יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרקים 5, 6, 7

מבוא ופרקים 1-2

פרקים 4-3

פרק 5

קשות ואפלות היו השנים שבהן נהייתי למי שאני. כדי שלא להיות מדוכא מן העוול ומתחושת אי הצדק, שמחתי להימלט אל הדימיון, שרוח העולם הפעילה עבורי בדומיה. זה היה מופלא למדי, שהמציאות הכובלת לא ריסקה אותי.

עם הדרישות, שבהן ניסו לאנוס את טבעי, התעמתתי רק מתוך התמרדות, התמרדות שבשתיקה, אֲחֵרוּת שבשתיקה. שני חברים סייעו לי, כל אחד בדרכו. שניהם היו יהודים, שניהם שיחקו תפקיד טיפוסי בהתפתחותי.

האחד היה איש גדול,תמיר, זהוב-תלתלים, בעל ראש אנטינוּס [אנטינוס היה אהובו של הקיסר אדריאנוס וסמל ליופי גברי]. הוא היה בנה של אלמנה עשירה והיתה לו ספריה מרשימה. שעות היותנו יחד ועיסוקנו ביצירות המשוררים היו גנובות, רישומן היה חלום בהקיץ. ברעב שאין להשביעו בלעתי שירה ופרוזה, דמות ועלילה. הכל היה עבורי קדוש עד צמרמורת, כל מה שנארג בתחום זה: בין היומיומי לבין מחוז ההתמסרות וההתפעמות חיבר רק גשר צר, שחובה היתה לעוברו בחשאי: כאן היו קור, פחד, צרות-מוחין, צחיחות, מחנק, שם חום, להט, תשוקה, והמלה, התמונה, החלום, היו מזבחותיו של פולחן מושתק. ייתכן שהחבר נקרע ממני בעודו עמדי: הוא היה עדין, סנטימנטלי, מתגנדר ביופיו, לזמן מה הוא היה עבורי אליל. כפי שאני יועדתי להיות סוחר, הוא רצה להיעשות שחקן, ומכיוון שראיתי בו את גאריק [שחקן שייקספירי מופתי ומחזאי 1779-1717) הבא של הבמה הגרמנית, היתה הטרגדיה תחום עיסוקנו המיוחד. התעוררה בי שאיפה להיות לשייקספיר של גאריק הנערץ עלי, והתחלתי לייצר בעצמי מחזות תוּגה. לא היכרתי שום מגמה או אסכולה, אלה היו הסער והפרץ שבתוכי, מתוכי, פתוס ולהט ממקורותי שלי, עולם מומצא מלא רצח, צמאון-דם, טירוף, והחבר האמין. בעיניו כבר זכיתי להיות בן-אלמוות. כאשר הגורל הפריד בינינו ואני הגעתי לוִינה, לבית החרושת של דודי, שמרה חליפת מכתבים נלהבת על הגחלת, ובאגרות מרובות ומקיפות נתתי לו דין וחשבון על כל אשר כתבתי וחשבתי. אבל במהרה דעכה הגחלת: הבחנתי שעמדתי הבלתי מתפשרת הפכה בלתי נוחה לו, כי הוא התפשר. במקום לפחות להדהד את יסוריי הרוחניים, הוא התיש את עצמו בתיאורים רגשניים וכוזבים של הרפתקות האהבים שלו, ובאחד הימים, כאשר שוב כתב באריכות על תשוקתו לשחקנית, החלטתי לא לענות יותר, ומעולם לא שמעתי ממנו עוד.

החבר השני היה בנו של סוחר מגונצנהאוזן, שלמד משפטים במינכן, מבוגר ממני בשלוש שנים, ושבניגוד גמור לראשון, תמיד היה חברי בחופשות. גידולו התעכב, קומתו כקומת גמד, אך ניתנה לו ההבנה היהודית החודרת ביותר, יכולת לגלות ולהוקיע חולשות אנוש ונקודות תורפה שגרמה לי לפחד ממנו. הוא רדף את נטייתי לשורר בלעג נשכני, במיוחד כשהיו שם נערות צעירות, שהוא אהב להבריק לפניהן, ולהרשים אותן בבקיאותו ובחלקת לשונו, בדברי לצון בסגנון היינריך היינה.

בעולם קטן זה היה הוא המאור הגדול, ערכאת הביקורת העליונה, בעוד שאני, כחרזן וחולם חסר-אופי, שמעולם לא דרכתי בנתיב ההשכלה ההומניסטית, הייתי דמות מעוררת חמלה. בשום דרך לא יכולתי לעמוד מולו, בשום מאמץ, שום הבטחה, שום עצה: הוא קרע לגזרים את דבריי ואת מעשיי, הטיל חשד אפילו בשאיפתי, ואף על פי כן נועדו מאמציי המצערים למצוא חן בעיניו, לזכות שיצדיקני. לא זו בלבד שהוא זרע חוסר אמון בסביבתי, הוא עירער גם אותי עצמי, ואחוז אימה מדברנותו ואמנות הויכוח שלו, חומרת משפטו הנוקשה, ידענותו העולה על שלי ורשעות לשונו, החשבתי אותו לשופט ומנהיג. כאשר הגיע לבסוף לכלל הכרה במאמצי ומאבקי, הנחתי בידיו בשעה רבת-חשיבות את ההכרעה על גורלי. זה קרה כך:  

מצבי בבית דודי הפך בלתי נסבל. לא עניתי לציפיות. בעבודה שהוקצתה לי התגליתי כנטול חשק ובלתי אמין, בכל הזדמנות חמקתי מן הצופים בי, כדי להתמכר במסתרים לנטייה, שנחשבה מוזרה, מזיקה, אפילו נפשעת: בימים הייתי שרוי בהלך-נפש מבולבל, אפילו ישנוני. בלילות, לעתים קרובות עד עלות השחר, קודח, שיכור, שוכח את עצמי לפני כתבי היד שלי. אין ספק שדשתי שם קש ריק, אבל באותן תקופות התפתחות העניין לא היה האיכות אלא העוצמה. התוצאות היו עימותים משפחתיים, גינויים על כפיות-טובה, ניסיונות שיפור, עונשים, הטפות מוסר, בוז. לא הביאו כלל בחשבון שצפונים בתעיותי חכמה ועתיד, שלא לדבר על אפשרות פרנסה. דודי, איש טוב לב, פשוט, חלש, נתון להשפעות שהשחיתו את דמותי בעיניו, משועבד לעבודה ולפרנסה, איים להשליכני בבושת-פנים, ואמנם דבר זה נראה לי הגרוע מכל, ליפול שוב לעול על אבי, או, כפי שאכן קרה מאוחר יותר, להרוויח את לחמי כלבלר במשרד מבודד בפרובינציה.

היה שם רופא משפחה במשך שנים רבות שהיה גם ידיד המשפחה, שדמה דימיון רוחני מיוחד לחברי: מוח חריף, עין חדה, תבונה ספקנית, השכלה ספרותית, גם כן יהודי, שהיה כמו השתקפות של חברי מדור מבוגר יותר, רק שהיו בו יותר מעשיות ויותר אנושיות. באותו הטיפוס כיום אין כלל מעשיות ואנושיות. בשיפוט שטחי אפשר לחשוב שהטיפוס הרוויח באדיבות רוחו את מה שאיבד בטוב-לב ונימוסים, אך זו רק מראית-עין. כאשר מסירים את העטיפה, מוצאים שם שקרן, כאז כעתה, חסר-אלהים, אופורטוניסט מתוך יאוש מכרסם, שטבעו איננו ידוע לו עצמו. באופן מוזר כשם שדבקתי ללא סייג באיש הצעיר כך דבקתי במבוגר יותר, כדי להתאכזב בדיוק באותה צורה. הצורה היהודית הספציפית של חכמת המעשה הפכה לי פעמים רבות במהלך חיי להרסנית, כי  עם חושי המכוונים באופן לגמרי אחר, הייתי נטול-יכולת אפילו רק להבחין במטרות מציאותיות, וגם זאת רק כלפי חוץ – פנימיותי היתה טעונה מדי.

את ההוכחות לכישרוני שסיפקתי לרופא, הוא דחה ושם לצחוק, והפכן גם בחברה מושא לעקיצותיו השנונות. אבל הוא שוחח עמי ויעץ לי ללמוד. השאלה היתה רק אם הדוד ייעתר להעמיד אמצעים לכך, והוא הבטיח לשכנע אותו. מוקסם מהסיכוי החדש פניתי לרֵעִי במינכן, תיארתי לו את מצב העניינים, כתבתי מראש שאולי אוכל להסתמך על עזרת קרובַי, ושאלתי אם הוא יקבל אותי, אם יעמוד לצדי ויכין אותי לבחינות. תשובתו היתה לבבית ומעודדת מעל המצופה. החזון של עבודה ושאיפה משותפת, שהוא, שבדרך כלל היה כה קריר, הציב לפני, היה כה מפתה, שאיבדתי פתאם את סבלנותי להמשיך להתדיין עם הדוד ועם יועציו, ואחר צהרים אחד בחודש מאי 1890 ארזתי בסתר את מזוודתי, יצאתי לתחנת הרכבת, ועם חמישים או ששים זהובים ברחתי למינכן.

אני זוכר עדיין היטב את הנסיעה הלילית ברכבת, כי לכל אורכה מצאתי את עצמי במצב-רוח והתנהגתי באופן שלא חזרו על עצמם לעתים קרובות במשך חיי. ישבתי בקרון מחלקה שלישית שהתאורה בו עמומה יחד עם כשלושים איש, איכרים, בורגנים זעירים, פועלים, גם נשים ונערות, ומראשית הנסיעה ואילך, במשך כל הלילה, הבאתי את האנשים לידי צחוק מתגלגל בבדיחות משולחות-רסן, סיפורים משעשעים ומעשי ליצנות, כולל הכרטיסן. כל העינים הלחות, הצוחקות, היו מופנות אליי מרותקות, אסירות תודה ומוקסמות, ואני זוכר עדיין את אחד האיכרים, זקן צנום שמרוב צחוק ממש בכה, ואשה עם סל שמעת לעת דחפה לי תפוח וליטפה את ידי. נהניתי להיווכח כיצד העצב, המרירות, הפגיעות בתוכי, גדלו באותה מידה שבה הלהבתי את קהלי התמים להכביר לי תשואות. אדם מתייצב בחוצפה כזו מול הניגוד החי רק מתוך דחף נערי, מרוצה מעצמו, שיכור מעצמו, של חיפוש קהל ואימת קהל, אבל גם תחושה קיצונית של בדידות משחקת כאן תפקיד.

חברי הסטודנט קיווה, שהדוד העשיר, שהוא רחש לו כבוד, יצייד אותי בכסף ווישלחני בברכה, וכמובן לא התלהב כאשר התגלה לו, שברחתי מן העריסה ואני אנוס לבקש חסדים. למחצה מאונס הוא נהיה שוב לסניגור של יוזמתי הנמהרת, והוקצב לי שכר חודשי זעום מאד, שבקושי הצילני מרעב ולא הותיר שום אפשרות לעבודה מסודרת ולימודים קפדניים. מצב רוחו של מדריכי הפך עקב כך קדורני יותר ויותר: הייתי עליו לעול, הוא לא ידע מה עליו לעשות עמי וניסה לחמוק מאחריות: הוא הוכיח אותי על עזות-פני, חוסר-מעשיותי, העדר כוח הרצון שלי, וניבא לי אבדון. בחוג חבריו, שאליו הביאני לעתים, נחשבתי לדמות קומית עצובה, פרא-אדם, עלוב-נפש, יצור נחות במונחים סטודנטיאלים, מושא לזלזול גם משום שלא הייתי מסוגל לשתות, ובתוך זמן קצר מצאתי את עצמי במצב גרוע בהרבה מאשר לפני בריחתי מבית דודי. במסוה של דאגה וראיית הנולד עשה חברי את מעשה הבגידה, לכתוב לדודי, בטרם נסיעתו לחופשה, שאינני לוקח ברצינות את המטלות החדשות, ושעקב כך הוא איננו רוצה עוד לתמוך במעשיי, שהוא משוכנע שקריירה אקדמית סגורה בפני. בעקבות זאת הופסקה התמיכה הכספית שקיבלתי עד אז, ומצאתי את עצמי חסר-אונים ונטוש, דבר שהגביר עוד יותר את תחושת הספק בעתידי, כאשר באחד הימים, כשגברה מצוקתי, עמוס באפוס רחב-יריעה בחרוז לבן, עליתי לרגל לאחד המשוררים המפורסמים ביותר במינכן, כדי לקבל ממנו חוות-דעת, הכוונה, מלת-תנחומים. ההיפך קרה. האיש הגדול, שקיבלני בקרירות והתנשאות, יעץ לי ברצינות לשוב למקצוע המסחר - כנראה שאיכות יצירתי נתנה לו סיבה טובה לכך. לא כעסתי עליו, כי באותם ימים כבר חלחלה אליי אינסטינקטיבית התובנה, שבשנות ההתפתחות היצירה והתוצר מראים הרבה פחות יכולת מאשר האדם, הייעוד שהוא מקבל על עצמו והדרך שהוא הולך בה. לכך נחוץ מבט אחר מאשר בכתב יד עבה ויחס אחר מזה שבין סמכותיות מהוללת ולמדנות ביישנית.

פרק 6

גם אז לא היה העניין עבורי כל כך היצירה והתוצר, כשם שדימיינתי אולי את עצמי בקוצר-רוח חולף. הדבר שכמהתי אליו היה עולם האנשים, מרכז החיים, בסיס, כדי לבנות עליו יצירה ותוצר. בסיס לא היה לי. מלכתחילה לא, ובאופן מחריד לא היתה זו תודעה של מחסור, שעליה יכולתי לתת דין וחשבון, לא הכרה בהתנגדויות מנוסחות ומוגבלות, אלא רק מישוש מנחש, עיוור, אחריה, שבקושי התנסח בתודעה ובנפש, שרק הרבה יותר מאוחר התגבש למוחשות. כשאני חוזר אחורה בזיכרון, זה היה כמו גישוש באפלה בחלל חשוך וריק, שאדם מוכרח למצוא תחילה מוצא ממנו, לפני שפעילות משמעותית תבוא בכלל בחשבון, בטרם יוכל להתהוות מצב עניינים.

התפתחתי כאדם ולא כחלק מקבוצה, לא של יחידים ולא של ציבור, לא של בני מוצאי ולא של אלה שכמהתי אליהם, לא של אלה מסוגי ולא של אלה שבחרתי להשתייך אליהם. כי לבחור החלטתי, והבחירה נעשתה. מאלה נפרדתי יותר מתוך גזירה פנימית מאשר מתוך החלטה חופשית, אבל האחרים לא קלטו ולא אימצו אותי, ולהציע את עצמי היה מנוגד לגאוותי וכבודי. הבעיה עמדה לפני איפוא בכל כובדה המטריד.

אין לטעות בהבנת הדברים על כמיהה ובחירה. לא היתה לי נטייה להמיר את אמונתי, גם לא נטייה לשיכחה ועוד פחות מזה שיקולי תועלת. חייתי באידיאות המחניפות, הכה קרובות ללבי, המסוות בעיקשות שכזו את האמת הנראית לעין, של האנושות כמכלול: בתום לב גמור, מבלי ללמוד לקח מן ההתנסויות, גם מבלי לחוש מושפל בגללן, התנסויות שגם מבלעדי זאת הן קשות להשגה, יצרתי לעצמי מכל סביבה תמונות אידיאליות זוהרות, ואמון תמים בעצמי, אשליה עצמית, מנעו ממני להחיל על עצמי הבדלים מוצקים של מעמד, קסטה וגזע, מוצא ואופי בורגני.

השתחררתי מן ההתניה ובהונאה חשוכת מרפא ראיתי בכך גורל טיפוסי, כך שעולם האנשים בהוויתו הייחודית כמו גם הבלתי מותנה התפרק לי. מכאן נסחף דימיוני ללא גדה, ללא קרקע, ללא בסיס, וניצבתי חלש ועלוב לפני הבלתי מותנה הזה, שמצד אחד היווה עבורי פיתוי, ומצד שני היווה גורל ומועקה על מצפוני.

פרק 7

כדי לא לגווע ברעב, נאלצתי לחפש מקלט אצל אבי, שבאותה עת חי בעצמו בתנאים עלובים בוירצבורג. כמו בן אובד אמיתי שבתי חזרה: גם אם זה קרה ללא דרמטיות, זה לא קרה ללא צער והשפלה. הוא הניח לי לחוש, ששמתי לאַל את תקותו העמוקה ביותר, והתייחס אליי בקדרות ובקור עוד יותר מקודם לכן. הכי ממורמרת היתה האם החורגת, על הפה הנוסף הבלתי רצוי, שבלאו הכי היא מעולם לא הרעיפה עליו חביבות. זה היה רע, כאילו לפשוט יד לארוחה ולמיטה לישון בה, אך כך היה הכל מכאן ואילך.

 משך שבועות רבים שוטטתי ללא מטרה בסמטאות העתיקות ובדרך הכרם על גדת הנהר, על חומת גן הארמון ובגן טירת פַייטשֶׁכהַיימֶר, והתבצרתי לי, כי לא היו לי חברים, לא זוג עיניים אחד שבירכני בידידות, בתאוות בדידות וגאוות בדידות. בחוץ נעו רוחות רפאים, הבחנתי בכך היטב, זעקת וקריאת הנוער באותן שנים חדרה גם אלי, מלות הזמן החדש, אמת חדשה ואנשים חדשים, אך לא העזתי לחשוב שאני חלק מכך, ולא ראיתי שום דרך להתחבר לזה. לא העזתי, אבל גם היתה מצדי גאוה מיוחדת, החלום על קיסר סודי, שדוקא המנודים מטפחים לעתים כשהם מאוהבים בעצמם.

בינתיים רבתה דאגתו של אבי מרתיעתי מעבודה, והוא דרש שאכתוב לדודי מכתב התנצלות ואשפיע עליו, בהבטחה להשתפר, לקבלני חזרה. לא היה טעם לסרב, היסורים היו קשים מדי. אז נכנעתי לבלתי נמנע וחיברתי במיומנות ספרותית את אחד מאותם מכתבים שעליהם אמר דודי בבוז שהם זיקוקי מלים יפים. עם זאת הוא רצה תקופת ניסיון. ביתו ובית החרושת שלו נותרו סגורים בפני, עד שהתנהגותי תוכיח שנרפאתי מ"רעיונות השוא". הוא סיפק לי כלכלה ודיור אצל משפחתו של אחד מפקידיו. היו אלה אנשים פשוטים, קולניים ושגרתיים, שכאחיינו של נותן לחמם הייתי עבורם אדם שיש לכבדו, אבל כסופר מתחיל וגם כושל הייתי לדידם ברייה מגוחכת. נכנסתי כשוליה לעסק של יצוא, מה שהיה מלכתחילה עבודת כפייה בלתי נסבלת. המנהל היה אידיוט רגזן, ספקולנט, נצלן, הולל ידוע בעיר. בכל העסק שררו זדון ופריקת-עול. דרשו ממני לבצע את העבודות הנחותות ביותר, ומבלי לדעת כיצד, הפכתי מיד מטרה לתככים שפלים, להוצאת דיבה ורשעות. עשרה חודשים התאמצתי, כדי להישאר נאמן להבטחתי. תעלול חצוף שם קץ לדבר. באחד הימים מצא המורשה, בהיעדרי, צילומים פורנוגרפיים במכתבה שלי. הוזמנתי למשפט, לא ידעתי דבר, מעולם לא ראיתי תמונות כאלה, נגעלתי להתגונן, עזבתי את משרתי ואמרתי לדודי מפורשות שאינני רוצה יותר שום עסק עם אנשים כאלה. מתמחה צעירה, שנטתה לי חיבה, לא נחה עד שחשפה את הקשר ואילצה את האשמים להתוודות, אבל זה היה מאוחר מדי. המועצה המשפחתית היתה במבוכה: הייתי אסון ורצו להיפטר ממני, בטוב או ברע. הוחלט שאשלים את שנת שירותי הצבאי, ואם במהלך שנה זו לא אקבל שכל, יעזבוני לגורלי. נשלחתי איפוא שוב לוירצבורג, שם התייצבתי בקסרקטין וגויסתי. לכיסוי ההוצאות מומשה מחציתו של חלק קטן מירושת אמי, כאלף מארק. מסכום זה היה עלי לא רק לחיות שנה שלמה, אלא גם לכסות את הוצאות השירות המתחייבות, המדים, הייצוג. התגייסתי איפוא לצבא כמיוחס חסר-אמצעים, תערובת אומללה, כפי שנאלצתי לגלות במהרה: יהודי ועני, מה שעורר בוז כפול ומכופל, בקרב החיילים והקצינים גם יחד. בנוסף לכך עשיתי מיד בהתחלה מעשה שטות ותמימות, שמשך אליי עוינות במשך השנה כולה: את קורות החיים בכתב שנדרשנו להגיש בימים הראשונים, סיימתי בשיר מלאנכולי, אשר למיטב זיכרוני נושאו היה חוסר-התוחלת של שאיפותינו הארציות, ושלי במיוחד. הסמל קרא את השורות המחורזות במסדר כשהכל מריעים, ונשא כלפַּי נאום מזעזע, כאילו ביזיתי את כל הצבא הגרמני.

פרק 8   

פרק 9   

פרקים 11-10