי ענק, וגם אם יותר למפגינים להתקרב לבית, לא יאונה כל רע לראש הממשלה. החסימות נועדו להעניש את הציבור על ההפגנות בתקוה להמאיס עליו את המפגינים, ולצייר תמונת כזב כאילו המפגינים מסוכנים לראש הממשלה, בדומה לטענת הזוג נתניהו שהמפגינים שצעקו בכיכר המדינה דמוקרטיה, לנוכח שרה המסתפרת, ביקשו לבצע בה לינץ'. המפגינים נגד הדיקטטורה והפקרת חיי האדם של ממשלת נתניהו אינם מסוכנים. נתניהו וממשלתו הם הסכנה, ולא רק לחיי החטופים.

גם אחרי שהלכתי נותרו לנגד עיניי פני בתה של המנוחה כשאמרה שעדיף שההפגנות ייפסקו, ולא הפסקתי לחשוב על הציניות שבה אמרה את דבריה. הרי ההפגנות הן קודם כל על השבת החטופים שעדיין מוחזקים בשבי החמאס וסובלים ייסורי גיהנום, ולכך קשור הכל: הדחת ראש השב"כ מניהול המו"מ להשבת החטופים והדחתו בכלל, קשורה להימנעות הממשלה מקיום שלב ב' בעסקה, וזאת כדי לשמר את חברות מפלגתו של סמוטריץ' בממשלה ולהבטיח את שובם של בן-גביר ומפלגתו לממשלה, כדי להבטיח את אישור התקציב והישרדות הממשלה. הממשלה מקריבה את החטופים כדי לשמר את עצמה, והחטופים ממשיכים לסבול ייסורי גיהנום ועלולים אף למות, והדחת היועצת המשפטית לממשלה כרוכה בהתנגדותה לפיטורי ראש השב"כ ובמעורבותה – ההכרחית על פי החוק – בחקירת פרשת המעורבות הקטארית בתשלומים ליועצו של נתניהו שלא עבר סיווג בטחוני כנדרש מעובד לשכת ראש הממשלה, וכבר הודו כמה מעורבים בהעברת ובקבלת הכסף, שזו שערוריה בפני עצמה שיש לה משמעות קודם כל במישור הציבורי, ורק אחר כך במישור המשפטי.

לא רציתי לשאול את בת המנוחה אם לא אכפת לה מהחטופים. זה ממש לא מתאים לניחום אבלים לשאול שאלה כזאת, אבל השאלה הזו מאד הטרידה אותי. כבר שנים ידעתי שהמשפחה היא ביביסטית מושבעת, שאחרי רצח רבין הם לעגו לאבלים שהם שרים לזכרו כי אינם יודעים להתפלל, ואחרי שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה ובנט התמנה לראש ממשלה הם ממש התאבלו על כך שנתניהו הודח מהשלטון ושיוועו לשובו. אז שאלתי את חברתי, בתה של המנוחה, אם נתניהו לא שלט מספיק זמן לדעתה, והיא אמרה מה זה משנה, הצביעו לו, ובעצם אז לא הצביעו לו מספיק אנשים כדי לכונן ממשלה, אבל היא חשבה שרק הוא צריך להיות ראש הממשלה, ואוי אם יתמנה לתפקיד מישהו אחר.

בכל זאת היינו חברות, ופעם אפילו התגאיתי בכך שאינני בוחרת חברים לפי הדעות ושיש לי חברים בדעות שונות ובכל זאת אנחנו חברים, אבל עכשיו, כשיותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים מתו או נרצחו בגלל העיכובים בשחרור, ועוד למעלה מעשרים נמצאים שם בסכנת חיים, ובמיוחד כעת כשצה"ל חזר ללחימה, הפעם היה לי קשה לשאת את הניכור הזה לסבלם של החטופים, שמאפשר לאדם לומר: "יותר פשוט שיפסיקו את ההפגנות", כאילו אי הנוחות של הציבור מן ההפגנות גרוע מהפקרת חייהם של החטופים ומסבלן של משפחות החטופים.

הכעס גרם לי לחשוב על דברים שידעתי גם קודם, אבל קודם הם לא הרגיזו אותי. פתאם חשבתי על כך שצאצאיה של המנוחה רבים כל כך מפני שבנה הפך לחרדי והוליד ילדים רבים שגדלו כחרדים והולידו אף הם ילדים רבים, וגם בן בתה הפך לחרדי והוליד חמישה ילדים, שזה לא הרבה בחברה החרדית ובכל זאת – הם הפכו למשפחה ענקית בגלל ההתחרדות והחרדיות של בני המשפחה.

ואז חשבתי לראשונה על מה שלא חשבתי עליו מעולם קודם לכן: שמשפחתם היא אכן משפחה חיובית ומשכילה ומלומדת  ואוהבת תרבות וספרות ואמנות ומוסיקה ועתירת כשרונות יצירתיים, אבל שמעטים מאד מבני המשפחה הגדולה הזו, שמתהדרת בגודל ובציונות, שירתו בצבא. פתאם שאלתי את עצמי כמה מהם באמת שירתו בצבא? הבנות בכלל לא, אף לא אחת מהן, אבל כמה מהגברים? אולי בעלה של הנכדה שמשפחתם ציונית לאומית ולא חרדית, אולי הוא שירת ואולי גם בניהם ישרתו בצבא. אבל מצאצאיו החרדים של בן הבת ועשרות צאצאיו של בן המנוחה, כמה שירתו או ישרתו בצבא? אני חוששת שמעטים מאד אם בכלל.

וחשבתי על הציונות שהם מתהדרים בה. איזו מין ציונות זו שאיננה שותפה לחוויה המרכזית ולחובה האזרחית הראשונה במעלה במדינתנו: לשרת בצבא. קודם אפילו לא רציתי לחשוב על כך. לרוב הרגיז אותי שאנשים בישראל חושבים שרק השירות בצבא מקנה לך זכויות במדינה, אבל כעת, כשהשירות בצבא מעיק כל כך על רבים כל כך, והחרדים, ובכללם בני משפחה גדולה זו, משתמטים ממנו, ויחד עם זאת יושבים בממשלה ותומכים בממשלה שכופה על הציבור מלחמה אינסופית והפקרת חטופים לצורך קיומה, אינני יכולה לשאת זאת יותר. חשבתי שכל הציונות הזאת היא מעשה הונאה וניצול ושאין להם בכלל זכות מוסרית לכפות עלינו את ממשלת הזדון שהם תומכים בה, ואת החובה להילחם במלחמה שרק הם מעוניינים בה, ולחרוץ את גורל החטופים למוות, וגם את גורלם של חיילים רבים כל כך שמגויסים לשירות ונשלחים אל מותם למען קיומה של ממשלה שמייצגת בעיקר את הלא משרתים והמפקירים.

וגם שאלתי את עצמי עד כמה אנחנו יכולים עדיין להיות באמת חברים, אבל על כך אין לי תשובה.

המבצע להשבת בן-גביר הצליח

לפחות אם הם לא היו חוזרים ומדקלמים את השקר הנתעב הזה, כאילו ההפצצות על עזה נועדו להשיב את החטופים. לפחות אם הם לא היו מעמידים פנים שממשלת ישראל לא הפרה הסכם חתום להשבת החטופים, שלו קיימה אותו הממשלה כלשונו יכלו כל החטופים שעדיין בחיים להיות כבר בבית. אבל מי שלבו מלא זדון, ממלא את פיו שקר וכזב. רק סיבה אחת יש למתקפת צה"ל היום על עזה: השבתם לממשלה של איתמר בן-גביר ומפלגת "עוצמה יהודית" שלו, כדי להבטיח את העברת התקציב עד סוף חודש מרס, כדי למנוע את נפילת הממשלה ולהבטיח את הישארותו בשלטון של שונא ישראל ומחריב המדינה בנימין נתניהו. ואכן, החזרה ללחימה השיגה את מטרתה, והמפלגה המשוקצת שתרומתה מתמצית עד כה בעידוד הפשיעה הלאומנית היהודית ועידוד הפשיעה בכלל, והשלכת רימוני הלם ופציעות קשות של מפגינים נגד הממשלה, הודיעה על שיבתה לממשלה, כך שאם יסרב חלקם של החרדים לתמוך בממשלה עקב אי העברת חוק הגיוס, עדיין תצליח הממשלה להעביר את התקציב בעזרת בן-גביר ואנשיו, ולהבטיח את המשך שלטונה. 

לא זו בלבד שהממשלה מעולם לא התעניינה בהצלת החטופים, ואם השיבה אותם היה זה בלחץ חיצוני וכמי שכפאה שד, אלא שהאספסוף הביביסטי המוסת, שאיננו מצטיין בתחכום ובחלקלקות של הפוליטיקאים הביביסטים, חושף את האמת על מניעי הממשלה, כאשר הוא מקלל את המפגינים להשבת החטופים ומייחל למות חטופים, או צורח למול מאהל משפחות החטופים "רק ביבי" וכיו"ב, שקל להבין מכך מהו הסנטימנט הביביסטי, כאשר הם מסמנים את החטופים ומשפחותיהם כאיום לשלטון האימים של נתניהו, שלטון שנתיבו מגואל בדמם של תושבי עוטף עזה, וכל שאר הנרצחים, והוא מייחל למותם של מי שמעידים בגופם על המחדל הנורא של הממשלה.

מאז שובם התגייסו החטופים שחזרו מן הגיהנום למען מי שנשארו מאחור. הם ישבו ושיחזרו בפני התקשורת את יסורי הגיהנום שלהם בשבי החמאס, וענו על כל השאלות, בתקוה שלא רק הציבור, אלא גם ממשלת הזדון תקשיב להם, ותקיים את ההסכם להשבת החטופים, ותסיים את המלחמה הזו שהיא עונש נורא לציבור הישראלי, כמובן לא לתומכי הממשלה הארורה שרבים מהם משתמטים מגיוס, אבל לאלו שכן משרתים וכן נלחמים, ועוזבים אשה וילדים רכים כדי להילחם למען מה? למען שרידות נתניהו בשלטון כמובן, שהרי נתניהו לא ימוטט לעולם את שלטון החמאס. שום דבר לא השתנה במדיניותו של נתניהו מאז האסון שהמיט על ארצנו. הוא מסרב בכל תוקף להשיב לרצועת עזה את הרשות הפלשתינית ומסית נגדה בכל פה, ובידיעה שאין אפשרויות נוספות: אם הרשות הפלשתינית לא תיכנס לעזה בתמיכת מדינות ערב המתונות, החמאס ימשיך לשלוט שם, ונתניהו תמיד העדיף ותמיד יעדיף את שלטון החמאס ברצועה, כדי למנוע הקמת מדינה פלשתינית וכדי להציג את עצמו כלוחם נועז בחמאס, בעודו מטפח ומממן את הארגון הרצחני. נתניהו איננו מסוגל להשתנות: הוא תמיד יראה רק את טובתו האישית, ותמיד יעדיף אותה על טובת המדינה וטובת האזרחים. זה טבעו והוא איננו ניתן לשינוי, וכל עוד לא יסולק מהשלטון יביא על ישראל מוות ואסונות.

עומר ונקרט ששוחרר מהשבי בחודש שעבר כתב בפוסט באינסטגרם: "הלילה ננקט צעד מסוכן נגד החטופים. האם הקשבתם למילה ממה שאנחנו השבים אמרנו בפניכם? האם אתם רואים אותנו?!". ונקרט הוסיף כי "דווקא עכשיו כשאני בבית, התחושה שמוותרים עלינו היא העמוקה ביותר שחוויתי".

עצוב לומר לו, ולכל החטופים האחרים ששבו ומזועזעים היום מאדישות הממשלה לגורל אחיהם שנותרו מאחור, שאכן הממשלה איננה רואה את החטופים ואיננה מקשיבה, לא לחטופים ששוחררו, לא למשפחות החטופים שעדיין בעזה, ולא לציבור בכלל. מפלגות קטנות, שחלקן אינן עוברות את אחוז החסימה, הן אלה שמכתיבות את גורלנו, ובראש וראשונה את גורל החטופים, ולא כדי להסיר את סכנת החמאס, אלא כדי לשרוד בשלטון ולהמשיך להתעלל בעמנו ולהרוס את ארצנו. אנחנו במלחמה, והאויב איננו רק החמאס. האויב הגרוע ביותר הוא ממשלת ישראל וראשה, ובהם עלינו להילחם מלחמת חורמה, כדי להציל את החטופים ולהציל את המדינה.    

יהודית הנדל / כרטיסים לסמי דייויס

 

כשקראתי על הנובלה הגנוזה של יהודית הנדל שהוציאו עכשיו לאור חשבתי מיד שהסיפור נשמע כמו הסרט של שמעון דותן "צלילה חוזרת", שראיתי לפני שנים רבות עם בעלי, כשרק יצא לאקרנים. לא כל כך אהבתי את הסרט, במיוחד לא את הבילוי הלילי של הצוללנים במועדון אחרי שהם חוזרים מהלוויה של יוחי, כשהם לגמרי משתכרים ומבלים עם נשים שפגשו במועדון שהן כנראה זונות, למרות שזה לא ממש ברור. זה היה די מגעיל, וגם בנובלה של יהודית הנדל זה די מגעיל, אבל עכשיו אני מבינה שזה מגעיל כי ככה זה התכוון להיות, מגעיל. בויקיפדיה כתוב ששמעון דותן כתב את התסריט ולא כתובה אף מלה על יהודית הנדל וזה מוזר, כי ברור שהסרט מבוסס על הנובלה, למרות שאולי הנובלה נכתבה על פי החוויות ששמעון דותן סיפר ליהודית הנדל, שהוא היה נשוי לבתה, כי הוא בעצמו שירת בחיל הים כצוללן. הייתי רוצה לדעת מה בסיפור בדוי ומה קרה באמת, למרות שזה לא צריך לשנות. הסרט הרבה יותר הרואי מהנובלה, יוחי נהרג בפעולת לחימה, בעוד שבנובלה נראה שהוא נהרג בצלילה שגרתית ביום חורף, והוא שוקע בבוץ, אולי בבוץ של נחל הקישון המזוהם שנהגו לצלול בו צלילות אימון, והבוץ הזה שיוחי שקע ומת בו מטריף את אלמנתו מירה, שכל הזמן חושבת על הבוץ ומריחה את הבוץ, למרות שלא הביאו לה את המדים של יוחי כדי שלא תראה את הבוץ שהם מזוהמים בו. בסרט בכלל לא מדברים על בוץ, למיטב זכרוני. כנראה הלכנו לצפות בו כי בעלי בעצמו היה צוללן חובב ועניין אותו לראות סרט על צוללנים, ולפני שהתחתנו הייתי נוסעת איתו ומסתכלת איך הם נכנסים למים ונעלמים בתוכם לדי הרבה זמן, למרות שהצלילות עצמן הן קצרות. זה היה מפחיד. בדיוק לפני שנה בעלי, שכבר לפני הרבה שנים התגרשתי ממנו, נהרג בתאונת צלילה. הוא המשיך לצלול כל השנים למרות שכבר היה כנראה זקן מדי, ובתי הבכורה אמרה שגם אם היו אומרים לו לא לצלול הוא לא היה מפסיק לצלול, וזה הפך את המוות שלו לבלתי נמנע. בגלל שהייתי נשואה לצוללן אני יודעת שאף פעם לא צוללים לבד, תמיד צוללים בזוגות, ואני מבינה מקריאת הנובלה שיוחי והגיבור לא היו סתם באותה יחידה, אלא היו זוג שצלל ביחד, וכשצוללים ביחד ואחד נפגע או לא מרגיש טוב השני אמור לעזור לו לעלות ולהציל אותו, לכן גיבור הסיפור מרגיש אחריות אישית למותו של יוחי, למרות שהוא לא אשם במוות הזה. הוא כל הזמן נוסע לבקר את האלמנה של יוחי מירה, ובסוף מתאהב בה ומתחתן איתה, אבל הדברים האלה רק מוזכרים בנובלה, לא מתוארים בה. מה שמתואר בה אלה המחשבות של מירה והמחשבות של הגיבור והשיחות ביניהם כשהוא בא לבקר אותה, ומביא לה הקלטה של יוחי שר, כי יוחי שר יפה והוא חושב שמירה תשמח בהקלטה, והוא לא יודע שבצד השני של סרט ההקלטה, כפי שמירה תגלה במהרה, יוחי מספר לחבריו הצוללנים על הבגידות שלו במירה ולועג לה. ואז מירה מתחילה לשמוע את הקלטת של יוחי בלי הפסקה. הגיבור הוא לא יוחי אבל הוא כמו בבואה של יוחי. גם הוא צוללן וגם הוא מתאהב במירה ומתחתן איתה ובוגד בה כמו יוחי. אולי מירה היא עקרה ואולי גם לזה יש משמעות בסיפור, למרות שזה לא נאמר, רק מסופר שהמאהבת של יוחי באה לחפש אותו בבסיס אחרי שמת והיא היתה בהריון, אז אי אפשר לא לחשוב על זה שלמירה ויוחי אין ילדים, שלמירה היה רק את יוחי ובלעדיו היא משתגעת, למרות שיוחי היה בסך הכל מנוול שבגד בה ולעג לה. אני לא חושבת שהסיפור על המאהבת ההרה היה בסרט. בסרט גם לא היתה ההופעה של סמי דייויס מסיבות מובנות, ולכן אי אפשר היה לקרוא לו בשם של הנובלה. אי אפשר לדעת אם יהודית הנדל התכוונה להמשיך את הנובלה ולספר מה קרה עם מירה ומה קרה עם המאהבת. האם אי פעם הן נפגשו, ומירה ראתה שהילד נורא דומה ליוחי. זה כבר בדמיון שלי. בנובלה הזאת, המדכאת להחריד, מירה רק חושבת על המוות של יוחי וגם על החיים של שניהם, איך היא חיכתה לו כל הזמן ופחדה לצאת מהבית כי אולי הוא יבוא והיא לא תהיה ותחמיץ אותו. יהודית הנדל טובה בלתאר נישואים שהם בעיקר החמצה ואובדן. בכל הסיפורים בספר יש בדידות ואובדן ובאף אחד מהם אין שמחה. חלק מהם קצת בוסריים ויש בהם משהו מלאכותי, אבל אהבתי את הסיפור "מיני סדקית" על אלמנה זקנה ניצולת שואה שמשוטטת בבתי קפה בתל-אביב ומוכרת מיני סדקית לפרנסתה, מאחר שבמלחמה איבדה את הכל.

זה ספר עצוב ומעציב ולמרבה הצער נורא רלוונטי. יש בו הרבה נשים שבני זוגן יוצאים למלחמה ולא תמיד חוזרים ממנה, והנשים נשארות שבורות ובודדות. הגבורה לא מעניינת את יהודית הנדל. היא כמעט מרגיזה אותה. היא סופרת של צער וגעגועים שמספרת על מה שאבד, לה ולאחרים, והספר שלה כתוב בשפה קצת מיושנת, אבל מה שקורה בו לגמרי מתאים לימים העצובים האלה, למרות שהוא נכתב לפני עשרות שנים, נדמה שכלום לא השתנה בחמישים השנים האחרונות. יש כל הזמן מלחמה כזו או אחרת, הגברים יוצאים למלחמה, הנשים מחכות ומפחדות להחמיץ אותם מבלי לדעת שהן מחמיצות אותם ממילא, שהזוגיות איננה מנצחת את הבדידות, שרגעי החסד הם מעטים וחולפים, והחיים הם עצובים, וגם קצרים מדי.

 

יהודית הנדל, כרטיסים לסמי דייויס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, גיא ארליך ערך והוסיף אחרית דבר.

הממשלה מתעללת בציבור

 

בבוקר יום חמישי האחרון התארח בתכניתו של יואב לימור בערוץ 12 פסיכיאטר מהחברה  הפסיכואנליטית, לרגל אירוע משותף לחברה ולמטה המשפחות שהתקיים ביום ששי בכיכר  החטופים, והוא דיבר דווקא על הציבור בכללו ולאו דווקא על משפחות החטופים. יואב לימור אמר שמאז ה-7 באוקטובר הוא לא ישן לילה אחד רצוף, וחשבתי שגם אני וגם הבת הגדולה שלי לא ישנו שינה טובה מאז ה-7 באוקטובר. אני יודעת שהרבה אנשים בארץ סובלים מקשיי שינה מאז ה-7 באוקטובר, וכמו שאמר פסיכיאטר אחר בהזדמנות אחרת, אנחנו לא בפוסט-טראומה אלא בתוך הטראומה, כי הטראומה שלנו בכלל לא נגמרה, היא עוד נמשכת ועוד לא היתה לנו הזדמנות לצאת ממנה ולהיות או לא להיות בפוסט-טראומה. אנחנו גם לא ממש מרשים לעצמנו לחשוב על מה שעובר עלינו אישית, כי עדיין החטופים עוברים שבעה מדורי גיהנום בעזה, והמשפחות שלהם עוברות שבעה מדורי גיהנום בצפיה לשובם ובאי ודאות ואי-ידיעה לגביהם, וכשהם מקבלים ידיעות על מצבם הקשה הם סובלים עוד יותר, במיוחד בגלל הצורך להיאבק בממשלה שמעדיפה להפקיר את החטופים לרעב ועינויים ומוות מאשר להודיע על סיום המלחמה, לסגת מעזה ולהשיב אותם הביתה. הפסיכיאטר מהחברה הפסיכואנליטית, שלצערי לא קלטתי את שמו, דיבר דווקא על המצוקה של הציבור הרחב, שאי החזרת החטופים שוברת את רוחו. לרוב לא נעים לנו לדבר על המצוקה שלנו, שנראית חסרת חשיבות לנוכח הסבל הנורא של החטופים ומשפחותיהם, אבל הצער וחוסר האונים ותחושת אי הוודאות והפחד מכים בנו ואוכלים בנו בכל פה, והפסיכיאטר אמר שאם לא יחזירו את החטופים הציבור לא יחזור לעצמו ויישאר פצוע. הוא אמר שאנחנו כמו ילדים במשפחה מתעללת, ואני באמת מרגישה כל הזמן שהממשלה מתעללת בכולנו, ומכריחה אותנו לשבת בחוסר אונים גמור ולצפות בחטופים מעונים עד מוות. אפשר להרגיש את הסאדיזם כלפינו בצורה שבה מדברים חברי הכנסת של הליכוד כמו גלית דיסטל אטבריאן, שאמרה "תחלמו שתקום וועדת חקירה ממלכתית". אפשר לא להקים וועדה, אבל למה הצורך ללעוג לדרישה הכל כך מובנת מאליה של רוב מכריע בציבור, למה לזרות מלח על הפצעים? וגד"א עוד התגאתה שהדברים שלה היו מחושבים. מחושבים לצורך מה? התעללות בציבור?

וכל הזמן מאיימים עלינו בחזרה ללחימה כאילו אין די במספר העצום של חיילים שנפלו גם בשביעי באוקטובר וגם במלחמה שנמשכת ללא קץ וללא צורך, מבלי לשנות שום דבר מהותי במצב, רק מפני שהממשלה יכולה להמשיך את המלחמה ומפני שמצב המלחמה משרת את הישרדותה בשלטון ולא שום דבר אחר. אני אחוזת אימה מהתחדשות המלחמה ומהתוצאות הנוראות בהכרח של התחדשות המלחמה: אי השבת החטופים וסיכון חייהם התלויים ממילא על בלימה. גם הדיבורים על התחדשות המלחמה הם התעללות בציבור המותש שמייחל לשקט ושלווה, לריפוי הפצעים ולשיקום.

גם פיטוריו של דובר צה"ל דניאל הגרי הם מכה לציבור, וכך הציבור מקבל אותם. עם ראש ממשלה ששונא את עמו וכמה אך ורק להכאיב לו, כי הוא יכול, שמסרב להתראיין לתקשורת הישראלית ולענות על שאלות, ומתראיין רק לתקשורת הזרה, בעיקר תקשורת אמריקנית רפובליקנית שמתרפסת לפניו, שמנהל מלחמה בלתי נגמרת תוך שהוא נמנע מלדבר אל עמו, להסביר לו, לתת לפניו דין וחשבון, שלא לדבר על לנחם ולעודד את העם. זו התנהגות שאין דומה לה: כל שליט, במדינות דמוקרטיות או בדיקטטורות, מדבר אל עמו בשפתו, ועל אחת כמה וכמה בעתות מלחמה. נתניהו מסרב לכך, ומתראיין רק למלחכי פנכה וחנפנים, ואת החלל העצום בהתייחסות מצד השלטון לאזרחים מילא דניאל הגרי ברגישות ובאומץ. הוא זה שעלה לשידור כדי לספר לנו על כל המחדלים והבושות, הכשלים והמבוכות: על רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם אלון שמריז, סמאר טלאלקה ויותם חיים בידי חיילי צה"ל, על חילוץ גופותיהם של חיים פרי, אלכס דנציג, אברהם מונדר, יורם מצגר, נדב פופלוול ויגב בוכשטאב שנחטפו חיים ונרצחו בידי חמאס, כנראה בגלל התקרבות צה"ל למקום שִׁבְיָם, על מציאת גופותיהם של הרש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי ואורי דנינו, שאף הם נחטפו חיים ונרצחו בידי חמאס במנהרה הנוראה שבה הוחזקו כשצה"ל פעל באיזור. הגרי עמד במנהרה הנוראה ההיא והראה לציבור היכן הוחזקו ונרצחו יקיריו החטופים, שהממשלה דאגה לטרפד שוב ושוב את שחרורם מהשבי. הגרי היה העוגן שהחזיק את הספינה המיטלטלת, שקברניטיה התעלמו בכל כוחם מחובתם כלפי נוסעיה אחוזי-הבעתה. כמנהג עלובי הנפש והפחדנים, שמתחמקים ממילוי חובתם ואז מתנכלים למי שנאלץ למלא אותה במקומם, וזכה לתודת ואהדת הציבור על כך שהיה שם למענו, מיהרו מי שבגדו ובוגדים בכל יום במילוי חובתם כלפי הציבור להיפטר מהגרי, לאחר שנפטרו מהרמטכ"ל שעליו ניסו להפיל את כל אשמתם, לאחר שסירבו לתחנוניו להקשיב לו ולחדול מלקרוע את העם בהפיכה המשטרית שאינם חדלים ממנה למרות האסון והחורבן שהביאו על העם והמדינה. סילוקו של דניאל הגרי הוא מכה לציבור שנתן בו אמון ומצא מעט נחמה באדם היחיד שדיבר אל העם, ועשה זאת באומץ, בכנות ובאנושיות. כרגיל אבחנה ארץ נהדרת את המצב היטב: מפטרים את מי שפופולרי יותר מראש הממשלה.

ולמרות מאמציה האינסופיים להתעלל בציבור ולדכאו הממשלה איננה מצליחה במטרתה העיקרית, לגרום לציבור לרחוש לה הערכה. למגינת לבו של נתניהו פדויי השבי אסירי תודה לדונלד טראמפ שלוחץ לשחרורם ולא למטרפד העסקאות הסדרתי נתניהו, למגינת לבו של נתניהו הציבור אסיר-תודה לדניאל הגרי ובז לנתניהו, לשר לבטחון נתניהו ישראל כץ וגם לרמטכ"ל שמיהר מדי לספק את נקמנותם הקטנונית. הורים מתעללים יכולים לעשות לילדיהם המעונים הכל, אבל לגרום להם לאהוב אותם ולהכיר להם תודה הם אינם יכולים. הכוח לא יענה את הכל.

 

 

הו ציר פילדלפי, חזרנו אליך שנית

 

כש"גורם בכיר" חזר על כך שלא נזוז מציר פילדלפי נפלה עלי אימה: מה יהא על החטופים שעדיין שורדים? האם לא נרצחו די חטופים למען ציר פילדלפי, מה שלא יהא ערכו האסטרטגי, או ערכו הפוליטי לשרידותו של נתניהו? הו ציר פילדלפי, אמרתי לעצמי, חזרנו אליך שנית, ומיד התנגנה באוזני מנגינה מימי ילדותי, ימי מלחמת ששת הימים, ואני בת 11 שנים: הו, שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית, בקולו הנעים של רן אלירן, זמר אהוב באותם ימים:

הו שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בלבנו, לבנו תמיד.

 

האם שארם-א-שייח תמיד בלבכם, יקירַי? האם חלמתם עליה, האם איחלתם לעצמכם "בשנה הבאה בשארם-א-שייח"? ובאיזו התלהבות התקבל השיר המגוחך הזה באותם ימים, איך שרנו אותו כולנו כאילו מה שהיתה באותם ימים עיירה קטנה בקצה סיני, היתה מרכז הווייתנו. גם היום שארם-א-שייח היא עיר קטנה, אם כי נבנו בה מלונות יפים לנופשים מרחבי המזרח התיכון. התייר הישראלי מעדיף את דובאי ואבו-דאבי, העשירות יותר בכל המובנים.

לפני מספר חודשים ביקר רן אלירן, כיום בן 90 ועדיין מופיע, בישראל, והתראיין לדודי פטימר ב"מעריב". על נסיבות חיבורו של השיר הוא סיפר: "כשפרצה מלחמת ששת הימים, עמוס אטינגר, הזמר יואל דן ואני נפגשנו באחד מבסיסי חיל האוויר. כששמענו שכוחותינו הגיעו לשארם א־שייח', חשבנו לכתוב על כך שיר. עמוס אמר שזה רעיון טוב, אבל שחסרה מנגינה. שלפתי מהתיק שלי דף תווים שהביא לי הפסנתרן רפי גבאי באחת מהופעותיי המשותפות איתו, ניגנתי לעמוס את המנגינה, הוא כתב את הטקסט והקלטתי אותו, כשאת הקול השני עושה יואל דן".

הפסנתרן והמלחין רפי גבאי זכור כיום יותר בזכות הלחן שחיבר ל"ים של דמעות", שכנראה יישאר אקטואלי עוד שנים רבות, למרות שגם ממנו לא נעדר הפאתוס שאיפיין כל כך את הפזמון העברי בימי נעורי. אבל "ים של דמעות" עוסק לפחות באהבה נכזבת, נושא נצחי, ולא מקדש עיר נידחת שזה עתה נכבשה, וקודם לכן איש בישראל לא ידע את שמה ולא חש בחסרונה. עמוס אטינגר זכור כיום יותר כמנחה התכנית "חיים שכאלה" (מה אומר לך הקול הבא?), אבל באותם ימים היו פזמוניו וספרי השירה הקלילים שלו, ששמות כולם התחילו ב"רבע ל" מאד אהובים.

וכך כתב עמוס אטינגר:

גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד.

 

הבית הראשון חורז "הר" ו"מיצר". הבית השני חורז "מים" ו"שמיים" וגם "שארם-א-שייח" ו"לבבך" (מבריק!). והבית השלישי?

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום.

 

כמובן, "חלום" ו"שלום", איך לא. מה שמוביל אותנו ישר לאמרתו המפורסמת של משה דיין:

"טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".

 

כנראה שהאמרה הזו היתה מתקבלת היום בהתלהבות גדולה עוד יותר מכפי שהתקבלה באותם ימים. ואכן שלום לא היה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה, והשלום נחתם בדמם של אלפיים ושש מאות חללי המלחמה ההיא, שרודפת אותי עדיין, עם פניהם של מדריכי בצופים חיים שוורץ ועופר שוולבה והמדריך בגדנ"ע שלמה הלפרין שנהרגו בה, שנשארו בני עשרים ואפילו פחות מכך. מי יזכור אותם כשנלך לעולמנו? אילו היו עמנו, אולי היתה לנו מדינה טובה יותר.

למרבה המזל מנחם בגין, שהזמין את דיין לכהן כשר חוץ בממשלתו, לא נהג על פי אמרתו של דיין, והשיב למצרים את סיני בהסכם שלום שתודה לאל נשמר עד היום.

מהראיון ב"מעריב" עולה שאלירן עצמו אמביוולנטי לגבי הלהיט הגדול שלו:

מה השיר "שארם א־שייח" עשה לקריירה שלך?
"הו הא, לא יכולתי ללכת ברחוב מבלי שאנשים ישירו לי את השיר. אני זוכר שאחרי טיפול אצל רופא שיניים הוא ביקש ממני לשיר את השיר. אחת הסיבות שבחרתי להישאר בארצות הברית באותן שנים, אחרי לימודיי, הייתה להתרחק ממנו, לברוח. השיר רדף אותי. רציתי לשיר שירים אחרים, חדשים". 

הייתה גם ביקורת על השיר. 
"כשעמוס כתב 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו 'עמוס, מתי היית פה פעם ראשונה?', הוא אמר: 'עזוב, זה מתחרז טוב, אנשים יאהבו את זה'. בשיר יש הרבה שחצנות וילדותיות, שאפפה את המדינה עם השיכרון שבא מהניצחון של מלחמת ששת הימים. זו אחת הבעיות של הצברים כמוני, של המדינה שלנו, וזה גם אחת הסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית, השאננות וההרגשה שאנחנו גזע חזק ובלתי נכחד. למרות הביקורות, אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כששמעו את השיר לראשונה, בדיוק כמו שהם זוכרים את 'לך ירושלים' שעמוס כתב אחרי כיבוש העיר העתיקה ובכל יום ירושלים מבקשים ממני לשיר אותו".

אינני זוכרת מתי שמעתי לראשונה את "שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית", אבל אני זוכרת ששרנו את השיר בהתלהבות ושלרגע לא חשבנו שהוא מגוחך, מה שקשה לומר על "לך ירושלים". בכל זאת, מקומה של ירושלים בהיסטוריה היהודית שונה מזה של שארם-א-שייח. וכמובן, "חזרנו אלייך שנית" בכלל לא מתחרז עם "את בלבנו תמיד". אבל גם זה ממש לא הפריע לנו להתלהב מהשיר.

בכל זה נזכרתי בגלל ציר פילדלפי, עוד מקום שאין לו שום משמעות, למעט היותו התירוץ של נתניהו להפר את ההסכם עם חמאס לסיום המלחמה ולהפקיר את חיי החטופים לסבל נורא ולמוות, כדי שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק המרושעים יישארו בממשלה וימשיכו לחלום על סיפוח עזה והקמת התנחלויות בעזה, כאשר כלל לא ברור אם תושבי עוטף עזה וגבול הצפון ירצו לשוב לבתיהם ליד הגבולות המסוכנים. אבל ישובי הספר וכידוע חיי החטופים אינם הדבר הכי חשוב לסמוטריץ' ולנתניהו. לא חשוב כמו סיפוח עזה.

עכשיו נתניהו מנסה לשכנע שטוב ציר פילדלפי מהצלת החטופים. אבל ישראל חיה היטב בלי שארם-א-שייח והיא תחיה מצוין בלי ציר פילדלפי. הרבה יותר נורא יהיה לחיות בלי החטופים. חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים אני יכולה לומר שהחלל שהותירו חללי מלחמת יום הכיפורים נשאר חלל נורא בלב ישראל. הוא לא התמלא מעולם. גם חללי השביעי באוקטובר הותירו חלל נורא, וכך החלל שהותיר כל חטוף וחטוף שמת בשביו, והחלל הזה, גם בעוד חמישים שנה יהיה פצע בלב האומה, אם לא יוחזרו כולם במהרה. החלל הזה יהיה פצע שלא יירפא בלב האומה, והוא לא יתמלא.  

ועכשיו עוד ישנם אנשים שאפשר להציל.