יום שלישי, 21 בינואר 2014

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרקים 3-4



לצערי לא עלה בידי לתרגם את פרקי ספרו של וסרמן בקצב שקיויתי, למרות שפרק 4 המובא להלן, ומתאר יתמות, עוני ואומללות המזכירים את סיפורי האחים גרים, הוא מהחביבים עליי בספר. הרי פרקים 3-4 לפניכם.


פרק 3
האל היהודי היה בשבילי רק דימויים, הן בדיוקנו התנ"כי, כזועף ומלקה, והן בדיוקנו האופורטוניסטי הנאור של בית הכנסת המודרני. תמונתו מטילת אימה בראשי המאמינים האדוקים, ואילמת ברמזים של הכופרים למחצה והנבוכים.
כאשר הספקולציות הילדותיות-פילוסופיות שלי ניסו לתפוס את מושג האל, במחשבה בבדידות ומאוחר יותר בשיחות עם חבר, נוצרה מהות פנתיאיסטית ללא פנים, ללא אופי, ללא עומק, תוצאה של ביטויי הזמן, שהועלו רק עקב הדרישה לרעיון מוביל. ככל שרעיון זה התברר כבלתי מספק, אם עקב בינוניותו, אם משום שצפיתי את התבלותו, הגעתי לאתאיזם לא פחות זול ונזיל, שהיה עוד יותר תואם לתקופה, תקופה זו של שטחיות ורדידות ללא מרפא, שעם ידע מובן או בלתי מובן עודדה עבודת אלילים ועיוותה את כל תחומי המחשבה שלה באמצעות החינוך.
לא היתה שם עבורי יד מכוונת, שום מדריך, שום מורה, הלכתי לאיבוד מבחינות רבות, גם משום שחיפשתי שם אחיזה ומשקל, היכן שאיש האמת יכול לוותר עליהן. הייתי צריך למצוא את עצמי בתוך סדר שהיה נטול נשמה ונטול משמעות. מצב עניינים כזה מחייב או תכליתיות עד שיכרון מוח קל, או פנטסיה חוצה-גבולות, והנפש מאבדת את נקודת-האמצע. לולא הרתיעוני בהתמדה בשנותיי המוקדמות מלשאול שאלות, הייתי יכול למצוא גשרים ומעברים. מוסכמות יכלו להיות חשובות, נוסחאות קלות ומכובדות. אמי נעלמה מהר מדי מעולמי, אבי נעלם מן העין יותר ויותר מחמת עמל היום וחרדת הקיום. בקושי יכול היה לשאת את עיני ילדיו הנשואות אליו, כי העובדה שעמלו הבלתי פוסק לא הביא לו, לו לבדו, כפי שטעה לחשוב, הצלחה, מילאה אותו בושה, והוא תמיד נראה כאילו עינה אותו מצפון רע. אסור היה לנו לשאול ישירות, ועל חציית הגבול נענשנו לעתים בחומרה. גם עקב כך צמחו בקרבי עשבים שוטים ללא גבול. אני זוכר שפחדתי באופן חולני מרוחות רפאים, פחדתי מאנשים, פחדתי מחפצים, פחדתי מחלומות, שבכל מה שהקיף אותי פעל כוח כישוף אפל, תמיד הרה-אסון, תמיד מתגרה בגורל, תמיד מועצם עקב כך. לעתים קרובות התארחתי בבית ישן אצל זוג זקנים. הבעל היה מלומד, בחדר ניצב ארון-ספרים, שמאחורי דלתות הזכוכית שלו פיתו אותי במיוחד מהדורות רבות של כתבי שפינוזה. כאשר ביקשתי באחד הימים מן האשה לתת לי את אחד הכרכים, היא ענתה בקדרות של סיבילה שמי שקורא ספרים אלה משתגע. זמן רב שימר שמו של שפינוזה בזיכרוני את צליל ומשמעות המלים האלה. זה היה כה קרוב, עם כל השמח, המשחקי, החגיגי, ששאף אליי, ששאפתי אליו. זה הודחק, הוחשד, הוחשך. אסור היה להשתוקק.
בתקופה שלאחר מות אמי היתה לנו משרתת נאמנה שרחשה לי חיבה. בערב היא נהגה לכרוע לפני הכיריים וסיפרה לנו סיפורים. אני זוכר שפעם, כאשר הקשבתי בהתרגשות מיוחדת, היא תפסה בזרועי ואמרה: "ממך יכול היה לצאת נוצרי טוב, יש לך לב נוצרי!" אני זוכר גם שדברים אלה עוררו בי בעתה. ראשית משום שהיה בהם שיפוט אילם של יהדותי ולכן הם הזינו הרהורים שכבר עלו בי, שנית, מפני שהביטוי נוצרי היה עדיין מחריד עבורי, חצי אטביסטי, חצי מוקד לפחד קיומי מיסודות זרים.
שבוי בתחושה זו חלפתי על פני הכנסייה, על פני תמונות הצלוב, חצרות כנסייה וכמרים נוצריים. משיכה שלא הודיתי בה חתרה כנגד התנסויות הדם הבלתי מודעות. לכך נוסף הציות לדברי אחד המבוגרים, דברים תובעים של ביקורת, של נידוי, ביטוי של חוויות טיפוסיות חוזרות ונישנות, מזהירים ומתריעים באופני הדיבור כמו גם בהתרחשות היומיומית. מן הצד השני שוב הספיק מבט בוחן, משיכת כפיים, חיוך מזלזל, אפילו מחוה או עמדה של ציפיה, כדי לצוות זהירות ולהתריע מפני הבלתי ניתן לגישור.
אבל ממה נבע הבלתי ניתן לגישור, לא יכולתי לדרוש ולחקור. גם מאוחר יותר, כשתפסתי את עיקרי הדברים, דחיתי אותם במה שנגע לאישיותי שלי. בילדותי היינו אני ואחיי כה שקועים בחיי היומיום של עולם הפועלים והזעיר-בורגנים הנוצריים, ששם היו רעינו למשחק, מיטיבינו, מפלט בשעות שהיינו עזובים לנפשנו: בדירותיהם של הצורף, הנגר, הסנדלר, האופה נכנסנו ויצאנו, בערב חג המולד הורשינו לבוא לחלוקת המתנות וקיבלנו מתנות, אבל הדריכות והזרות נשארו. הייתי אורח, והם חגגו חגים שלא היה לי שום חלק בהם.
אבל משאת-נפשי היתה מכוונת בדיוק לכך, לא להיות אורח, לא להיחשב לאורח. לא לאורח קרוא ועוד פחות למי שנסבל מתוך חמלה וטוב-לב, במיוחד לא כמישהו שמתקבל מפני שהחליטו להתעלם מטבעו וממוצאו. היתה בי כמיהה מלידה להיפתח במלואי לאנושיות הסובבת אותי.
אבל כמיהה זו לא רק שלא נרגעה, אלא שברבות השנים הלך ונפער השבר בין תביעתי הבלתי-מתפשרת לבין מימושה. כך עלול הייתי לאבד את עצמי, לוותר סופית על עצמי, לולא נכנסו לחיי שתי תופעות שהצילוני: הנוף והמלה.

פרק 4
העיר נטולת הגנים, מחניקה בצפיפותה וצחיחותה, עיר הפיח, אלף הארובות, המכונות, סדנות הפטישים, בתי הבירה, להט העשייה והקנייה העיקש של אנשים קטנים וקטנוניים צפופים יחדיו, של אווירת העוני והעדר האהבה בבית אבי.
מסביב מישורי חול קשים, מֵי בתי חרושת מזוהמים, הנהר העכור, האיטי, התעלה הישרה, יערות דלילים, כפרים עצובים, מחצבות מכוערות, אבק, טיט, שיחים קוצניים.
במרחק שעה מזרחה: נירנברג, אנדרטה להיסטוריה גדולה. עם בתים עתיקים, נמלים, סמטאות, קתדרלות, גשרים, בארות וחומות, שמעולם לא היו עבורי תפאורה או קישוט או במה רומנטית ריקה, אלא נשזרו בדרכים רבות בגורלי האישי, כבר בילדות ומאוחר יותר אף ביתר חשיבות.
מספר שעות נסיעה ברכבת דרומה: גבעות פרנקוניה, עמק הטחנה הישנה, שם, בגוּנצֶנהאוּזֶן שעל האַנסבַּאך הורשיתי לבלות את כל חופשותיי אצל אחות אמי, את כל ימי הקיץ בשנה, לעתים קרובות גם את ימי הסתו וימי חורף. הנוף המצויר בקוים עדינים, עם יערות שלא ביישו כל כך את התמונה הפנימית שדימיינתי כפי שעשו אותם האחרים, גני פרחים, בוסתני פרי, בריכות, ארמונות נטושים, חורבות פרושות סביב, חגיגות כפריות, אנשים פשוטים, יחס בלתי אמצעי לחיות וצמחים, מים, דשא ועץ גילו לי את מהותם, וכך האיכר, הסוחר, הפונדקי, ההלך, הצייד, היערן, הפקיד, השומר במגדל, החייל. כאן ראיתים ביחס ישיר לעולמם, שהיה גם עולמי, לפחות מעולם לא דחק אותי החוצה. יכולתי להעז לבוא לקראתו, כי מה שמוסכם ומדורג באופן אורגני הופך נטול זדון. במידה מסוימת חייתי בשתי יבשות נפרדות, עם הזכות לשכוח ביבשת המוארת יותר את התנסויותי בזו החשוכה יותר. שם מעוצב בידי החברה, מודע חברתית, דחוק אל הקסטה, מכיר בחלוקה לקבוצות, ידוע עוול, שבוי במכוער או בַּיָּשָׁן, בעתיק, בקשרי-הדם, מאולץ, נרתע, מבודד, נמנע ולעתים קרובות מנוע, כאן מסור לטבע, בקירבה ידידותית אליו, ובאמצעות השפעתו, ולו גם תמיד לרגע חולף, משוחרר מעול התביעה והאשמה שאין לגולל, שהשפעתה בהכרח לא רק משתקת אלא גם מוחצת.
מעבר לשני מחוזות חוויה אלה, כמחוז שלישי - הנוף הפנימי, שהנשמה מתוך מצבה לפני הלידה מביאה עימה לעולם, שקובעת את מהות וצבע החלום, החלום במשמעותו הרחבה ביותר, כמו נתיבי הרוח הסודיים והבלתי מודעים בכללם, שהינם אקלימה של הרוח, מולדתה האמיתית. לא רק דימוי מדומיין של ים והרים, מערות, גן, יער קדמון, אידיאל גן-עדן של הכמיהה שטרם הבשילה, שיש להבינו כמפלט ומקלט לכל העדר סיפוק בהווה בתוך הנוף הפנימי, למעלה מכך זהו הגביש של החיים האמיתיים עצמם, המקום שבו מוכתבים חוקיהם, ובו צומח גורלם הממשי, שהמתרחש במה שקרוי מציאות הוא אולי רק השתקפות שלו.
בנקודה זו כמעט בלתי אפשרי להסתמך על התנסויות מבלי לרקום בדיות או להתפייט. מדובר בריכוז של תחושות ובתמונות שחמקמקותן בלתי-נתפסת. כמעט כל מה שאפשר לבטא חייב להצטמצם ל"אני מאמין". מגששים, מנחשים, כל זיכרון הוא בחלקו שיחזור. נראה לי מפוקפק שכל נוף פנימי כולל חלקים שעוברים מדור לדור, ובה בעת נדמה לי שאצל רוב האנשים, בנקודת זמן כלשהי שבין ההתבגרות לבין הכניסה למה שמכונה חיי המעשה, הוא קמל, נובל, לבסוף מת ונעלם.
הייתי מאד תמים בתלות שלי בחלום ובהזיה. אני חייב לכנות זאת הזיה, כי מצבים שלא חוויתי, חפצים ודמויות בלתי מושגים נראו לי מוחשיים. בין גיל עשר לגיל עשרים חייתי בשיכרון מתמיד, לעתים קרובות בריחוק, שהותיר להולכים ולנמצאים עמי רק מעטפת חסרת-תחושה. מאוחר יותר סיפרו לי, שהיו חייבים לצעוק אליי, כדי להעיר אותי כביכול. היו לי התקפים של שיכרון-חושים, של אובדן-חושים כה שקט ועז, והיקיצה היתה בדרך כלל כה אלימה ופתאומית, שהחוטים נקרעו, ונשארתי כאילו חצוי, גם מבלי דעת מה קרה לי שם. בשתי הספירות חייתי ברגישות חדה, כפי שרגישות היא בכלל קו יסוד של הווייתי, אבל לא היו שם גשרים, כאן יכולתי להיות לגמרי פיכח, שם יכולתי להיות לגמרי אובד-חושים, גם להיפך, וחסרו שם הודעה כלשהי, מסר כלשהו. דבר זה החזיק אותי במתח בלתי רגיל, שעינה והסעיר אותי, והיה לרוב בלתי מובן לסובבים אותי. תדהמה ויאוש היו הלכי הנפש העיקריים ששלטו בי, תדהמה על מה שראיתי, שהראו לי, שגיליתי, יאוש על כך שאי אפשר לספר על כך. ככל הנראה היה מצבי כזה: ידעתי שקרה עמי, לי, בי, משהו שלא-נשמע או שראוי לציון, אבל לחלוטין לא התאפשר לספר על כך לי או לאחרים. הייתי מעין משה שירד מהר סיני, אבל שכח מה ראה שם ומה אלהים אמר לו. גם כיום לא הייתי מסוגל כלל לומר, מאין בעצם התהוה אותו עולם אחר מלא סוד ונסתר, בוער במסתרים. אני חייב לחשוב אותו לעולם שלנצח אין לו חקר, למרות שנראה לי מפתה, לחקור משהו מכך: אז יהא צורך לחקור גם מה שייך לאבות הקדמונים ומה לארץ, מה הגיע מן הדם ומה מן העין, ומאלו מעמקים הפרט גדל בתוך המעגל שחגים עבורו.
מתיאור מאבקים וסערות-נפש אלו כבר נרמז היחס למלה ולהיווצרותה מן המצוקה והצורך להסביר. ועד כמה המלה הינה תחליף ואמצעי, מוכח היטב במקרה שלי מכך שהדבר וההוויה, שאליהם התייחסה, הפכו בלתי נודעים ושכנו מאחורי שערים נעולים. אני מאמין, שכל היווצרות של תמונה וצורה יש לייחס אחורה לתהליך שכזה. אני מאמין, שכל יצירה הינה ביסודה ניסיון שיחזור, התקרבות למה שנראה, נשמע, הורגש, שאבד במחוזות תודעה עלומים ויש לחפור אותו מחדש בחתיכות, הריסות ושברים. אני לפחות במשך כל חיי מעולם לא החשבתי את יצירתי, את מה שמכנים היצירה עצמה, אלא למאמץ מצער ללא הרף לחפירת אוצר טרופת-דעת.
אכן: להעביר מסר, בכך תלוי היה עבורי הכל, כבר בגיל הרך. למרות שהפנים הנעלמות דחקו אותי אילם, מוכה סנוורים ושיכחה אל המציאות הארצית, עדיין רציתי להעביר מסר, כי למרות אי יכולתם להבין הייתי מלא מהם עד גדותיי. כבר כילד בן שבע או שמונה הצלחתי לפעמים להתגבר על רתיעתי ושתקנותי הרגילות ולספר סיפורים נטולי הקשר, שקרובי משפחה, בני הבית וחבריי ללימודים קיבלו כשקר, למחצה מסוכן ולמחצה מגוחך. ונזפו או לעגו או ייסרו אותי. בערבי החורף עזרנו אנו הילדים לעתים קרובות לאִמֵּנוּ לברור עדשים, וקרה שהתחלתי אז פתאם לדמיין, בערימות העדשים הגיתי מעשי אימה ופשע והרפתקאות, רוחות רפאים ופלאים. הצגתי שכנים תמימים כעדים למפגשים חריגים, לי עצמי ניבאתי את מירב הכבוד והתהילה. אמי הניחה בשלוה את עבודתה וצפתה בי בחרדה ופליאה, מבט שעדיין רודף אותי בעקשנות בבלבול חסר השחר. לעתים קרובות היא לקחה אותי הצדה והשביעה אותי בדמעות, שלא אתמכר לרוע.
אבל אני חייב לזכור כיצד מתוך הדחף שלי עצמי, ושוב מתוך מצוקה, הפכתי למספר סיפורים עם דמויות פועלות ועלילה שלמה, כי הדבר מצביע הרבה מעבר למחוז הילדות על דרכי, על שורשיי.
אשתו השנייה של אבי לא רחשה טוב כלפינו, ילדיו מנישואיו הראשונים, והניחה לנו לחוש בכל דרך בעוינותה. מלבד הלקאות קשות ביותר ובלתי מוצדקות ותלונות תמידיות שהעלתה בפני אבינו, היא הגבילה את תזונתנו באופן קיצוני, חרתה סימנים בכיכר הלחם, כך שיכלה להבחין, אם מי מאיתנו פרס לעצמו פרוסה שלא כדין, ודאגה שהעבירה תזכה לעונש הראוי. כמובן היא התאמצה להתכלכל בכסף שניתן לה, כפי שאבי התאמץ להשיג אותו. עם זאת אני מאמין, שהילדים יכלו להצליח בכך יותר  על ידי קיבוץ נדבות. כאשר דודי, אחי אמי, שחי ברווחה בוינה כתעשיין, שמע כמה רע מצבנו, הוא הפקיד אצל מכר בעיר סכום מסוים לכיסוי הוצאות דחופות, ואני כבן הבכור קיבלתי בכל שבוע מַרְק והורשיתי לקנות בו מצרכי מזון עבורי ועבור אחיי. זה היה בעיני סכום משמעותי, ומכיוון שהיה מסוכן מדי לשאת את הסכום אצלי, התאמצתי למצוא לו מחבוא. אחי שהיה צעיר ממני בחמש שנים, כלומר בערך בן שש, לא חשב על דבר מלבד לגלות מחבוא זה, כי הוא לא שמח בחלקו, לא נתן בי אמון, דרש בכל הזדמנות יותר ממה שנתתי לו, ועמד על כך שאראה לו כמה היה לי. כאשר פרץ בינינו ריב, הוא התפתח לאיומים, והיה עליי לצפות מדי יום לכך שהמורד תאב-הבצע ילשין עליי באוזני האם החורגת, בגידה שמתוצאותיה יראתי יותר מכל דבר אחר. בעצם היה הצדק עם אחי, כי לא הוצאתי את כל הסכום שנמסר לי על לחם, פרי, נקניק וגבינה, אלא רכשתי לי מלבד זאת ספרים זולים, שבלעתי בסתר ובבהילות. אחי ואני ישנו במין קיטון באותה מיטה, ובמצוקתי מצאתי מוצא, לספר לו סיפורים לפני השינה. בניגוד לציפיותיי מצאתי בו מאזין קשוב ביותר, וניצלתי יתרון זה בכך שהפסקתי מדי ערב את סיפורי ברגע המותח ביותר, כך שאם ביום שלמחרת הוא התמרד נגדי, היה לי נשק ואיום רב-עוצמה, פשוט הבהרתי, שלא אמשיך לספר את הסיפור. ככל שההתרחשות שרקמתי היתה מפותחת יותר, מותחת יותר, מרגשת יותר, היה אחי כמובן להוט יותר לשמוע מדי ערב את ההמשך, וכמובן בה במידה נאלצתי אני, כדי לשמור אותו כנוע ולהובילו כרצוני, לקרוא לעזרי את כל כוח הרוח וההמצאה. זה בשום אופן לא היה קל: היה לי לקוח חסר-רחמים, ואסור היה לי להיות משעמם או שטחי. כך סיפרתי במשך שבועות ואפילו חודשים סיפור אחד, בחשכה, בלחש, עד ששנינו עייפנו, ועד שהבאתי את הדמויות המתערבלות זו בזו לסיטואציה, שאני בעצמי טרם ידעתי איך לפותרה,  אבל היא שוב נתנה בידי את המאזין חסר-הנשימה לעוד עשרים וארבע שעות.
אמרתי שהדבר הצביע על דרכי ועל שורשיי. על דרכי, כי רכשתי את הניסיון החשוב, לקשור אדם, "לרתק" אותו, כפי שמכנים את האמצעי הרטורי, שבאמצעותו לוכד אדם את כוח הדימיון של רעהו, עד כדי כך שהוא יכול אפילו להניאו מעשות רע, כאשר מכוונים את חושיו לאירועים ונפתולי-גורל בידיוניים, אבל כאלה שמדמים מציאות, כאשר מעוררים בו שמחה, פחד, הפתעה, התרגשות, חיוך וצחוק, וככל שהמשחק חזק יותר, ואף חופשי יותר, כך האשליה יותר בלתי מכוונת ומשוחררת מכל מטרה. מראית העין הקבועה של  השפעה החזיקה גם אותי עצמי חסר-נשימה, עוררה את שאפתנותי, אילצה אותי שוב ושוב להמצאות חדשות ולשכלול כליי.
לגבי השורשים: ללא ספק שכן בדמי יצר מזרחי. זו היתה התנהלותה של שחרזדה שהשתכנה בסביבה זעיר-בורגנית, נבט רדום, שהיפרו המקרה והסכנה. שחרזדה מספרת כדי להציל את חייה, וכאשר היא מספרת, היא הופכת לגאונית הסיפור: אני – אמנם לא היה מדובר בחיי, אבל קדחת הסיפור תפסה גם אותי ועיצבה את מחשבתי והווייתי.
לא עבר זמן רב עד שחשתי צורך לכתוב סיפור כזה או אחר שסיפרתי בלילה. את זה חייב הייתי לעשות בסודיות רבה, ובכך החל המאבק. אי אפשר היה למנוע שהדחף שלי יוודע אט אט ברבים. האם החורגת ראתה בכך ביטול זמן טהור והשליכה לאש את כל הדפים שהצליחה לשים את ידה עליהם, קרובים, מורים, חברים, התייצבו נגד כתיבתי באיבה, כאילו עצם תעוזתי העליבה אותם, וכשהודעתי לראשונה על כוונתי להקדיש את עצמי למקצוע הסופר, פרץ אצל מכריי צחוק ואצל אבי מורת רוח עזה.
העניין היה שאני כביכול הובטחתי לדודי, אותו אח של אמי, שחי בנישואים חשוכי ילדים, בכך תלה אבי את כל יהבו: במה שהוא כשל, אני הייתי אמור להצליח: להתעשר. לראותני בקריירה מזהירה כיורשו של הגיס הנערץ, היה חלומו. הוא לא חשך איפוא באמצעים לדכא את נטייתי המוטעית.
באותם ימים חינוך ספרותי וחיים ספרותיים לא היו כה נפוצים וכה נחשקים בחברה הבורגנית כפי שהינם כיום, והיו לכך יתרונות. מאז שהאמנות חדלה להיות תענוגם היקר והנדיר של מעטים נבחרים, היא הפכה למותרות, לאמתלה ולרשות הרבים, לבסוף לעסק, ככל עסק אחר. איש איננו רוצה עוד להאזין ולקבל, כולם רוצים לדבר בעצמם ולשחק בעצמם את הנותנים.
בשנתי החמש-עשרה כתבתי רומאן, דבר עלוב וסר-טעם שאין מלים לתאר, והבאתי את כתב-היד באחד הימים למערכת העיתון. עורך שמן ישב מנומנם ליד שולחן הכתיבה וצפה בי בתימהון, כשהעליתי את בקשתי. זמן קצר אחר כך הופיעה ראשית החיבור תחת שמי, מלאה שגיאות דפוס, במוסף הבידור של העיתון. אני עדיין זוכר, זה היה ערב חורף, כיצד אבי לאחר הארוחה נטל את העיתון, שהחזקתי ליד צלחתי מקופל כך, שמבטו חייב היה ליפול על יצירתי. כיצד חיכיתי בלב הולם. אני רואה עדיין איך ההבעה המודאגת, היגעה, על פניו השתנתה, כיצד ניצנצה תחילה בעיניו גאוה, שהתחלפה בזעם, פחד ואובדן עשתונות.
היו סצינות קשות, האשמות, איומים, גינויים, בוז. גם בבית הספר נקראתי לבירור, הרקטור ציטט אותי ועקב פירסום אסור נכלאתיי לשתים עשרה שעות. אבל רודפי חסר-הרחמים היה אבי, ואשתו היתה מרגלת נאמנה עבורו, כך שלא מצאתי יותר אף לא שעת עבודה שקטה אחת ולעתים בלילה לאור הירח עזבתי את מיטתי וכתבתי בחלון, אכול תשוקה פנימית, דף אחר דף. בלילה שכזה פרצה אש בבית החרושת של אבי ששכן בחצר. הייתי הראשון להבחין בלהבות, הקמתי רעש, וכשראיתי את אבי רץ למטה במדרגות בפנים מזועזעות, חצי לבוש, דימיינתי לעצמי שהאסון הזה הוא עונשו על נוקשותו כלפיי.   

פרקים 5, 6, 7 

פרק 8